סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע קובע כך: "הביא הנאשם או הנתבע ראיה, או העיד בעצמו, כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין".
לכאורה, זהו סעיף שאין בו חידוש מיוחד: הוא בסך הכול מקנה לתובע להביא ראיות להפרכת הראיות שהביא הנתבע – מה החידוש בכך? אולם, כפי שנראה להלן, יש כאן חידוש שאינו קיים במשפט אזרחי רגיל.
*
בדרך כלל, כשאדם מגיש תביעה לבית המשפט (שאינה תביעת לשון הרע), מי שצריך להציג תחילה את כל העדים והראיות הוא התובע, ולאחריו הנתבע. אם לאחר שהנתבע הציג את ראיותיו ירצה התובע להציג ראיות סותרות, הוא אינו רשאי לעשות זאת אלא אם כן יקבל את רשותו של בית המשפט.
[המקור לכך הוא בתקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 (שמכונות היום "התקנות החדשות", שכן הן נכנסו לתוקף בתאריך 1.1.21): "באין קביעה אחרת המתחייבת מנסיבות העניין, בתחילה תבוא פרשת התביעה ולאחריה פרשת ההגנה; הבאת ראיות מפריכות טעונה רשות מבית המשפט". נציין שגם בטרם כניסת התקנות החדשות לתוקף, דהיינו, לפני התאריך 1.1.21, היה כלל זה קבוע בתקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, שמכונות היום "התקנות הישנות"].
לפי זה, היינו מצפים לכאורה שגם במשפט לשון הרע, הסדר יהיה דומה: תחילה יציג התובע את כל ראיותיו, לרבות סתירת טענות ההגנה של הנתבע, ולאחריו הנתבע, והתובע לא יוכל עוד להביא ראיות מפריכות, אלא ברשות בית המשפט.
אך כאן, בא סעיף 18 שצוטט לעיל וקובע הסדר ייחודי, שלפיו, בכל הנוגע לסתירת טענות ההגנה של הנתבע, רשאי התובע (אם רצונו בכך) להמתין עם ראיותיו עד שהנתבע יציג את ראיותיו שלו, ואז להביא ראיות להפרכת ראיות הנתבע, מבלי צורך ברשות מיוחדת של בית המשפט. זהו החידוש בסעיף 18, וכפי שסיכם זאת בית המשפט העליון בבר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי, פ"ד ל(1) 470 (1976), בעמ' 472: "רצון המחוקק הוא שתובענה בשל לשון הרע תהא שונה מכל תובענה אחרת, גם בכך שהזכות להביא ראיות לסתור לא תהא תלויה בהסכמת בית-המשפט ולא מותנית בשיקול-דעתו".
הפועל היוצא הוא, שבשלב הראשון די לתובע בכך שיביא ראיות רק לעצם פעולת הפרסום המהווה לשון הרע, ואילו בכל הנוגע להפרכת טענות ההגנה של הנתבע (אמת הפרסום וכו') הוא רשאי להמתין עד שהנתבע יציג את ראיותיו ואז להפריך אותן בראיות משלו. וכפי שסיכם זאת בית המשפט העליון ברע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון (נבו, 25.8.2014), בפסקה 11:
"כלומר, הראיות שמטרתן לסתור את הראיות שהובאו על ידי הנתבע לצורך הוכחת קיומה של הגנה, תובאנה על ידי התובע רק לאחר הצגת הראיות על ידי הנתבע. המחוקק לא הסתפק בענין זה בהוראה הכללית… הקובעת שלבית משפט שיקול דעת האם להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות… בשל אופייה המיוחד של תביעה לפי החוק, מלכתחילה אין דורשים מהתובע להציג את כל ראיותיו בענין החבות כמקשה אחת, כולל הראיות שנועדו להשיב לטענות ההגנה של הנתבע, ומאפשרים לו, כעניין שבזכות ולא בשיקול דעת בית המשפט, להביא ראיות מפריכות… הזכות המלאה שסעיף 18 מקנה לתובע, להביא ראיות לסתור את הראיות שהובאו על-ידי הנתבע להוכיח קיומה של הגנה, פוטרת אותו מהצורך להציג ראיות אלה בשלב מוקדם יותר… די לו בהצגת הפרסום…".
***
הערה חשובה: עיון בלשון סעיף 18 (אשר כאמור מקנה לתובע זכות להביא בשלב מאוחר ראיות לסתירת הראיות שהביא הנתבע להגנתו), מעלה שזכותו של התובע להביא ראיות מאוחרות, אינה מתייחסת לסתירת כל ראיית הגנה שהעלה הנתבע, אלא רק להגנות שהנתבע העלה מכוח חוק איסור לשון הרע (דהיינו, הגנת אמת הפרסום לפי ס' 14, והגנת תום הלב לפי ס' 15); לעומת זאת, אם הנתבע מעלה טענות כלליות כגון הכחשת המעשה וכדומה, סעיף 18 אינו חל (אלא חל ההסדר הרגיל, שבו על התובע לבקש רשות להביא ראיות לסתור). ואכן, נוסח הסעיף מתייחס לסתירת ראיות שהנתבע הביא להוכחת "אחת ההגנות הניתנות בחוק זה", ולא לטענות הגנה כלליות. נקודה זו הודגשה ע"י ביהמ"ש בכמה החלטות המתייחסות לסעיף [ראו בג"ץ 62-22 קלאסיק הוטל מנג'מנט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (24.2.22), בעיקר בפסקאות 19, 22 ו-24; וכן ראו: ת.א (מחוזי מרכז) 6809-09-22 עמותת בני ברוך נ' רפאלי (19.8.24), פסקאות 8-7].
[נציין אמנם כי בית המשפט העליון השאיר בצריך עיון את השאלה, מה הדין כאשר טענת ההגנה (שאותה מבקש התובע לסתור) אינה על פי סעיף 14 או 15 לחוק (אמת הפרסום או תום הלב), אלא מתבססת על סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע (זהו הסעיף של "פרסומים מותרים", הקובע שלא ניתן להגיש תביעות בנסיבות מסוימות, כגון לשון הרע במהלך משפט וכדומה); האם גם כאן נתונה לתובע הזכות להביא ראיות סותרות בשלב מאוחר? מצד אחד, ניתן לטעון כי טענה על פי סעיף 13 היא "אחת ההגנות הניתנות בחוק זה", ולפיכך חל סעיף 18 המקנה לתובע זכות לסתור, אך מצד שני, טענת פרסומים מותרים אינה בדיוק "טענת הגנה" (החוק למשל אינו מכנה זאת "הגנה" אלא "פרסום מותר"). כאמור, ביהמ"ש השאיר זאת בצ"ע (ר' פסק הדין בעניין קלאסיק הוטל הנ"ל, פסקה 23)].
***
נסיים בכך, שבנסיבות מסוימות בית המשפט אף מורה על היפוך הסדר, באופן שהנתבע הוא זה שיתחיל בהבאת ראיותיו, ורק לאחר מכן התובע (ר' בפס"ד רוטר הנ"ל). מתי יורה כך בית המשפט, הוא עניין שנדון בו במאמר נפרד.
