במאמרים הקודמים עמדנו על הגנת "אמת הפרסום". ראינו שהגנה זו קובעת בתמצית, כי אם הפרסום היה אמת, והיה בו עניין ציבורי, תהיה זו הגנה למפרסם.
במאמר קצר זה נעמוד על מונח נפוץ בפסיקה, שנקרא "אמת לשעתה". נסביר מה תוכנו של מונח זה וכיצד מתייחסת אליו הפסיקה.
[הערה: המונח "אמת לשעתה" מוכר היום לרבים בעיקר כתוצאה מפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אילנה דיין נגד סרן ר'; אך בפועל, וכפי שנראה להלן, בפסק דין אילנה דיין היה בסך הכול ניסיון מסוים לפתח את המונח המקורי "אמת לשעתה" לכיוונים נוספים, וחשוב קודם כל להכיר את המונח עצמו].
מהי "אמת לשעתה" ומה קובעת הפסיקה לגביה?
המונח "אמת לשעתה" מתאר את המצב הבא: בזמן כלשהו, אדם פרסם נתונים מסוימים, והפרסום היה מדויק ואמיתי; אולם, לאחר הפרסום, חל שינוי במצב. למשל, עיתון פרסם אודות פלוני, שהוא הורשע בבית המשפט בגניבה, והפרסום אמנם היה מדויק, שכן פלוני אכן הורשע בגניבה; אולם, לאחר הפרסום אירעה התפתחות – התקבל ערעור על פסק הדין, ופלוני זוכה כליל. מצב כזה מכונה "אמת לשעתה", שכן בשעת הפרסום, הוא היה אמיתי ונכון, אך לאחר מכן השתנה המצב והמציאות שונה מהפרסום.
במצב דברים זה של "אמת לשעתה", התעורה שאלה בפסיקה – האם המפרסם חייב לפרסם גם את ההתפתחות החדשה? ואם לא יפרסם את ההתפתחות החדשה, האם תישלל ממנו הגנת אמת דיברתי?
התשובה לשאלה זו ניתנה על ידי בית המשפט העליון בעניין קראוס [דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1]. באותו מקרה, פורסם ב"ידיעות אחרונות" על אדם שנפתח נגדו תיק פלילי. הידיעה הייתה נכונה, אלא שלאחר הפרסום הוחלט על סגירת התיק, והעיתון לא פרסום את הנתון החדש. התיק הגיע לערעור בביהמ"ש העליון ולאחר מכן לדיון נוסף בבית המשפט העליון, ולבסוף קבע בית המשפט את הקביעה הבאה: הגנת אמת הפרסום לא תישלל מן המפרסם בעקבות התפתחויות שלאחר הפרסום; שכן, האמת הנבחנת היא ה"אמת לשעתה", דהיינו, האמת בזמן הפרסום. אי פרסום של ההתפתחות המאוחרת אינו שולל הגנה של אמת דיברתי.
*
[הערה חשובה: לאחר פסק דין קראוס הנ"ל, וכדי למתן את התוצאה הקשה שבו (התוצאה שבה אדם מוצא את עצמו במצב אבסורד – התיק כבר נסגר, אך הידיעה לא תוקנה), הוסיף המחוקק לחוק איסור לשון הרע את סעיף 25א. סעיף זה קובע שבמקרים מסוימים וספציפיים, כן חלה חובת עדכון על המפרסם. חובת העדכון תחול רק כאשר מתקיימים התנאים המצטברים הבאים: א. הפרסום היה באמצעי תקשורת. ב. ההתפתחות המאוחרת נוגעת לסגירת תיק חקירה פלילי או לזיכוי במפשט פלילי (לרבות ערעור); ג. הגיע מכתב דרישה מאת הנפגע שדורש לפרסם את העדכון החדש. נדון בסעיף זה במאמר נפרד].
הניסיון (שנדחה) לפתח את המונח "אמת לשעתה" בפסק דין אילנה דיין:
פסק דין קראוס שראינו לעיל, מתייחס למקרים שבהם לאחר הפרסום חל שינוי אמיתי במציאות (למשל, במקרה של קראוס עצמו, פורסם שמתנהלת חקירה, ולאחר מכן סגרה המשטרה את החקירה). אך פסק דין אילנה דיין עוסק במצב מורכב יותר – אדם פרסם ידיעה בהתאם לנתונים שהיו בידו והיו ברי השגה בזמן הפרסום; אלא שלאחר מכן, התגלו נתונים חדשים (שלא היו ידועים קודם לכן לאיש ולא ניתן היה להשיגם קודם), ונתונים אלה שופכים אור חדש ומלמדים כי הפרסום המקורי היה שגוי. למשל, אדם פרסם ידיעה על סמך תיעוד שראה בסרטון, אך לאחר מכן, התגלו ממצאים מאוחרים שלא היו קודם לכן, המלמדים כי הסרטון היה ערוך, מזויף וכדומה. האם גם אז יכול המפרסם לטעון ל"אמת בשעתה" (שהרי בשעת הפרסום לא היו עדיין הממצאים המאוחרים הנ"ל)?
בית המשפט העליון נדרש לכך בפרשת אילנה דיין נ' סרן ר' (ע"א 751/10). בתחילה קבע בית המשפט, כי גם במקרים כאלה חל הכלל "אמת לשעתה" והמפרסם יהנה מהגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14; אך בהמשך, קיים בית המשפט העליון דיון נוסף באותו עניין (דנ"א 2121/12), ושם הוא שינה קביעה זו ודחה אותה. בדיון הנוסף נקבע, שבמצב זה לא תקום הגנת אמת דיברתי. מפרסם כזה, שהסתמך על נתונים שבסופו של דבר התברר כי הם שגויים, יוכל לכל היותר להסתמך על הגנה אחרת שעשויה לעמוד לטובתו, והיא הגנת תום הלב שבסעיף 15 [גם הגנה זו היא הגנה חזקה, אך יש לה תנאים משלה, שבהם נדון בנפרד במאמר אחר].
תחולת הגנת "אמת לשעתה" במקרים שבהם הפרסום המקורי ממשיך לאורך זמן גם לאחר העדכון
מה הדין כאשר אדם פרסם דבר נכון, ולאחר מכן חל עדכון, והפרסום המקורי עדיין קיים בקיום מתמשך [למשל: אדם פרסם על פלוני, שהעיריה הוציאה נגדו צו מסוים, ופרסום זה הוא נכון. לאחר מכן בוטל הצו ע"י בית משפט, והפרסום המקורי ממשיך להתקיים ברשת האינטרנט (וחיפוש של פלוני במנועי החיפוש אף מוביל לפרסום המקורי). האם במקרה כזה מדובר ב"אמת לשעתה", או שמא מכיוון שהפרסום ממשיך להתקיים, הוא הופך כעת ל"שקרי" כך שחלה חובה לעדכן או להסיר אותו? השופט גרוניס, בדיון הנוסף בעניין אילנה דיין (דנ"א 2121/12, פסקה 87) התייחס לשאלה זו (ולשאלות דומות) בדרך אגב ולא הכריע בה.
בחודש יוני 2024 ניתן פסק דין של בימ"ש השלום בירושלים שעסק בדיוק בנקודה זו: ההסתדרות הרפואית בישראל פרסמה באתר שלה, כי התובע עושה שימוש בלתי ראוי בתואר "פרופסור". בזמן הפרסום, הדבר היה נכון, אך עם השנים השתנו הנסיבות והתובע אכן מונה ל"פרופסור". ביהמ"ש קבע כי עקב שינוי הנסיבות, הפרסום מהווה לשון הרע שאינה מוגנת בהגנת אמת הפרסום, ולפיכך חייב את הנתבעת לשלם לתובע [ת.א. (שלום י-ם) 30127-09-20 פינקלשטיין נ' גוגל וההסתדרות הרפואית בישראל (23.6.2024), ר' פסקה 16 ואילך.
