סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע (שכותרתו "דרכי הבעת לשון הרע"), קובע כך:
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
שני דברים ניתן ללמוד מסעיף זה:
א. "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות" – כלומר, אין זה משנה אם הלשון הרע עולה מהפרסום במישרין או בעקיפין. פרסום יכול להיות מיתמם מבחינת לשונו, אך עדיין מנוסח באופן שהאדם הסביר מבין היטב, לפי ההקשר הכולל, את הלשון הרע. המבחן הוא תמיד מבחן האדם הסביר, וכפי שהסביר בית המשפט העליון בפסק הדין נודלמן נ' שרנסקי (ע"א 89/04), פסקה 17:
"יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר".
וכך נאמר גם בפסק הדין אפל נ' חסון (ע"א 1104/00) פסקה 6:
"ככלל, על–מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית–המשפט את הפרסום על–פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר".
ב. השני, כי אין הבדל אם שמו של האדם נזכר בפרסום במפורש, או שניתן ללמוד מהנסיבות במי מדובר. בפסק הדין בן נתן נ' בכרי (ע"א 8345/08) הסביר בית המשפט העליון (פסקה 34) כך:
"כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר – יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם".
