כפי שראינו במאמרים קודמים (ר' כאן וכן כאן), כאשר אדם מפרסם לשון הרע, הנפגע יכול להגיש נגדו תביעה אזרחית; ובנוסף, ניתן לפתוח נגדו גם בהליך פלילי (אם הפרסום היה בכוונה לפגוע, והיה לשני בני אדם לפחות מלבד הנפגע).
למעשה, שני ההליכים יכולים להתנהל במקביל. דהיינו, מפרסם יכול למצוא את עצמו מתמודד בשני הליכים משפטיים: תביעה אזרחית מצד הנפגע, וכן הליך פלילי.
על רקע זה, סעיף 24 לחוק איסור לשון הרע (שכותרתו "דין שני משפטים") קובע שבמהלך המשפט האזרחי המתנהל נגד המפרסם, בית המשפט רשאי להסתמך על ממצאים עובדתיים שנקבעו בהליך הפלילי (למשל, אם בהליך הפלילי נקבע שפורסמה לשון הרע והיא לא הייתה אמת, או לא הייתה בתום לב וכדומה, בית המשפט הדן בהליך האזרחי יכול להסתמך על ממצאים אלה ואין צורך להביא ראיות מחדש בקשר לאותם ממצאים).
ובלשונו של סעיף 24:
"במשפט אזרחי בשל לשון הרע שנדון לאחר שמשפט פלילי נגד אותו אדם בשל אותה לשון הרע נסתיים, רשאי בית המשפט להסתמך על הממצאים העובדתיים, כולם או מקצתם, שנקבעו במשפט הפלילי על-פי הראיות שנגבו בו, בלי לחזור על גבייתן".
***
לכאורה, לפי ההבנה הפשוטה של הסעיף, ניתן להסתמך על הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, בין אם ההליך הפלילי הסתיים בהרשעת הנאשם, ובין אם הוא הסתיים בזיכוי הנאשם. אלא שהבנה פשוטה זו מעוררת קושי ברור: הרי כידוע, במשפט פלילי, רף ההוכחה הנדרש לצורך הרשעה הוא רף גבוה של "מעבר לספק סביר"; ואם כך הדבר, ניתן אמנם בהחלט להבין מדוע במשפט אזרחי מסתמכים על ממצאים שנקבעו בפס"ד מרשיע (שהרי במקרה כזה, בפנינו קל וחומר ברור – אם אדם הורשע במשפט פלילי, שנדרש בו רף הוכחה גבוה כל כך, קל וחומר שניתן להתבסס על הממצאים המרשיעים בהליך אזרחי, שלא נדרשת בו רמת ודאות גבוהה כל כך), אך מדוע קבע המחוקק שניתן להסתמך על ממצאים שנקבעו בפסק דין מזכה? הרי בהחלט ייתכן שאדם זוכה בהליך פלילי רק משום שלא התקיים רף ההוכחה הגבוה הנדרש בפלילים, ומדוע ניתן להסתמך על הממצאים הללו בהליך האזרחי?
התמיהה מתגברת כאשר משווים זאת למצב המשפטי הקיים בכל ההליכים המשפטיים הרגילים (דהיינו, הליכים משפטיים שמתנהלים לאו דווקא בנושא לשון הרע). באופן כללי, כאשר מתנהלים משפט פלילי ומשפט אזרחי נגד אותו אדם, קובע סעיף 42א לפקודת הראיות, כי התנאי לכך שאפשר יהיה במשפט האזרחי להשתמש בממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, הוא שההליך הפלילי הסתיים בהרשעה! (ובנוסף, נדרשים גם תנאים נוספים, ובכלל זה, שפסק הדין הפלילי יהיה פסק דין חלוט, דהיינו, שאין עוד אפשרות לערער עליו, וכן, שהממצאים ייקבעו במסגרת הכרעת הדין, ולא רק במסגרת גזר הדין הקובע את העונש בלבד)[1]. להיכן נעלמו כל התנאים הללו דווקא בהליכי לשון הרע? מדוע בלשון הרע ניתן להסתמך בהליך האזרחי גם על ממצאים שנקבעו בהליך פלילי שהסתיים בזיכוי?!
שנהר, בספרו דיני לשון הרע (עמ' 470-468) עומד על התמיהות השונות שסעיף זה מעורר, ולא נאריך; מכל מקום, וכפי ששנהר מציין בצדק, כל התמיהות הללו "מתרככות" במידה מסוימת, לאור העובדה שסעיף 24 לחוק איסור לשון הרע אינו נוקט בלשון החלטית, אלא מקנה לבית המשפט אפשרות להשתמש בשיקול דעתו (הסעיף נוקט בלשון "רשאי בית המשפט", ולא "חייב"; ככל שבית המשפט נוכח שהשימוש בסעיף יביא לתוצאה בעייתית, נתון לו שיקול דעת). אף הפסיקה חזרה בהסכמה על דברים אלה של שנהר (ר' למשל ת.א. 53246-06-20, סעיף 8 לפסק הדין).
[1] זו לשון סעיף 42א לפקודת הראיות: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריות נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". ובהמשך נקבע, כי כלל זה חל רק ביחס לממצאים שנקבעו בהכרעת הדין ולא בגזר הדין (סעיף קטן ב: "הוראות סעיף זה אינן חלות על… ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין").
