תביעה בגין פרסומים הנעשים כחלק מדיון משפטי – סעיף 13(5) ו-13(7)

כמפורט במאמר הקודם, ישנם פרסומים ה"חסינים" מפני תביעה, ואחד מהם הוא פרסום הנעשה תוך כדי הליך שיפוטי. להלן נדון בהיקפה של חסינות זו כפי שפורשה בפסיקה. 

*

הרחבת החסינות גם לכתבי טענות ולמכתבי התראה וכו'

כאמור, וכפי שפורט במאמר הקודם, סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי אחד מסוגי הפרסום ש"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" הוא הפרסום הבא: "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

המשמעות היא, כי גם בעל דין המטיח דברים קשים בפני יריבו במהלך משפט, ואפילו שלא בתום לב ובזדון, עשוי ליהנות מהחסינות שמקנה לו החוק. מדובר בהגנת סף מוחלטת.

פסק דין חשוב שניתן בעניין סעיף 13(5), קובע כי ההגנה המוחלטת ניתנת לא רק לדברים שנאמרו במהלך הדיון הפיזי בבית המשפט, אלא גם לכל מה שקשור בהליך השיפוטי, לרבות כתבי בית הדין ולרבות מכתבי התראה (או מכתבי התשובה) שנשלחו על ידי בעלי הדין או באי כוחם בטרם נקיטת ההליכים המשפטיים [ואפילו אם מכתבי התראה אלה לא התפתחו בסוף לכדי משפט]. לפירוט, ראו בהערת השוליים למטה [1].

האם יש להרחיב את החסינות גם על דיווחים מחוץ לכותלי ביהמ"ש אודות ההליך השיפוטי (כגון פרסום כתבי טענות בתקשורת וכד')

כאמור, מכוח סעיף 13(5) לחוק, יש הגנה מוחלטת מפני תביעה ביחס לכל דבר שנאמר או נכתב במסגרת ההליך השיפוטי, לרבות כתבי טענות וכו'.

כמו כן חשוב לדעת שבסמוך לאחר סעיף זה, מגיע סעיף חסינות נוסף, סעיף 13(7), המעניק הגנה מוחלטת כללית לכל "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית…".

מכאן, שכלי תקשורת, למשל, המדווחים ברבים את תוכנו של דיון משפטי, או מפרסמים ברבים כתבי טענות וכד', אינם יכולים להיתבע על עצם פרסום זה (גם אם עולים ממנו דברים שליליים אודות מאן דהוא), שהרי לפנינו "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע" בהליך השיפוטי.

בית המשפט העליון, במסגרת רע"א  3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות, ניתח בהרחבה את סעיף 13(7) והסביר לגביו (עמ' 68-67) – "…מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות למפרסם, אשר אינה מותנית באמיתות הפרסום. חסינות זו גם אינה מותנית ביסוד נפשי מיוחד של המפרסם. כל שנדרש הוא, כי הפרסום ישקף באופן נכון והוגן את שאירע בהליכים שאליהם הוא מתייחס. האירוע שעליו מושם הדגש בבחינת נכונות הדיווח הוא הדיון בפני בית-המשפט. תיאור הדיון הוא שצריך להיות שלם ומדויק. המפרסם, המתאר את ההתרחשות בפני בית-המשפט, אינו אחראי לאמיתות הדברים שנאמרו בדיון עצמו או להגינותם. הוא רשאי לפרסם את אותם הדברים, ללא חשש מפני חבות בלשון הרע, גם אם הוא יודע כי אינם אמת. הוא מוגן, גם אם הדברים שהוא מפרסם אינם נכונים והוגנים', ובלבד שהדיווח על אודותם 'נכון והוגן'..".

כמו כן הודגש (עמ' 74), כי "על^–מנת שפרסום ייחשב לפרסום נכון והוגן, אין דרישה כי הפרסום יהיה מלא לחלוטין, במובן זה שיציג את כל הפרטים. מותר לו לפרסום להיות תמצית של ההתרחשות… במסגרת זו, השמטה של פרט לוואי במה שהוא, מכל בחינה אחרת, דיווח מדויק על הליכי משפט, לא תגרור מסקנה כי הדיווח אינו נכון והוגן… ברוח דומה, נפסק כי בחינת ההגינות אינה בחינה פדנטית. אין מדובר בדרישה כי הדיווח העיתונאי יהיה תואם בכל ניואנס את האירוע המדווח…". יחד עם זאת הוסיף ביהמ"ש (עמ' 75-74), כי "דברים אלה… אינם גורעים מחשיבותה של אמת^–המידה היסודית שלפיה נבחנת הגינותו של הפרסום: היותו פרסום מאוזן, המציג באופן נכון את ההליך בכללותו. הכלל הוא כי פרסום המציג את עמדתו של צד אחד להליכים, בלי שניתן ביטוי לעמדת הצד האחר, אינו פרסום נכון והוגן. פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון. כפי שציין שר המשפטים דב יוסף… '…אם הנך כותב באופן חד^–צדדי, כדי להדגיש חלק מדבר, ויוצר רושם מטעה, כדי לפגוע בכבודו של אדם; או כאשר אתה מוסר את הדברים לא כפי שנאמרו בשלמותם, ועל ידי כך הם פוגעים באדם – במקרה כזה הדו"ח אינו הוגן' ".

עוד נאמר בפסק הדין הנ"ל על ידי השופט אור והשופטת שטרסברג כהן, כי למרות שמלשון סעיף 13(7) ניתן היה להבין שהכוונה רק לדיווח על דברים שנאמרו בדיון, יש להעדיף פרשנות רחבה המתייחסת לדיווח על כתבי הטענות (ר' למשל דברי השופט אור בעמ' 90 ואילך ובפרט בעמ' 92: "יש לפרש את החסינות לפי סעיף 13(7) כמתפרסת גם על פרסומים של כתבי-טענות המוגשים לבית-המשפט, לאחר שהומצאו לצד שכנגד". כך גם עולה מדברי השופטת שטרסברג כהן. השופט גולדברג באותו עניין, בדעת מיעוט, התלבט בדבר ואף נטה להסתייג- עמ' 56).

*

מה הדין כאשר הולך בעל הדין עצמו ומפרסם את החומר מחוץ לכותלי בית המשפט? למשל, ראובן כותב כתב תביעה נגד שמעון, ולאחר שהוא מגיש אותו לבית המשפט, הוא הולך ומוסר אותו לתקשורת או שהוא מציג ברבים את כתב התביעה שבו כתוב על פלוני כך וכך. מצד אחד, יש להחיל גם כאן את ההגנה המוחלטת, שהרי זהו דיווח על כתב טענות, אך מצד שני, נוצר מצב אבסורד, שבו אדם יכול לפרסם הכפשות ברבים בדרך מתוחכמת – הוא יכתוב את הכפשותיו בכתב תביעה, ואז יפרסם אותו ברבים.

בעניין זה אין אחידות דעים בפסיקה. במספר מקרים נפסק שההגנה המוחלטת חלה גם במקרה כזה וכך נדחו על הסף תביעות שהוגשו בגין פרסום הליכים משפטיים ברבים, לרבות על ידי בעל הדין עצמו [לעתים הנימוק לכך מתבסס על סעיף 13(7), ולעתים על פרשנות מרחיבה של סעיף 13(5) – ר' למשל: ת.א. (שלום ת"א) 3634-02-11 בנק מזרחי נ' הכשרת היישוב (נבו, 20.9.11); ת.א. (שלום פ"ת) 23882-03-13 זמלר נ' מראות אימג' בע"מ (נבו, 18.3.14)], אך לאידך גיסא יש גם פסיקה נוגדת. למשל, במסגרת סע"ש (חיפה) 49088-11-18 טי.או.אם לשירותך בע"מ נ' חלוץ (נבו, 3.2.21), פסקה 49] נקבע כי ההגנה המוחלטת אינה חלה כאשר בעל הדין מפיץ את הדברים גם לאחרים (כתימוכין, צוטטה בין היתר פסיקה של ביהמ"ש העליון שהתבטא בהקשרים שונים כי "תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט…" – ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל; רע"א 453/14 מדר נ' אורן). כך נקבע גם בתאד"מ (שלום חיפה) 47564-03-24 אוליאל נ' וגנר (7.7.24), פסקה 10 ואילך.

במהלך 2021 ניתנו פסקי דין לכאן ולכאן, ובשלהי 2021 השאלה אף עלתה לדיון בביהמ"ש המחוזי בע"א (ת"א) 18200-09-20‏ סוריאנו נ' דרוקר (נבו, 31.8.21); בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה, אך "למעלה מן הצורך" הוא כן דן בה, ושם נחלקו הדעות בין חברי ההרכב:  השופטים שוחט ושילה הביעו דעתם שהסעיף אינו מגן על בעל דין המפיץ את כתבי הטענות לאחרים, ואילו השופטת רביד חלקה וסברה כי ההגנה חלה גם על פרסום לאחרים. היא מסתמכת בין היתר גם על סעיף 13(7) ועל הצורה הרחבה שבה פורש בביהמ"ש העליון וטוענת שהוא כולל מקרה כזה.

בת.א. (ת"א יפו) 25367-08-22 ספקטור נ' סלברייט די.איי בע"מ (החלטה מיום 5.8.23), פס' 32 ואילך (ובפרט פסקאות 46-40) דחה בית המשפט ניסיון להחיל את החסינות על פרסומים, כאשר הם נעשים ע"י בעל הדין באופן פומבי מחוץ לכותלי ביהמ"ש ולא כחלק מההליך. בית המשפט ציין כי הוא ער לכך שיש פסיקה נוגדת (מפנה לעניין בנק המזרחי נ' הכשרת היישוב שנזכר לעיל), אך הוא אינו מסכים לה.   

[האמת היא, שעיון בפסק הדין בעניין אבי יצחק שצוין לעיל, מעלה די בבירור שדעתו של ביהמ"ש העליון שם הינה שההגנה חלה גם במקרה של פרסום לאחרים, אפילו על ידי בעל הדין עצמו. הדברים עולים במיוחד מדברי השופט שטרסברג כהן, בעמ' 97 לפסק הדין. תמוה במקצת מדוע פסקי הדין לעיל שדנים בסוגיה הנ"ל, ממעטים להביא דברים מפורשים אלה].

לסיכום, נכון להיום אין הכרעה מוחלטת בשאלה, כיצד יש להתייחס לבעל דין עצמו המדווח על ההליך המשפטי או מוסר חומרים משפטיים מחוץ לכותלי בית המשפט.

הערות שוליים:

[1] פסק הדין המנחה והידוע ביותר בעניין זה הוא פסק דינו של ביהמ"ש העליון במסגרת רע"א 43/11 הרם נ' זקס (28.8.11). שם אישר ביהמ"ש העליון את פסק דינו של בית המחוזי, אשר קבע כי ההגנה לפי סעיף 13(5) חלה על כל שלבי המשפט, לרבות מכתבי התראה שנשלחו לפני המשפט. וכפי שמסכם ביהמ"ש העליון את פסיקת המחוזי (שאותה הוא כאמור מקבל): "בית המשפט המחוזי קבע כי הדברים שנאמרו במכתב הם 'פרסום מותר' לפי סעיף 13(5)… בית המשפט עמד על כך שהפסיקה פירשה את המושג 'דיון' כמשתרע גם מעבר לדיון הפיזי בפני בית המשפט, ועל כך שכבר נקבע כי 'החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה' (ע"פ 364/73 זיידמן…) בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום להחיל את אותה חסינות גם על מכתבי התראה הקשורים להליך משפטי או שנשלחו לקראת פתיחתו, ובלבד שמתקיימים כל התנאים שנקבעו בעניין זיידמן. התכלית של ניהול הליך משפטי והעלאת טענות במסגרתו ללא חשש מפני תביעת לשון הרע, כך נקבע, חלה גם ביחס למכתבי התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים או מכתבי תשובה להם. בית המשפט המחוזי הוסיף כי תוצאה זו נדרשת גם משום שאין זה רצוי כי יהיה פער משמעותי בין מכתב ההתראה או התגובה לו לבין כתבי הטענות המוגשים בסופו של דבר לבית המשפט".

הדברים חזרו על עצמם במספר פסקי דין, ראו למשל ע"א 7517/17 גואטה נ' מיטלפונקט (11.11.2018); וראו את הסקירה המקיפה בת.א. (ת"א יפו) 25367-08-22 ספקטור נ' סלברייט די.איי בע"מ (החלטה מיום 5.8.23), פס' 40-35. 

מה הדין, כאשר מדובר במכתב התראה שבסופו של דבר לא התפתח לכדי משפט? מלשונו של ביהמ"ש העליון בפס"ד הרם הנ"ל, ניתן ללמוד כי גם במקרה כזה תחול ההגנה (ר' שם בפסקאות 3 ו-5), אך הדברים לא נאמרו בצורה חד משמעית. שאלה זו עלתה לדיון מאוחר יותר בפסק דין רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' מעין בלס (14.10.20), סעיף 14 ואילך. ביהמ"ש קבע כי השאלה מעוררת התלבטות והשאיר אותה בצריך עיון (אך בעניין הספציפי שלפניו, מצא לנכון ביהמ"ש לנכון כן להחיל את ההגנה, וזאת מהטעם, שבאותו עניין לא הייתה "הזדמנות" למכתב ההתראה להתפתח לכתב תביעה, בשל העובדה שמקבל המכתב פתח בתביעת לשון הרע בחלוף זמן קצר מאוד ממועד קבלת המכתב). מפסיקה מאוחרת יותר נראה, שלפחות במקרים שבהם המכתב לא התפתח לכדי תביעה מהטעם שהמכתב השיג את מטרתו, תחול עליו הגנת סעיף 13(5). כך למשל נפסק בת.א (מחוזי תל-אביב) 1775-08-20‏ יוסף נ' קליגר (11.7.24), פסקה 38: 

"השאלה שהתעוררה בפסק דין מנו היא, האם הגנה זו חלה גם בנסיבות, שבהן נשלח מכתב התראה בטרם הגשת תביעה, אולם בסופו של דבר לא הוגשה תביעה? שאלה זו לא הוכרעה לחלוטין בפסק הדין, משום שבמקרה שנדון שם, לא ניתנה הזדמנות לכותבת המכתב (המשיבה) להגיש תביעה, כיוון שהצד השני (המערערת, כלפיה נעשה הפרסום) הקדים והגיש תביעה נגדה בחלוף שלושה שבועות בלבד משליחת המכתב, אך בית המשפט (כב' השופטת ברק-ארז) הוסיף הערה שראויה לענייננו… מהערה זו ניתן, לדעתי, להסיק, שהגנת סעיף 13(5) לחוק חלה גם בנסיבות, שבהן נשלח מכתב התראה טרם נקיטת הליך משפטי, אך לא נפתח הליך משפטי, מאחר שמטרת שליחת מכתב ההתראה הושגה ללא צורך בהליך משפטי. מסקנה זו מחויבת, לדעתי, גם מהגיונם של דברים. מכתב התראה נועד להשיג את המטרה הכלולה בו, בלא שיהיה צורך בנקיטת הליך משפטי. אם מטרה זו הושגה, מתייתר ממילא הצורך בהגשת תביעה. אין זה סביר, אם כן, להגביל את תחולת הגנה זו, כשמטרת שליחת מכתב ההתראה הושגה ללא צורך בנקיטת הליך משפטי, ובלבד שהוכח כי זו היתה, אכן, מטרת שליחת מכתב ההתראה".