פיצויים ללא הוכחת נזק – הסבר כללי
בתביעות נזיקין רגילות, התובע חייב להוכיח שנגרם לו נזק. בהעדר נזק, הנתבע יהיה פטור מתשלום גם אם ביצע עוולות חמורות וגם אם יימצא אשם באופן מוחלט.
אולם, בתביעות לשון הרע, מוסמך בית המשפט לקבוע פיצויים גם אם לא הוכח נזק. כך קובע סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, אשר נוסף לחוק בשנת 1998, כדי להרתיע מפרסמי לשון הרע וכן כדי להקל על נפגעי פרסום, שמטבע הדברים קשה להם להוכיח את נזקם[1].
פיצוי שנפסק ללא הוכחת נזק נקרא בשפת הפסיקה והספרות "פיצוי סטטוטורי" – פיצוי שנקבע בחוק.
גובה הסכום שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק
הגבול העליון של הפיצויים שניתן לפסוק בתביעה אזרחית בגין לשון הרע, ללא הוכחת נזק, מוגבל לפי הסעיף ל-50 אלף ₪; אך אם הוכחה "כוונה לפגוע", ניתן לפסוק פיצויים עד 100 אלף ₪[2] [בהקשר למונח "כוונה לפגוע", הפסיקה הדגישה שלא די שהמפרסם "ידע" או "צפה" שתהיה פגיעה, אלא נדרשת "כוונה" ממש[3]].
כאן חשוב לזכור הוראה המופיעה בהמשך הסעיף, והיא, כי סכומים אלה נכונים לספטמבר 1998, ויש לעדכנם בהתאם למדד. במלים אחרות, הסכומים המקסימליים שניתן לפסוק כיום ללא הוכחת נזק אינם בדיוק 50 אלף ₪ או 100 אלף, אלא יש להכפיל את הסכום בשיעור עליית המדד מאז ספטמבר 1998[4]. מבחינה מעשית התוצאה היא, כי כיום (2023) הסכום המעודכן שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק הוא כ-70 אלף ₪ (ואם הוכחה כוונה לפגוע, כ-140 אלף ₪).
יש הסבורים בטעות, כי מדובר ב"סכום מינימום", כלומר, ברגע שיוכח שהיה לשון הרע, מובטח לתובע שיקבל לפחות 50 אלף ₪. אך בפועל, לא זו כוונת הסעיף: כוונת הסעיף היא לקבוע רף עליון (רף מקסימום); דהיינו, בהעדר הוכחת נזק, בית המשפט יבצע אומדן משוער של הפיצוי (לפי השערת הנזק, מידת הזדון בפרסום וכו'), ובכל מקרה לא יחרוג מה"תקרה" של הסכומים הנ"ל[5].
כאשר בימ"ש פוסק פיצויים ללא הוכחת נזק – מהם השיקולים המנחים לעניין קביעת גובה הפיצוי?
בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, כיצד יקבע מה גובה הפיצוי, בהעדר נתונים קונקרטיים לגבי הנזק שנגרם?
הפסיקה הבהירה כי התשובה לכך אינה "מדע מדויק". בית המשפט עושה מעין שקלול כולל של מכלול נסיבות הנוגעות לפרסום: חומרת הדברים, היקף הפרסום, משך הפרסום, עד כמה המפרסם היה מודע לכך שמדובר בלשון הרע ובנתונים שקריים, התנהגות הצדדים ועוד [ראו סיכום של הדברים בת"א 64160-03-22 אלעזר שטרן נ' רשת מדיה בע"מ (27.8.2024), פסקה 167 ואילך, ובמראי המקומות המפורטים שם; וכן: ע"א 1726-21 בכרי נ' מגנאג'י (23.11.2022), פסקה 75 לפס"ד של השופט שטיין)].
במקום אחד הדגיש בית המשפט, כי בדרך כלל במקרים של תביעה ללא הוכחת נזק, סכום הפיצוי שייפסק יהיה בפועל נמוך משמעותית מסכום התקרה הקבוע בחוק. הודגש כי "רק במקרים חריגים, שבהם יוכח ביטוי שמאפייניו חמורים דים, דרך-השמעתו קשה, פגיעתו חריפה וכיוצא באלה שיקולים, יוכל הפיצוי להשיק לתקרה. אחרת, יהא הפיצוי נמוך, אף במידה ניכרת, הימנה" [ת.א (שלום ת"א) 61925-10-15 אפלברג נ' שירי (7.1.2018), פסקה 17].
הזכות לפיצויים ללא הוכחת נזק – בין אם הנפגע הוא אדם ובין אם הוא חברה/תאגיד
הכלל הוא שכל אחד יכול להגיש תביעת לשון הרע, ובכלל זה גם תאגיד[6] (לרבות תאגיד שאין לו פעילות כלכלית עסקית, כמו מפלגה[7]); בעבר, שררה מחלוקת בפסיקה, האם תאגיד יכול לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק[8], אך הפסיקה הכריעה שגם בעניין זה אין הבדל בין תאגיד לבין אדם, כך שפיצויים ללא הוכחת נזק ניתן לפסוק גם לטובת תאגיד[9].
פיצוי ללא הוכחת נזק – בגין כל פרסום בנפרד?
כאמור לעיל, ניתן לפסוק עד 50 אלף ₪ בגין פרסום לשון הרע ללא הוכחת נזק (ובכוונה לפגוע – 100 אלף ₪), בהצמדה למדד.
לאור זאת עולה השאלה, מה הדין כאשר אדם לא הסתפק בפרסום אחד, אלא הפיץ מספר פרסומים (למשל – פנה למספר אנשים, פרסם מספר כתבות, וכד')? האם ניתן לחייב פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל פרסום בנפרד? בסעיף 7א עצמו יש התייחסות מסוימת לכך, שכן נאמר בו "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת"; אך השאלה היא, מה הכוונה "אותה לשון הרע"? אם יש מספר פניות למספר אנשים, האם דנים זאת כ"אותה לשון הרע", או שכל אקט נדון בנפרד?
[ניתן גם לשאול שאלה הפוכה – מה הדין כאשר באותו פרסום, יש מספר תכנים נפרדים, האם ניתן לתבוע בגין כל תוכן בנפרד?].
בחודש אוקטובר 2022 ניתן פסק דין מקיף של השופט סולברג בסוגיה זו (רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, בפרט בפס' 82-79), ושם נקבעו שלושה מבחני עזר שיעמדו לנגד עיני בית המשפט: מרחק הזמן בין הפרסומים, האם יש שונות בין הנמענים בכל פרסום, ושונות התוכן. על אף שמדובר בפס"ד מנומק ומקיף, אין בו מענה שלם לסוגיה: ראשית, לא ברור מהו היחס בין מבחני המשנה (מה יהיה הדין, למשל, כשרק חלק מהמבחנים מתקיימים?). שנית, בית המשפט עצמו מסייג ואומר (בפסקה 83) שמבחני עזר אלה אינם ממצים, ועדיין "בסופו של דבר, 'בזמן אמת', נדרשת מלאכת איזון והפעלת שיקול דעת, בקשר ליישומם ממקרה למקרה".
נזק נפשי שאינו ממוני – האם נחשב למצב של "ללא הוכחת נזק"?
מהאמור לעיל עולה, שכאשר אדם תובע "ללא הוכחת נזק", סכום התביעה מוגבל ל-50 אלף ₪ (ובכוונה לפגוע – עד 100 אלף ₪). לעומת זאת, כאשר אדם כן מוכיח נזק, הוא אינו מוגבל לסכומים אלה. כאן עולה השאלה, מהי "הוכחת נזק"? האם צריך להוכיח דווקא נזק ממוני מוחשי?
התשובה בפסיקה היא, שלאו דווקא. גם נזק שאינו ממוני יכול להיחשב נזק – למשל, כאשר לפי נסיבות העניין ניתן לשער שהבושה שנגרמה הייתה קשה מאוד. במלים אחרות, מגבלת הסכום "ללא הוכחת נזק" מתייחסת רק למקרה שלא הובאו הוכחות כלל, לא לנזק ממוני ולא לנזק שאינו ממוני[10].
האם בית המשפט יכול לפסוק גם פיצוי רגיל וגם פיצוי סטטוטורי בגין אותה לשון הרע?
משעה שבית המשפט פסק לתובע פיצוי רגיל (דהיינו, קבע שהיה נזק ופסק בגינו פיצוי מסוים), לא ניתן להוסיף על כך במקביל גם פיצוי סטטוטורי. בפסק הדין בעניין אורי דניאל [ע"א 7426-14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16), ר' פסקה 79 לדברי השופט עמית], מתח ביהמ"ש העליון ביקורת על ביהמ"ש המחוזי שפסק את שני הפיצויים במקביל, וקבע – "לאחר שבית המשפט קבע כי הוכח נזק בלתי ממוני, ופיצה את אורי בגינו, לא היה מקום לפסוק בנוסף לכך פיצוי ללא הוכחת נזק. פיצוי ללא הוכחת נזק, כשמו כן הוא, ואין מדובר בפיצוי 'בונוס'… מסלולי הפיצוי הם מסלולים חלופיים: פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום הקבוע בחוק; או פיצוי על פי הוכחת נזק, שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני (כללי או מדוייק) והן בגין נזק בלתי ממוני. יצויין כי בפועל, נוכח קשיי ההוכחה והכימות של נזק בלתי ממוני, לעיתים אין הבדל רב בינו לבין פיצוי ללא הוכחת נזק, אך לא ניתן לפסוק אותם במצטבר זה לזה".
האם ניתן לפסוק פיצוי סטטוטורי גם כשהתובע לא טען זאת בכתב התביעה?
באופן כללי, כשאדם מגיש כתב תביעה ותובע פיצויים, עליו לכתוב בכתב התביעה את גובה הפיצוי שהוא דורש.
כשמדובר בתביעת לשון הרע, עומדות בפני התובע כמה אפשרויות: א. לפרט את הנזק שנגרם לו (ממוני או נפשי וכו') ולתבוע פיצויים בגובה הנזק. ב. לתבוע "פיצויים ללא הוכחת נזק", לפי סעיף 7א.
אולם, גם כאשר אדם מחליט ללכת במסלול הראשון (פירוט הנזק ודרישת פיצוי פיצוי בגובה הנזק), מומלץ מאוד להוסיף בכתב התביעה סעיף בנוסח – "לחלופין, אף אם לא יוכח נזק, בית המשפט מתבקש לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 7א…".
מה הדין כאשר תובע לא פעל לפי המלצה זו, אלא הסתפק רק בפירוט הנזק (מבלי להוסיף שלחלופין הוא מבקש פיצויים לפי סעיף 7א'), ובית המשפט הגיע למסקנה שלא הוכח נזק? האם ביהמ"ש רשאי לפסוק פיצויים לפי סעיף 7א' מיוזמתו, מבלי שהתובע ביקש זאת? נראה שהתשובה בפסיקה נוטה לחיוב[11], אך כדי להימנע מעצם הסיכון, המלצתנו היא כן לכלול בכל מקרה סעד חלופי כאמור.
***
נקודות להעמקה ועיון:
בפסיקה ובספרות עולות כמה שאלות בקשר לסעיף 7א, שנציין אותן בקצרה:
- "ללא נזק" או "ללא הוכחת נזק": הסעיף מאפשר פסיקת פיצויים "ללא הוכחת נזק". אך מה הדין, כאשר לא זו בלבד ש"לא הוכח" נזק, אלא ברור בוודאות שלא היה נזק (למשל, הוכח שלתובע לא היה שם טוב כלל גם לפני הפרסום)? במלים אחרות, האם הסעיף הוא סעיף מהותי, שמאפשר פיצויים גם "בהעדר נזק", או שמא זהו רק סעיף ראייתי, שמאפשר פיצויים "ללא הוכחת נזק" (מתוך הנחה שבדרך כלל קיים נזק)? מדברי ביהמ"ש העליון נראה שהאפשרות השניה היא הנכונה[12]?
- מה בעצם שינה הסעיף מהמצב שקדם לו: הסעיף יצר מבוכה בקרב משפטנים, על רקע העובדה הבאה: מצד אחד נראה מהסעיף, שהוא מקדם את האינטרס של התובע בכך שהוא מאפשר לו לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק, אך מאידך גיסא המעיין בפסיקה יראה שגם לפני הוספת הסעיף, נהגו בתי המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, על סמך אומדנות כלליות וחזקות כלליות בדבר הנזק שלשון הרע עשויה לגרום; ואם כך, נמצא שהסעיף לא הועיל לתובע, להיפך, הוא רק פגע בו (על ידי מגבלת הסכום הקבועה בסעיף) [13].
- מהי "הוכחת נזק" המאפשרת פסיקת פיצויים מעבר למגבלת הסכום: כאמור, כאשר התובע מוכיח נזק, גם נזק שאינו ממוני, הוא זכאי לפיצוי מעבר למגבלת הסכום הקבועה בסעיף; אך מהי "הוכחת נזק"? האם התובע צריך להראות נתונים קונקרטיים (כגון, עדים שיעידו כי מהפרסום ואילך אנשים מתרחקים מהתובע וכיוצא בזה) או שמא די בראיות כלליות יותר?[14]
הערות שוליים:
[1] כפי שסיכם זאת השופט סולברג ברע"א 2855/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 33 לפסק דינו: "תיקון זה נועד להקנות בידי ניזוקים, כלי משפטי שבאמצעותו יוכלו לקבל פיצוי, אף מבלי להוכיח את הנזק שנגרם להם. זאת, כדי לאפשר להם להתגבר על קשיי ההוכחה הטמונים בהוכחת נזק כגון דא, בתביעות לשון הרע. לפי האמור בדברי ההסבר להצעת החוק: 'הצעת חוק זו באה להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק'… למקרא דברים אלה עולה, כי מנסחי החוק הצביעו על שתי תכליות עיקריות לחקיקת התיקון האמור: האחת – תכלית דיונית, שנועדה להקל על ניזוקים בהוכחת תביעתם; השנייה – תכלית הרתעתית, אשר ביקשה להניא מזיקים מהפצת לשון הרע במרחב הציבורי". ור' שם ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 45.
[2] סכומים אלה קבועים בסעיף 7א לחוק, הקובע כדלקמן: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק… במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".
הערה: סכומים אלה נכונים למצב שבו אדם מגיש תביעה אזרחית. אם נוהל נגד נאשם הליך פלילי, שם מוסמך ביהמ"ש לקבוע, לצד העונש הפלילי, פיצוי עד 50 אלף ₪, אך לא 100 אלף ₪ [סעיף 7א, סעיף משנה א].
[3]בע"א (מחוזי לוד) 32031-10-12 דנון תקשורת נ' אמנון יצחק שליט"א קבע בית המשפט המחוזי (פסקה 14), כי כשם שהמונח "כוונה לפגוע" בסעיף 6 אינה כוללת צפיות, כך גם לעניין הכוונה לפגוע בסעיף 7א: "הדברים ביחס לדרישת ה'כוונה לפגוע' נאמרו, אמנם, בהקשר לסעיף 6 לחוק, אך אני סבור כי הם ישימים גם לענייננו כמבחן לו בית המשפט נדרש לכפל הפיצוי…" (וראו גם: ת"א (מחוזי י-ם) 8303/06 מחולה נ' כהן, פסקה 17). בהמשך לכך, חזר בית המשפט העליון ואישר את קביעת בית המשפט המחוזי (רע"א 5022/13 אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, פסקה 8 לפסק הדין), אם כי הדברים נאמרו על ידי בית המשפט בבחינת "מעל לדרוש", ו"מבלי להכריע", כלשונו, לאחר שלצורך המקרה שלפניו לא נדרשה הכרעה בנושא.
[4] . ובלשון הסעיף: "הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לענין סעיף קטן זה – 'מדד' – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; 'המדד החדש' – מדד החודש שקדם לחודש העדכון; 'המדד הבסיסי' – מדד חודש ספטמבר 1998".
טעות שכיחה היא לציין בכתב התביעה סכום של "50 אלף ₪", או "מאה אלף ₪", מתוך הנחה מוטעית שזהו הסכום המקסימלי. כאמור, יש להתחשב בשינוי המדד, אשר עשוי להיות משמעותי ולהתבטא בסכום לא מבוטל. בעת הגשת התביעה יש לבדוק את שינוי המדד מאז ספטמבר 1998 (ראו: ע"א (מחוזי י-ם) 13661-10-12 באדר נ' בנימין, פסקאות 135-133).
[5] מקור המבוכה בעניין זה הוא התבטאות של השופט ברק, לפיה "מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון". כוונתו של השופט ברק ברע"א 00/4740 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510, במלים אלה אינה ברורה, ובכל מקרה, לא זו הפרשנות שהתקבלה בבית המשפט העליון (וגם לא ניתן להולמה עם לשונו המפורשת של הסעיף), וכפי שסיכם בהמ"ש המחוזי בע״א (מחוזי ת"א) 20-10-52301 דרוקר נ' אליאסי (לאחר שציטט התבטאות זו של ברק): "אולם, הפרשנות שניתנה לסעיף זה בפסיקת בית המשפט העליון שניתנה לאחר פסק דין אמר, ולאחר 1 כניסתו לתוקף של תיקון מס' 6 לחוק במסגרתו הוסף הסעיף, נקבע כי סעיף 7א)ב( קובע 'רף עליון' או 'שיעור מקסימלי' לפיצוי במקרה שבו לא הוכח נזק… לעניות דעתי, פרשנות זו מתיישבת גם עם פשט הכתוב: 'שלא יעלה על'…".
[6] סעיף 1: "אדם – יחיד או תאגיד".
[7] ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקאות 49-48.
[8] המחלוקת התעוררה בין היתר לאור סתירה בין סעיפי חוק: מצד אחד, חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 1 ש"אדם – כולל תאגיד", כלומר, מה שנכון לאדם פרטי, נכון גם לתאגיד. ומצד שני, סעיף 10 לפקודת הנזיקין קובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".
[9] רע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ.
[10] הנושא עלה בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, אשר עסק בין היתר ברקע לסעיף 7א ובפרשנותו. שם ניסה המערער לטעון, כי כדי להוכיח "נזק" (ולחרוג ממגבלות הסכומים בסעיף 7א), נדרש דווקא נזק ממוני [כך סוכמה טענתו על ידי השופטת פרוקצ'ה בפסקה 44: "אחת מטענות המערער הינה, כי מאחר שהמשיבים לא הוכיחו את נזקם, ובית המשפט עצמו קבע כי לא הוכח נזק ממון, לא ניתן היה להשית עליו פיצויים בסכומים הגבוהים שנקבעו, לאור מחסום הסמכות הקבוע בסעיף 7א לחוק…]. בית המשפט שלל טענה זו וקבע, כי גם נזק כללי, ולאו דווקא נזק ממוני, מוגדר כנזק, וניתן לתבוע בגינו סכום העולה על הסכומים הנקובים בסעיף 7א; ההיזקקות לסעיף 7א היא רק ב"מצבים בהם לא הוכח בפועל כל נזק לתובע – בין נזק מיוחד ובין נזק כללי" (שם, פסקה 45). נקבע, כי כאשר תובע טוען לנזק כללי (העולה על הסכום שבסעיף 7א), "אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם" (שם, פסקה 46).
וכך נפסק גם ברע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך, פסקה 5: "בעוד שסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע רף עליון לפיצוי במקרה שבו לא הוכח כל נזק – אין הוא מגביל את הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני. הנזק הבלתי ממוני הוא נזק כללי, אשר מחושב על דרך האומדן ועל הערכה של בית המשפט". ור' עוד בעניין זה בע"א 7426-14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16), פסקה 81 של דברי השופט עמית. וכן עא 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (22.7.15), פסקה 61 של דברי השופט פוגלמן.
[11] ר' למשל ע"א (מחוזי ת"א) 36032-10-16 שוחט נ' קושניר, פס' 21 ואילך: "המערער כאן לא הוכיח כי נגרם לו נזק כספי בעקבות הפרסום, וכמובן שלא הוכיח את גובה הנזק… אולם, בחוק לשון הרע כלולה הוראה מיוחדת… סעיף 7א(ב) לחוק… בהתאם לסעיף זה, ניתן לחייב את המשיב לפצות את המערער בגין העוולה שעשה, גם בלא שהמערער הוכיח את נזקו. אולם, כאן ניצב קושי נוסף: המערער לא תבע בכתב התביעה סעד חילופי לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק… ככלל, תובע לא יזכה בסעד שלא עתר לו, אולם העיקרון, שלפיו בית המשפט לא יפסוק לטובת התובע סעד שאותו הוא לא ביקש, אינו כלל מוחלט. אחד החריגים הוא המקרה שבו הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שהתבקש בכתב התביעה. חריג זה יכול להיות מופעל גם בשלב הערעור, ובלבד שהעובדות הקשורות בו נתבהרו בהליך… בענייננו אני סבור, שהתקיים החריג, המצדיק פסיקת פיצוי לפי סעיף 7א לחוק, גם כשזה לא נתבע במפורש בכתב התביעה. זאת, משום שסעד זה נובע באופן ישיר מהסעד הכספי שנתבע, והעובדות הקשורות בו התבהרו בהליך שהתקיים בפני בית המשפט קמא".
[12] המלומד אורי שנהר, במאמרו "נזקי לשון הרע והוכחתם", מסכם את המחלוקת שיש לו בעניין עם עו"ד רוזנברג: "עו"ד רוזנברג מציע פרשנות אחרת להוראת סעיף 7א. לדעתו הסמיך הסעיף את בתי המשפט לפסוק לתובע פיצויים 'גם כאשר הוכח שהתובע כלל לא סבל מפגיעה כלשהי'. לשיטתו נועד התיקון למנוע מנתבעים מלהביא ראיות להוכחת הטענה, כי לתובע לא היה מלכתחילה שם טוב ולפיכך הוא אינו זכאי לפיצוי. אני סבור שהפרשנות הזו אינה מתיישבת עם הוראות החוק וגם אינה רצויה. סעיף 7א עוסק, כאמור, אך ורק במצב בו לא היתה הוכחה של נזק. הוא לא עוסק כלל במקרה בו הובאו ראיות ונמצא כי לתובע לא נגרם נזק. הפרשנות שמציע עו"ד רוזנברג גם אינה רצויה. אם לתובע לא נגרם נזק, משום שהיה לו שם רע, מדוע יש לזכותו בפיצוי? האם לאדם בעל שם רע שכזה, אשר לא סבל מכל פגיעה, מגיע פיצוי?".
בע"א 7426-14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16) התבטא בית המשפט העליון (פסקה 81 לדברי השופט עמית) כי "פיצוי ללא הוכחת נזק עודנו פיצוי בגין נזק, ורק רכיב ההוכחה הוא שמתייתר".
[13] לדיון מקיף בשאלות אלה ולסיכום המאמרים והפסיקה שעסקו בנושא, ראו במאמרו של קרמרמן, "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו: פיצויים ללא הוכחת נזק בחוק איסור לשון הרע", משפטים מג (2013) 899; המאמר מציג חמש גישות בפסיקה ובספרות לניתוח הסעיף, ופירוט הדברים חורג ממסגרת סיכום זה.
[14] ראו סקירה מקיפה במאמרו הנ"ל של קרמרמן.
