המאמרים הקודמים עסקו "בהגנת אמת הפרסום" (ראו כאן וכן כאן וכאן). מאמר זה יעסוק בהגנה אחרת, נפרדת, הנקראת "הגנת תום הלב".
*
הגנת תום הלב נמצאת בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (כותרת הסעיף בחוק היא: "הגנת תום הלב"). הסעיף קובע, כי הגנה זו מתקיימת רק בהצטרף שני תנאים:
האחד, שהפרסום נעשה "בתום לב" (החוק אינו מגדיר בדיוק מהו "תום לב", ולהלן נתייחס לכך);
והשני, שהפרסום נעשה באחת מתוך 12 נסיבות ספציפיות, המפורטות בהמשך סעיף 15 [1]. להלן פירוט של הנסיבות הספציפיות המנויות בסעיף (אשר כאמור די בכך שאחת מהן מתקיימת):
א. הנסיבה הראשונה – המפרסם לא ידע על קיומו של הנפגע, או לא ידע שמדבריו משתמעת לשון הרע כלפיו[2].
ב. הנסיבה השניה – בין המפרסם לבין נמען הפרסום יש יחסים מיוחדים, שמכוחם יש למפרסם חובה חוקית, מוסרית, או חברתית, לפרסם[3].
[למשל, בין המפרסם לבין מקבל הפרסום יש יחסים משפחתיים או קשרי שותפות ועבודה וכדומה, שבגינם יש למפרסם חובה מוסרית או חברתית ליידע את המקבל בנתונים מסוימים[4]; הערה: בשנים האחרונות קבעה הפסיקה, שבין כלי התקשורת לבין הציבור מתקיימים יחסים מיוחדים, המצדיקים לפרסם פרסומים שהם בעלי עניין ציבורי גבוה ומשמעותי. לכן, לפי הפסיקה המעודכנת, ההגנה תחול על פרסומים עיתונאיים שיש בהם עניין ציבורי משמעותי, ובתנאי שהעיתונאי נהג בסבירות ובזהירות. הגנה זו מכונה בפסיקה הגנת "עיתונות אחראית" – ר' הערה[5]].
ג. הנסיבה השלישית – הפרסום הוא לשם הגנה על המפרסם (או על ענייניו הלגיטימיים, כגון על רכושו וכדומה), או לשם הגנה על נמען הפרסום, או לשם כך שנמען הפרסום יוכל להגן על אדם אחר[6].
ד. הנסיבה הרביעית – הפרסום הוא הבעת דעה, כאשר הבעת הדעה היא על התנהגותו של אדם בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, או על התנהגותו של אדם בשירות ציבורי; או על התנהגותו של אדם בקשר עם "עניין ציבורי"[7].
ה. הנסיבה החמישית – הפרסום הוא הבעת דעה על התנהגות אדם במהלך משפט או ועדת חקירה – בין אם כבעל דין, בין אם כעד ובין כעו"ד[8].
ו. הנסיבה השישית – הפרסום הוא ביקורת על יצירה של אדם (ספרותית, מדעית, אומנותית או אחרת), ובלבד שהיוצר פרסם או הציג זאת ברבים; או ביקורת על פעולה של אדם, אם אותו אדם עשה אותה בפומבי[9].
ז. הנסיבה השביעית – הפרסום הוא הבעת דעה על אדם, כאשר הדעה מובעת על ידי מי שממונה על אותו אדם (מכוח הסכם או מכוח דין) ומינוי זה מצדיק את הפרסום (למשל, עו"ד שמביע דעה על יכולותיו של מתמחה, בפני ראש המשרד)[10].
ח. הנסיבה השמינית – הגשת תלונה על אדם, כאשר התלונה מוגשת אל מי שממונה על אותו אדם (למשל, לקוח בסופרמרקט מתלונן על אחד העובדים, בפני אחראי הסניף), או שהתלונה מוגשת אל רשות המוסמכת לקבל תלונות (כגון תלונה למשטרה, או תלונה על עו"ד בפני לשכת עוה"ד וכדומה)[11].
ט. הנסיבה התשיעית – דיווח נכון והוגן על אסיפה פומבית (או על אסיפה/ישיבה של תאגיד, כשיש לציבור גישה לכך), אך רק אם יש בפרסום "עניין ציבורי"[12].
י. הנסיבה העשירית – פרסום שנעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם[13]);
יא. הנסיבה האחת עשרה – מסירת ידיעה אל כלי תקשורת, כדי שהאחראי יבחן האם לפרסם זאת[14].
יב. הנסיבה השתים עשרה – נעשה פרסום לשון הרע בשידור רדיו או טלוויזיה "בשידור חי", והעורך או האחראי לא ידע שעומד להתפרסם לשון הרע [סיטואציה שכיחה: מאזין עולה לשידור רדיו ומטיח באופן פתאומי דברי לשון הרע; כאשר ייתבע מנהל הרדיו, הוא יוכל להתגונן שלא ידע שהדבר עומד לקרות][15].
***
ולסיכום, הגנת תום הלב מותנית בשתי דרישות מצטברות: האחת, כי הפרסום היה בתום לב; והשנייה, כי התקיימה אחת מ-12 הנסיבות שפירטנו לעיל[16].
[במלים אחרות, מצד אחד לא די ב"תום לב", אלא צריך שתתקיים אחת מ-12 הנסיבות המפורטות. ומאידך גיסא, לא די בהתקיימות אחת מ-12 הנסיבות, אלא נדרש גם "תום לב". ניקח לדוגמה את הנסיבה השמינית – תלונה בפני רשות מוסמכת (משטרה וכדומה). נסיבה זו תועיל למתלונן רק אם הפרסום נעשה בתום לב. לעומת זאת, אם המתלונן מוסר במשטרה דברים בידיעה שהם שקריים, אזי למרות שמדובר בתלונה לרשות מוסמכת, הוא לא ייהנה מההגנה, שכן לא התקיימה דרישת תום הלב].
***
השאלה היא, כמובן, מהי הגדרתו המדויקת של "תום לב". הסעיף אינו עונה על כך, אלא מסתפק במילים "בתום לב" בלי לתת להן שום הגדרה. הפסיקה נתנה דעתה לבעיה זו, והעיקרון הכללי שעולה בפסיקה הוא שאמנם אין בחוק הגדרה מדויקת מהו "תום הלב" הנדרש לצורך ההגנה, אך באופן כללי הגורמים שיש להתחשב בהם בעת בדיקת תום הלב הם אמונת המפרסם באמיתות הפרסום, סבירותו של הפרסום (ה"פרופורציה" שלו) ביחס למטרת הפרסום, ומידת הזהירות של המפרסם בבדיקת המידע [ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין, פ"ד סה(3) 369, בעמ' 458 (פסקה 113); ת.א (בית שאן) 29880-08-13 פלונית נ' רון קובי, פס' 95 (17.4.2016)]. בדנ"א 2121/12 פלוני נ' אורבך, פ"ד סז(1) 667, הסביר השופט הנדל בפסקה 7, כי "תום לב בהקשר של לשון הרע כולל היבטים אובייקטיביים וסובייקטיביים… בתמצית: על הפרסום להיות סביר, אין לפרסם דבר שהמפרסם לא האמין באמיתותו, יש לנקוט מראש אמצעים סבירים לשם בחינת אמיתות הפרסום, ואל למפרסם להתכוון לפגוע יתר על המידה".
עוד הדגישה הפסיקה (ר' שם), שתוכנו של תום הלב עשוי להשתנות בהתאם לנסיבות המשנה השונות שבסעיף 15 (שהרי ברור שמידת הזהירות הנדרשת בבדיקת המידע לצורך תום לב בפניה למשטרה, מן הסתם פחותה מהזהירות הנדרשת בבדיקת מידע בטרם פרסום נרחב בעיתון)[17].
***
בפסיקה עלתה שאלה מעניינת, האם יש גם חשיבות למניע של המפרסם. כלומר, המפרסם אמנם מאמין באמיתות תלונתו, ואף מאמין שתלונתו היא בעלת ערך וכו', אך המניע שלו הוא נקמה וכד'. למשל, אדם מתלונן במשטרה על חברו, והוא מאמין באמיתות התלונה ובחשיבותה, אך המניע שלו הוא מניע מרושע של נקם – האם תקום לו הגנת תום לב? בע"א 788/79 ריימר נ' ריבר קבע בית המשפט העליון מפי השופט ברק, כי תום הלב אינו תלוי בהכרח במניע. מה שחשוב הוא שהמתלונן האמין באמיתות התלונה, ועל כן התנהגותו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי המוגן בסעיף משנה 8, יהיו אשר יהיו מניעיו[18] (בכך הפך השופט ברק את קביעת הערכאה המחוזית, אשר סבר כי יש חשיבות למניעי המתלונן[19]).
שאלה מעניינת היא, האם קביעה זו של השופט ברק (שמתלונן במשטרה יכול להיחשב "תם לב" גם אם פעל מתוך מניע נקם) נכון ביחס לכל אחד מסעיפי המשנה בסעיף 15? ניקח לדוגמה את סעיף 15(2) [המגן על מפרסם כאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"]. האם עיתונאי רשאי לחסות בצל הגנה זו גם כאשר פעל מתוך מניע נקמני? בעניין זה נראה שאין אחידות דעים ופסיקה חד משמעית[20].
במאמרים הבאים נדון בשאלות נוספות – מתי יש חזקה שאדם פעל בתום לב, מתי יש חזקה הפוכה (שהמפרסם פעל בחוסר תום לב), האם יש תנאים מסוימים ששוללים באופן מוחלט את תום הלב וכו'.
הערות שוליים:
[1] בלשון הסעיף: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, באחת הנסיבות האלו:…".
[2] בלשון הסעיף: "(1) הוא [המפרסם] לא ידע, ולא היה חייב לדעת, על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3". הכוונה היא למקרים שבהם אדם מפרסם דברים מבלי להיות מודע לקיומו של אדם העלול להיפגע מהם. למשל, אדם מפרסם ספר על דמות בדויה, ומתברר שיש דמות כזו והאדם הסביר מייחס את הפרסום אליה. הוא הדין כאשר המפרסם ידע שהדמות קיימת, אך לא ידע שהפרסום מהווה לשון הרע, משום שנעלמו ממנו נסיבות מסוימות. ראו ביתר פירוט בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 330-327 (ור' שם מה הדין במקרה של טעות דפוס).
[3] בלשון הסעיף: "(2) היחסים שבינו [כלומר – בין המפרסם] לבין האדם שאליו הופנה הפרסום [כלומר, נמען הפרסום, שהוא השומע/הקורא/ הצופה] הטילו עליו [על המפרסם] חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
[4]בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין תמצת הנשיא גרוניס את עקרונות סעיף משנה זה (פיסקאות 47-46 לפסק דינו):
"פרשנות לשון הסעיף מלמדת, לטעמי, כי ההגנה בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים חובה לפרסם – היחסים שבין המפרסם לנמען הפרסום, תוכנו של הפרסום והנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אלה. כל אחד משלושה גורמים אלה עשוי להשפיע על השאלה אם יש להכיר בחובת פרסום, שהיא, כאמור, תנאי לתחולת ההגנה. היחסים בין המפרסם לנמען עשויים ללבוש מגוון צורות. יש שהיחסים נוצרים מכוח הדין, יש שמדובר ביחסים משפחתיים, חברתיים או מקצועיים שהתקיימו קודם לפרסום ואפשר אף שלא תתקיים כל היכרות בין המפרסם לנמען. קיומם של היחסים מניח שני צדדים הכרחיים – המפרסם, שעליו מוטלת חובת הפרסום והנמען, שאליו בלבד יש לכוון את הפרסום. פרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק… יצוין, כי אין מניעה עקרונית שתקום חובה מכוח יחסיו של מפרסם עם ציבור רחב של נמענים… באשר לתוכנו של הפרסום, רק מידע אשר לנמען עשוי להיות עניין לקבלו יש בו להקים חובה להעביר לו את המידע, היינו לפרסם את הדברים…
במקרים רבים מתקיימים יחסי גומלין בין יסוד 'היחסים' לבין יסוד ה'תוכן'. מקום בו משקלו של אחד משני יסודות אלה הוא גבוה במיוחד, עשויה לחול נורמה המחייבת את עשיית הפרסום, וזאת אף אם משקלו של המשתנה השני הוא קטן יחסית. למשל, מקום בו היחסים בין המפרסם לנמען קרובים הם או משמעותיים במיוחד, עשויות הדרישות ביחס ל'תוכן' להיות מקילות יותר, ולהיפך. לפיכך, אפשר כי אדם יחוב חובה לגלות לקרוב משפחתו מידע מסוים אף מקום בו חשיבותו של המידע נמוכה יחסית. בדומה, עשויה לקום חובה חוקית ואתית לגלות סוגי מידע רחבים למדי במסגרת יחסים על רקע מקצועי אף מקום בו חשיבות המידע אינה גבוהה במיוחד. צידו השני של המטבע הוא כי מידע בעל חשיבות עליונה לנמען, למשל כשמדובר במה שנחזה כסכנת חיים, עשוי להקים חובת פרסום גם בין זרים מוחלטים. במקרה אחרון זה, עצם הימצאותו של מידע הנוגע לאדם אחד בידי אדם אחר, הוא היוצר את היחסים ביניהם".
[5] עיתונאים וגופי תקשורת הנתבעים בתביעות לשון הרע רגילים לטעון להגנתם, כי מכוח תפקידם העיתונאי, נוצרים בינם לבין הציבור יחסים המטילים עליהם חובת פרסום. בעבר, בתי המשפט דחו טענה זו [ראו: ע"א 213/69 חברת החשמל נ' הארץ. השופט ויתקון קבע (בעמ' 91-90) כי- "…ברור, הן מפסק הדין הישראלי בעניין בנטוב נ' קוטיק והן מהפסיקה בארצות אחרות, שדינו של עיתון כדין כל אדם לעניין פרסום לשון הרע… חשיבות הנושא מבחינה ציבורית אינה מקנה לעיתון חסינות מיוחדת. זוהי גזירה המקשה על הציבור שעניינו להשיג ידיעות, אלא שכנגד עניין זה יש לשקול את זכותו של הפרט שלא להיפגע. זכות זו ראויה להגנה". ובהמשך, בעמ' 94, נקבע כי "סיכומו של דבר: היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי… עיתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עיקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בעיני הציבור, ואם בכלל ייתכנו מקרים כאלה, שבהם עשויה הזכיה לעמוד למפרסם, עליו להביא את תלונתו, קודם כל, לידי הרשות המוסמכת לטפל בה…"]; אך מאוחר יותר, בפסקי הדין שניתנו בערעור ובדיון הנוסף בעניין פלוני נ' דיין [ע"א 751/10 ו-דנ"א 2121/12] נקבע כי הגיע המועד לשנות את הפסיקה הישנה. בהתאם לכך, נכון להיום ההלכה היא, כי פרסום אחראי של עיתונאי, שיש בו עניין ציבורי משמעותי, נכלל בגדרי סעיף 15(2), ובלבד שהעיתונאי נהג באחריות ובזהירות. אם העיתונאי עומד בדרישות אלה, הוא יהנה מהגנת תום הלב גם אם לבסוף מתברר שלא הייתה אמת בפרסום.
[6] ובלשון הסעיף: "(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע [כלומר מתברר כי הנתבע או הנאשם עשה את הפרסום לשם הגנה על עצמו, או על אחד מענייניו הלגיטימיים, כגון הגנה על רכושו], [-או-] של האדם שאליו הופנה הפרסום [כלומר, מתברר שהפרסום נעשה כדי להגן על הנמען או אחד מענייניו הלגיטימיים], או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר [הפרסום נעשה כדי להגן לא על הנמען עצמו, אלא על אדם שיש לנמען עניין בו, כגון לפרסם דבר אל שמעון, כדי ששמעון יוכל להגן על לוי]".
[7] ובלשון הסעיף: "(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.
הדגש בסעיף משנה ספציפי זה, הוא על כך שהדברים ייאמרו כהבעת דעה (וגם אז, לא בכל עניין, אלא הבעת דעה על אדם בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי וכו', כמפורט בסעיף). צריך שתהיה "הבעת דעה", ולא קביעת עובדה, כפי שהדגיש בית המשפט בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, עמ' 262: "תחולת סעיף 15(4) על הפרסום מותנית אפוא בראש ובראשונה בכך שהמדובר בהבעת דעה (או סברה) ולא בקביעת עובדה". לעתים קשה להכריע אם פרסום כלשהו יוגדר כ"הבעת דעה" או כ"עובדה". כך נאמר למשל בע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פיסקאות 29-28 לפסק דינו של השופט ריבלין):
"שלוש שאלות צריכות הכרעה. האחת, האם התבטאותו של המשיב כלפי המערער היא בגדר 'הבעת דעה' כדרישת הסעיף. השנייה, האם נסבה הבעת הדעה 'על התנהגות הנפגע… בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות'. והשלישית, האם נעשה הפרסום 'בתום לב'…
ביחס לשאלה הראשונה – סיווג הפרסום כהבעת דעה – הוכר זה מכבר הקושי, המתעורר לעיתים, לקבוע האם התבטאות מסוימת באה לשקף מציאות אובייקטיבית או שמא באה לבטא עמדה סובייקטיבית. 'השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית משפטית מעורבת' (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55). אומנם, יש לפעמים שהפרסום ניתן לסיווג פשוט – כקביעת עובדה או כהבעת דעה – אולם במקרים רבים, נע הוא בגבול שביניהם ושולח רגל לפה ורגל לשם. שהרי, יכול אדם לתאר מציאות עובדתית על-פי השקפתו שלו, לאמור, להביע דעה הנסבה על עובדות (ראו ד"נ הארץ הנ"ל, בעמ' 353). מכאן התיחום המטושטש בין השניים, המביא לכך כי לעיתים ניתן להחיל על התבטאות אחת הן את הגנת 'אמת בפרסום' והן את הגנת 'הבעת דעה בתום-לב' (ראו שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 310-309).
מהם הכלים שבידי בית המשפט בבואו לבצע את הסיווג? 'השכל הישר וכללי ההגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה' (פרשת ספירו הנ"ל, בעמ' 55); 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר' (ע"א קראוס הנ"ל, בעמ' 857). הודגש, כי 'ככלל, על מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר, יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת' (פרשת בנזמין הנ"ל, בעמ' 263; פרשת פלוס הנ"ל, בעמ' 876-874). זאת ועוד, 'במקרים שבהם ההבחנה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות, שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתי-לשוני איננו מוביל למסקנה חד-משמעית…".
לעניין בעיית ההבחנה בין דעה לבין עובדה ופתרונות אפשריים לה ראו גם: ע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן; ד"נ חברת החשמל נ' הארץ, עמ' 353 ואילך.
[8] בלשון הסעיף: "(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע – (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין, או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21; או (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6); או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" [ובקיצור, הכוונה היא להבעת דעה על התנהלותו של אדם במהלך משפט או ועדת חקירה, בין אם הבעת דעה על התנהגותו כבעל דין, או כעו"ד, או כעד. ודווקא בדיון פומבי, ולא בדיון שפרטיו חסויים].
[9] ובלשון הסעיף: "(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת, שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי; ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".
[10] ובלשון הסעיף: "(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור".
[11] ובלשון הסעיף: "(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". דוגמה קלאסית ליישום הסעיף היא תלונה במשטרה. אדם המתלונן בתום לב ומאמין באמיתות הדברים, יהנה מן ההגנה (ע"א 788/79 ריימר נ' ריבר).
לסעיף יש גם המשך: "ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". הכוונה בכך היא, שעצם התלונה למשטרה חוסה תחת ההגנה, אך המשך פרסום התלונה בפורום אחר, עלול להוות לשון הרע ולא יחסה תחת ההגנה.
[12] ובלשון הסעיף: "(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית, או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי".
[13] ובלשון הסעיף: "(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".
לכאורה, סעיף משנה זה מיותר, כי לשון הרע המתפרסמת כדי לגנות או להכחיש לשון הרע קודם, כלולה בסעיף משנה 3 – "הגנה על עניין אישי כשר". בית המשפט העיר זאת בע"א 8735/96 ביטון נ' קופ, עמ' 30: "ההגנה על עניין אישי כשר של המפרסם מעוגנת כיום בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, הקובע הגנה מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע שנעשה 'לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או של הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר'. בצד הגנה זו קבע המחוקק, כאמור, הגנה ספציפית בסעיף 15(10) לחוק, שחלה על המצבים השכיחים של הכחשת לשון הרע. בבית-משפט זה נרמז אמנם כי סעיף 15(3) לחוק אינו חל על מצבים של הכחשת לשון הרע בהתחשב בכך כי הגנה זו מוסדרת בסעיף 15(10) לחוק (ראו ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, בעמ' 566), אולם לכאורה, יכול שאותו עניין ישמש הגנה משני טעמים או יותר מבין אלה המנויים בסעיף 15, וייתכן שכך הדבר גם בענייננו. נוכח תחולתו של סעיף 15(10) על העניין, כפי שיפורט להלן, אין צורך לדון בתחולת ההגנה לפי סעיף 15(3)".
[14] ובלשון הסעיף: "(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת";
[15] ובלשון הסעיף: "(12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש, והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע". סעיף משנה זו נועד להתמודד עם אבסורד לכאורה שיוצר סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. לפי סעיף 11, גורמים שונים ברדיו ובטלוויזיה עלולים למצוא את עצמם מואשמים או נתבעים בגין דברים הנאמרים ברדיו בהפתעה ללא ידיעתם ושליטתם. סעיף המשנה מתקן זאת בקבעו, כי במצבי "הפתעה" כאלה, תקום להם הגנת תום הלב.
[16] וכך נקבע בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, עמ' 566: "הגנת תום הלב דורשת קיומם במצטבר של שני יסודות: עשיית הפירסום בתום לב והתקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 15".
[17] ר' למשל ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, עמ' 149-148: "כידוע, המושג תום-לב אינו בעל משמעות אחידה… לא רק שאין לזהות את תום הלב בחוק זה עם תום הלב בחוקים אחרים, אלא שגם במסגרת החוק עצמו עשויה להיות למושג 'תום הלב' משמעות שונה על-פי ההקשר, בו מופיע ביטוי זה… אכן, המחוקק קיבץ במסגרת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע רשימה של מצבים שונים, אשר בהם ניתנת הגנה למפרסם, אם פירסם דבר המהווה לשון הרע, אך עשה כן בתום-לב. המשותף לכל המצבים הללו הוא, שאם הפרסום נעשה בתום-לב, ניתנת למפרסם הגנת החוק. אך בצד עיקרון משותף זה קיים שוני רב בין המקרים, עד כי לימוד גזירה שווה מהאחד לשני הוא מסוכן. כן מסוכנת ההסתמכות על המשפט האנגלי בסוגיה זו… דומה כי כל שניתן לומר בדרך של הכללה הוא, כי בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15 לחוק חייב תום הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית. מכיוון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי 'תום-לב' עשוי להתפרש באופנים שונים".
[18] ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, עמ' 149; ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, עמ' 29.
[19] בערכאה הקודמת שדנה באותו עניין, פסקה השופטת בן עתו כי בנסיבות אלה אין מקום להגנת תום הלב, וכי "מי שפונה למשטרה מתוך רגש נקמנות וכל מטרתו להזיק לזולת בשל מטרות זרות לענין, אין פניתו מוגנת ע"י סעיף 15 לחוק משום שהיא נעדרת תום לב". אך בניגוד לכך קבע השופט ברק (עמ' 150-149), כי "אין בידי לקבל גישה זו. תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה… גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם".
[20] בת"א (שלום ת"א) 5116/89 מולדת נ' זמר נאמר על ידי ביהמ"ש, בדרך אגב, כי הקביעה שנפסקה בעניין ריימר, לפיה מניעי המפרסם אינם רלוונטיים, נכונה ביחס לסעיף 15(8) [תלונה במשטרה] אך לא ביחס לסעיפי המשנה 15(2) ו-15(4). בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין הביעו השופטים דעות שונות בעניין השאלה הנ"ל, האם במסגרת סעיף משנה 15(2) יש חשיבות למניעי המפרסם (ראו בפסקה 15 ואילך לפסק דינו של פוגלמן, מול פסק דינו של השופט גרוניס בפסקה 72 ואילך).
