במאמר הקודם הוסבר מהי לשון הרע. במאמר זה נתייחס לשאלה, מתי ייחשב אדם כמי ש"פרסם" לשון הרע.
לשאלה זו חשיבות רבה, שכן, גם דברים הנחשבים ללשון הרע, מבזים ומעליבים ככל שיהיו, אינם מהווים עילה לתביעה אם לא פורסמו. לכן חשוב להגדיר, מתי אדם נחשב כמי ש"מפרסם" לשון הרע: האם הדברים צריכים להיאמר דווקא בדרך מסוימת? האם נדרש מספר אנשים מסוים שבפניהם יובעו הדברים? האם "שיתוף" פוסט נחשב ל"פרסום"? על כך, להלן.
*
ככלל, "פרסום" יכול להיות במגוון דרכים, כפי שקובע סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע:
"פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".
כלומר, בין פרסום בכתב ובין פרסום בעל פה, ובין בכל דרך אחרת, נחשב ל"פרסום" וניתן לתבוע בגינו.
*
הלשון הרחבה של הסעיף כוללת כל סוג של פרסום. כך, למשל, כאשר אדם כותב פוסט מכפיש ומעלה אותו לפייסבוק, ברור שהדבר נחשב ל"פרסום". שאלה מעניינת מתעוררת במקרה שבו האדם עצמו לא כתב את הפוסט המכפיש, אלא רק ראה אותו ברשת ושיתף אותו עם אחרים (share) – האם מתקיים יסוד הפרסום? ומה דינו של אדם שנחשף לפוסט מכפיש וסימן "לייק" ("חיבוב") ביחס אליו?
שאלות אלה נדונו בהרחבה ע"י בית המשפט העליון בפסק הדין שאול נ' ניידלי (רע"א 1239/19). ההכרעה הייתה, בתמצית, כי "שיתוף" (share) נכלל במונח פרסום, אך סימון "לייק" בלבד אינו עולה כדי פרסום. להרחבה בעניין זה ראו כאן וכן ראו כאן.
*
שאלה אחרת היא, לכמה אנשים צריך הדבר להיות מפורסם על מנת שיתקיים יסוד ה"פרסום". בעניין זה קובע סעיף 2(ב), כי "פרסום" מתקיים כאשר הלשון הרע-
"היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע, והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע".
כלומר, לצורך התקיימות יסוד ה"פרסום", נדרש כי –
1) הדברים יועדו להגיע לעוד אדם אחד לפחות, מלבד הנפגע;
2) והם אכן גם הגיעו בפועל לאדם אחד מלבד הנפגע (בין אם יהיה זה אותו אדם שאליו יועדו הדברים במקור, ובין אם אדם אחר).
*
כאשר הלשון הרע היא בכתב, ולא בעל פה, כאן החוק מחמיר מעט יותר עם המפרסם, וקובע כי לשם התקיימות יסוד הפרסום די בכך ש-
"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".
כלומר, כאן, בניגוד לדברים הנאמרים בעל פה, אין דרישה שהדברים יהיו "מיועדים" לאדם אחר, וגם אין דרישה שיגיעו אליו בפועל. די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע" (תיאורטית, לפי הגדרה זו, עצם הכתיבה לבדה, גם אם לא הראינו את הדברים לאיש, עשויה להיחשב ל"פרסום", אם הכתב הונח במקום שממנו הם עלולים להגיע לאדם אחר). הסיבה לכך היא החשש, שדברים שהועלו על הכתב, יתפרסמו בסופו של דבר ברבים[1]. יוער שיש מקרים גבוליים, שהפסיקה דנה אם הם בגדר לשון הרע "בכתב" או "שאינה בכתב", כמו למשל "שיחה" בין מחשבים באמצעות דוא"ל[2].
*
נציין כי בפסיקה יש התלבטות, כיצד יש להתייחס למקרה שבו נאמרו הדברים בפני אדם מלבד הנפגע, אך מצד שני, אותו אדם הוא שליח של הנפגע או אדם הפועל מטעמו, כגון עובד של הנפגע, או עורך דינו וכיוצא בזה. האם אנשים אלה הם כנפגע עצמו, כך שיש להתייחס לדברים כאילו נאמרו רק לנפגע (ולא מתקיים יסוד הפרסום), או שמא יש להתייחס אליהם כאל "אדם זולת הנפגע" ומתקיים יסוד הפרסום. כאמור, אין בפסיקה הכרעה חד משמעית לחלוטין בעניין זה (ר' בהערה למטה) [3].
*
הערה חשובה בהמשך לאמור לעיל: כידוע, פרסום לשון הרע עלול להוות גם עבירה פלילית, שהעונש בגינה הוא עד שנת מאסר אחת. לעניין ספציפי זה קובע החוק, כי כדי שפרסום ייחשב עבירה פלילית (ולא רק עילה לתביעה אזרחית), עליו להיות "לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע". כלומר, כאן לא די באדם אחד זולת הנפגע, אלא לפחות שני בני אדם. להרחבה בעניין זה לחצו כאן
הערות שוליים:
[1] ת.א (שלום ת"א) 77993/04 מסר נ' מרום, עמ' 13 (ראו שם הפניותיה לספרות ולפסיקה בעניין).
[2] יש פסקי דין הקובעים כי תקשורת בין מחשבים באמצעות דואר אלקטרוני נחשבת כשיחה ולא כ"כתב" לעניין יסוד הפרסום, ולכן נדרשים לגביה התנאים הקבועים בחוק ביחס לפרסום בעל פה (מיועדים לאדם אחר והגיעו בפועל לאדם אחר) – ר' בפס"ד מסר הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 14 (הדברים צוטטו בהסכמה גם בת.א (שלום ת"א) 19549-08-13 שילר נ' קורי). ערעור לבהמ"ש המחוזי על פסק הדין בעניין מסר, נדחה [ע"א (מחוזי ת"א) 1642/06], ונראה כי בית המשפט המחוזי מאמץ את קביעת ביהמ"ש קמא גם לעניין יסוד הפרסום (ראו בסוף פסק הדין). מנגד, יש פס"ד המסייגים קביעה זו – ר' ק.פ (שלום חיפה) 1008-07 החברה לאוטומציה נ' גור.
[3] התלבטות זו סוכמה יפה על ידי בית משפט השלום בהרצליה [ת.א (שלום הרצליה) 56097-02-20 וזנה נ' פרי (26.5.24), פסקה 15:
"בפסיקה הובעו דעות לכאן ולכאן באשר לשאלה, האם אמירה שהובאה בפני שלוח של הנפגע מקיימת את יסוד הפרסום. עיינו, ע"א (מחוזי ת"א) 1963/05 דיור אקספרס נכסים והשקעות בע"מ נ' בן-ארי (3.1.2007), שם התובעים שלחו חוקרים פרטיים לדובב את הנתבעת, ונקבע שמתקיים יסוד הפרסום ('מדברים אלו ברור שאפילו שמע שלוחו של אדם את לשון הרע המכוונת לשולחו, עדיין יש לפנינו אדם נוסף, הוא השלוח, שהפרסום הגיע אליו, ושהמחוקק סירב לזהותו עם האדם שלשון הרע הוצאה כלפיו'); כן ראו, ע"א (מחוזי ת"א) 52910-09-12 הולצמן נ' שפטל, פיסקה 26 (29.10.2013) (בקשת רשות ערעור נדחתה, רע"א 8279/13) (משלוח מכתב לבא-כוח הנפגע מהווה פרסום לפי חוק איסור לשון הרע); ת"א (שלום רח') 2046/03 בשארי נ' בשארי (5.7.2005); המלומד אורי שנהר מציין בספרו דיני לשון הרע 88 (1997), כי בהליך החקיקה של חוק איסור לשון הרע הועלתה הסתייגות שלפיה אמירה לאדם העובד בשירות הנפגע לא תהווה פרסום, מכוח העיקרון ששלוחו של אדם כמותו, ואילו ההסתייגות נדחתה;
אולם ראו גם, לעמדה שונה: ת"א (שלום ת"א) 3451-07-13 אלמונית נ' פלוני, פיסקה 2.2 (4.10.2017) (ערעור נדחה בהסכמה, ע"א (מחוזי ת"א) 67176-11-17) ('מכיוון שהנתבע עו"ד במקצועו הרי שלאחר מינויו של עו"ד מייצג לתובעת, כל פניה של הנתבע ישירות אל התובעת עלולה הייתה לזכותו בתלונה ללשכת עורכי הדין… משכך, ובהתאם לדין, המכתב שנשלח אל התובעת באמצעות בא כוחה הוא כפניה שנשלחה לתובעת עצמה'); תא"מ (שלום מסעדה) 3996-12-18 זגורי נ' דוד חננאל 2000 בע"מ, פיסקה 39 (9.4.2021); כן ראו, ת"א (שלום י-ם) 9407-05-11 ביינסין נ' פרסלר (17.4.2012), שם נקבע כי אמירה לבא-כוח הנפגע מקיימת את יסוד הפרסום, אולם, '… כאשר מדובר באדם שהוא שלוחו של הנפגע לצורך העניין נשוא הפרסום, והפרסום נשלח אך אליו, כמענה לפנייתו ולפניית הנפגע, יש יסוד לכאורי מוצק לומר, כי אין מדובר במקרה החורג מעניין של מה בכך'; בנוסף עיינו ברע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' בלס, פיסקאות 17-16 (14.10.2020) (להלן – עניין מנו ספנות), שם הועלתה השאלה, מבלי לטעת מסמרות, האם משלוח מכתב אשר נחשף לעובדי התובעת, עולה לכדי פרסום לפי דיני לשון הרע".
בית משפט השלום נמנע מלהכריע בסוגיה וכתב, כי "לענייננו, לאור אי-הוכחת האמירות, וכן לאור מסקנתי להלן בדבר ההגנה הקיימת לנתבעת, אין צורך לטעת בסוגיה זו מסמרות…".
