הליכים משפטיים הם בדרך כלל פומביים, ואין מניעה לפרסמם. אך בתביעות לשון הרע קיים חשש טבעי כי פרסום ההליכים יעצים עוד יותר את הפגיעה. קיים גם חשש טבעי כי נפגעים עלולים להירתע מהגשת תביעת לשון הרע, שמא ההליכים או כתבי הטענות, הכוללים את ההשמצות נגדם, יתפרסמו ברבים ויעצימו את הפגיעה בכבודם עוד יותר.
עקב כך, קובע סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, כי בית המשפט רשאי (מיוזמתו או לבקשת בעל דין) לאסור או לעכב פרסום של הליכי המשפט או של כתבי הטענות. בכך מגן הסעיף הן על התובע והן על צדדים קשורים אחרים העלולים להיפגע (ר' בהערה) [1].
[יצוין, כי לא מדובר בניהול דיון "בדלתיים סגורות", אלא אך ורק באיסור פרסום ברבים של ההליכים וכתבי הטענות].
האם ניתן למנוע גם את פרסום פסק הדין עצמו? בעניין זה קובע הסעיף, כי כל עוד פסק הדין אינו סופי ואפשר עוד לערער עליו, ניתן למנוע את פרסומו. אך כאשר כבר לא ניתן לערער על פסק הדין, והוא מוגדר כ"חלוט" (פסק דין חלוט הוא פסק דין שלא ניתן לערער עליו עוד, בין אם משום שחלף מועד הערעור ובין אם הוגש ערעור ונדחה), בית המשפט לא ימנע את הפרסום. בכך מאזן החוק בין האינטרס הפרטי בשם הטוב לבין אינטרס פומביות הדיון ו"זכות הציבור לדעת"[2]. ללשונו המלאה של ס' 21 לחוק, ר' הערה[3].
יש לשים לב, כי הסעיף אינו קובע שכל הליך לשון הרע יהיה תחת איסור הפרסום הנ"ל. הוא רק קובע כי בית המשפט רשאי למנוע או לעכב את הפרסום. אדרבה, בית המשפט העליון הדגיש לא אחת, כי מדובר בצעד חריג שאין להשתמש בו כדבר שבשגרה, ויש לשקול היטב בכל מקרה אם הנסיבות הספציפיות אכן מצדיקות זאת[4].
פסק הדין המרכזי הדן בניתוח הסעיף, הסברו ויישומו, הוא פסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26 [וכן ע"א 772/88 הוצאת מודיעין בע"מ נ' בניהו חובב, פ"ד מו(5) 441, 445-444]. בעניין אבי יצחק, פירט ביהמ"ש בהרחבה רבה (עמ' 70 ואילך) את השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע אם להטיל את איסור הפרסום, ובכלל זה גודל הנזק שעלול להיגרם, מידת העניין הציבורי בפרסום המשפט, מידת הנגישות של הנפגע לאמצעי תקשורת על מנת לשקף היטב את הצד שלו ועוד.
הערות שוליים:
[1] כפי שהסביר בית המשפט העליון (תוך הפניה לדברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע), "הראציונאל שמאחורי הוראה זו הוא למנוע מהנפגע מלשון הרע נזק נוסף כתוצאה מעצם 'הפרסום על אודות הגשת תביעה או קובלנה או כתב אישום, משום שפרסום כזה יש בו כדי להסב את תשומת הלב לדברי הדיבה, שאין הנפגע חפץ בפרסומם החוזר', 'ולאפשר לנפגעים מפרסום לשון הרע לעשות שימוש בחוק להגנתם בלי לחשוש מפרסום נוסף ומזיק שיתלווה להליכי המשפט' (כאמור בדברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס 2), תשל"ח-1978, בעמ' 263)" [ע"א 772/88 הוצאת מודיעין בע"מ נ' בניהו חובב, פ"ד מו(5) 441, 445-444].
ור' עוד ביתר הרחבה ברע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, עמ' 49 ואילך. וכן ר' בעמ' 63, שם הוסבר כך: "הוראת סעיף 21 באה לקדם את ההגנה על שמו הטוב של בעל–דין בתביעה בגין הוצאת לשון הרע… באופן ספציפי, תכליתה של הוראה זו היא להסיר מכשול אפשרי מפני תביעות פוטנציאליות על הוצאת שם רע. ההסדר הקבוע בהוראה זו מניח כי פרסום על אודות המתרחש בהליכים עלול להחמיר במידה ניכרת את הפגיעה בשמו הטוב של אדם, אשר נגרמה על–ידי הפרסום המקורי. זאת, הן בשל עצם החזרה על הפרסום המקורי, והן בשל האפשרות להוספה על לשון הרע המקורית, למשל במסגרת של הטענות לעניין גובה הנזק לשם הטוב. אגב כך, עלולה להיגרם פגיעה גם בשמו הטוב של אדם אחר, אשר אינו צד למשפט, אך יש לו נגיעה לתובע או לפרשה נושא המשפט".
[2] ביהמ"ש העליון בעניין הוצאת מודיעין הנ"ל, עמ' 445.
[3] סעיף 21 לחוק, שכותרתו "סייג לפרסום הליכים", קובע כך: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית המשפט – לרבות כתבי טענות, כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט – במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט".
עוד ממשיך הסעיף וקובע – "ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם התנגד לכך הנפגע". כלומר, אם הנפגע (התובע), שלפעמים דווקא יש לו אינטרס בפרסום של עצם העובדה שנפתח הליך משפטי, או בפרסום כתב התביעה, אכן עומד על כך שהדברים הללו יתפרסמו, אזי מצווה ביהמ"ש לקבל התנגדות זו ולא למנוע את הפרסום לגביהם, גם אם יש שיקולים אחרים או בעלי דין אחרים המבקשים למנוע את הפרסום.
הסעיף מסיים בכך, ש"העובר על האיסור לפי סעיף זה, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות".
[4] בפסק הדין הוצאת מודיעין שהוזכר לעיל, הבהיר ביהמ"ש העליון- "אך מובן הוא, כי צו בדבר איסור הפרסום, בהיותו חריג לעקרון פומביות הדיון, לא יינתן כדבר שבשיגרה, ולא למותר להוסיף, כי הוא לא יינתן במעמד המבקש בלבד וללא דיון (כפי שנעשה במקרה דנן), ועל המבקש לשכנע את בית המשפט, כי נסיבות המקרה אכן מצדיקות את איסור הפירסום" (עמ' 445). וכן בפסק הדין בעניין אבי יצחק, עמ' 67.
