אחריותם של אתרי אינטרנט ופורומים לפרסומי לשון הרע

כידוע, כאשר מפורסמת לשון הרע באמצעי תקשורת, קובע החוק (סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע) כי האחריות לכך תהיה גם של אמצעי התקשורת (העיתון, הרדיו וכו') ולא רק של המפרסם עצמו (ראו כאן ביתר הרחבה).

האם כללים אלה חלים גם על תכנים המתפרסמים באתרי אינטרנט (כגון ynet, גלובס, וואלה, גלובס וכו', בכתבות עצמן או במסגרת "טוקבקים") או בפורומים? דהיינו, האם, למשל, ניתן לתבוע את מפעיל האתר "גלובס" בשל תכנים שפורסמו בו על ידי כתב? או לתבוע את המפעיל בשל תכנים שפורסמו על ידי אחד המגיבים לכתבה? והאם למשל ניתן לתבוע מנהל פורום על תכנים שפרסמו גולשים בפורום?

קשה למצוא לכך תשובה בחוק עצמו. יש לזכור שבזמן שנחקק החוק (1965), אתרים כאלה לא היו קיימים, ולכן לשון החוק מגדירה אמצעי תקשורת באופן פשטני כ"עיתון", "רדיו" ו"טלוויזיה". לכן עולה השאלה, האם יש להיצמד באופן לשוני ודווקני להגדרה היבשה שבחוק, כך שהמונח "אמצעי תקשורת" יחול רק על עיתונים מודפסים ולא אתרי אינטרנט[1], או שמא ניתן להפעיל פרשנות גמישה ולהתייחס גם לאתרי חדשות מקוונים כאל "אמצעי תקשורת" (ובהתאם להחיל עליהם את כל כללי מעגל האחריות – על עורך, מפרסם, בעלים, כתב וכו').

בפסיקה אין לשאלה זו תשובה חד משמעית [בפרט בתחילת הדרך, היו פסקי דין לכאן ולכאן. למשל, בפס"ד וייסמן נ' גולן נקבע ביחס לאתר גלובס, שניתן להטיל אחריות על ה"עורך" גם אם הוא עצמו לא פרסם את הכתבה[2], ואילו בפס"ד בורוכוב נ' אלישי סבר בית המשפט שאתר אינטרנט אינו כלול במונח "עיתון", והמונח "עיתון" מתייחס רק לעיתון מודפס[3]. בפס"ד סודרי התייחס בית המשפט לשאלה זו בדרך אגב והשאיר אותה בצריך עיון [4]], אך נראה שעם הזמן, המגמה ההולכת ורווחת בפסיקה, היא כדלקמן:

א. כאשר מדובר באתר אינטרנט המנוהל כעיתון, דהיינו, יש בו כתבים, עורכים ו"יד מכוונת", הנטיה הרווחת בפסיקה (למרות שכאמור יש פסקי דין חולקים) היא שיש להתייחס אליו כאל "אמצעי תקשורת" (ובהתאם, להרחיב את מעגל האחראים גם לעורך וכו']. בדרך זו, למשל, הלך בית המשפט המחוזי בפס"ד ליבנה ועוד[5].

ב. כאשר הלשון הרע לא מתפרסמת בכתבות עצמן, אלא על ידי גולשים, במסגרת "טוקבקים", במקרה כזה ההתייחסות אל הדברים לא תהיה כ"לשון הרע שפורסמה באמצעי תקשורת". כלומר, אמנם ניתן יהיה להגיש תביעת לשון הרע נגד המגיב עצמו (בהנחה שזהותו ידועה), אך מעגל האחראים לא יורחב אוטומטית לעורך, הבעלים, הכתב וכו' [ראו למשל פס"ד דיסקין נ' הארץ; כאמור, יש פסקי דין חולקים, אך זו המגמה הרווחת] [6].

ג. כמו כן, כאשר אדם מנהל פורום, בו מעלים גולשים תכנים שונים, ובמסגרת תכנים אלה מתפרסמת לשון הרע, האחריות לא תורחב אוטומטית אל מנהל הפורום כ"עורך אמצעי תקשורת", שכן, לא מדובר ב"אמצעי תקשורת" [זו המגמה הרווחת וכך עולה מפסקי הדין הנזכרים לעיל בעניין סודרי, בורוכוב, דיסקין ועוד].

ד. יחד עם זאת הוסיפה הפסיקה הוספה חשובה ביותר, והיא, כי למרות שכאמור מנהל הפורום אינו אחראי באופן אוטומטי כ"עורך אמצעי תקשורת", למרות זאת כן ניתן בתנאים מסוימים (שמיד יפורטו) להטיל עליו אחריות, וזאת לא מכוח היותו "עורך עיתון" (שהרי כאמור, הוא אינו כזה), אלא מכוח רשלנות כללית, כמי שהתרשל במניעת נזק (זוהי "עוולת הרשלנות" הקבועה בס' 35 לפקודת הנזיקין); אולם, אחריות כזו תוטל על מנהל הפורום רק בהתקיים מספר תנאים מצטברים, ואלה הם:

התנאי הראשון – הנפגע פנה אל מנהל הפורום ודרש ממנו להסיר את הפרסום;

התנאי השני – הפרסום על פניו אכן מהווה לשון הרע, ברמת ודאות גבוהה;

התנאי השלישי – מנהל הפורום לא הסיר את הפרסום למרות האמור[7].

[תהליך זה (שבו הנפגע שולח הודעה מקדימה, ובעל הפורום מסיר את ההודעה), מכונה בפסיקה "נוהל הודעה והסרה" (או "מנגנון הודעה והסרה")].

הערות שוליים:

[1] סעיף 1 לפקודת העיתונות מגדיר "עיתון" כך: " 'עתון' פירושו כל דבר-דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או באורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או עם כל ענין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעתים קבועות או בלתי קבועות, אך אין הוא כולל כל דבר דפוס היוצא לאור ע"י ממשלת ישראל או למענה; 'נדפס' פירושו הועתק במכבש דפוס; 'מכבש דפוס' כולל כל מכונת דפוס ומכשיר דפוס…".

[2] ק"פ 145/00 ויסמן נ' גולן (החלטה מיום 16.10.2001). הרקע להחלטה: נגד עורך העיתון גלובס הוגשה קובלנה פלילית, בגין דברים שנכתבו (לא על ידי העורך עצמו) הן בעיתון המודפס והן בעיתון המקוון. העורך העלה טענה מקדמית, לפיה על הדברים שפורסמו בעיתון המקוון לא ניתן כלל להטיל עליו אחריות, שכן לא הוא כתב את הדברים, והאפשרות להרחיב אחריות ל"עורך" קיימת רק ביחס לדברי דפוס, ולא ביחס לאתר אינטרנט.

בית המשפט דן בטענה זו ודחה אותה: "הגבלת איסור הפרסום רק לאמצעים המאוזכרים בחוק, והתעלמות מחידושי הטכנולוגיה, מהווה פירוש מצומצם ובלתי ראוי, הפוגע במטרות המחוקק". בהתאם, קבע בית המשפט כי אחריות העורך מכוח סעיף 11, היא גם ביחס לדברים שפורסמו באתר: "לאור קביעתי שהפרסום באינטרנט איננו אלא דרך הפצה נוספת לפרסומו של העיתון, מתחייבת המסקנה, שאם הנאשם 1 אחראי לפרסום, מידת אחריותו לפרסום באינטרנט זהה לאחריותו לפרסום בכל דרך אחרת… כשם שאחריותו של עורך עומדת אם הכתבה מודפסת בעיתון, כך היא קיימת ועומדת כשהכתבה מוקרנת על צגי מחשב באתר רשמי של העיתון".

[3] ת.א (שלום כ"ס) 7830/00‏ בורוכוב נ' פורן אלישי (14.7.2002). בית המשפט שם סבר, שסעיף 11, המטיל אחריות על העורך, רלוונטי רק לעיתון מודפס ולא לאתר אינטרנט. כך, בפסקה 38: "אינני יכול להסכים להנמקה ולמסקנה הכללית של ביהמ"ש בפרשת ויסמן נ. גולן, כאילו  דין אתרי האינטרנט כדין 'עיתון' שבפקודת העיתונות, לצורך אחריות העורך לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע – אפילו כשמדובר באתר אינטרנט של 'עיתון', ולא כל שכן באופן הבלתי-מסוייג שנפסק שם לגבי האינטרנט בכלל".

בית המשפט הוסיף (פסקה 41), כי הרחבה של "עיתון" ל"אתר אינטרנט" הייתה מביאה למסקנה שכשם שהפעלת עיתון דורשת קבלת רישיון ועמידה בתנאים, כך גם אתר אינטרנט, וזוהי תוצאה לא רצויה ופגיעה בחופש הביטוי. בפסקה 43 מוסיף בית המשפט, שהטלת האחריות על עיתון בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, נובעת מהתפיסה שהציבור מייחס חשיבות יתרה לדבר הנדפס בעיתון, או משודר ברדיו ובטלוויזיה. בניגוד לכך, הציבור אינו מייחס את אותה חשיבות ואמינות לדברים המפורסמים באינטרנט, מעצם טבעה של הרשת כדבר שהכול כלול בה.

[4] ת.א (תל אביב-יפו) 37692-03 סודרי נ' שטלריד (1.8.2005). בפסקה 16 נאמר: "כשלעצמי, אני סבורה כי השאלה האם אתר אינטרנט הוא 'עיתון', איננה נקיה מספקות, כאשר מדובר באתר שיש לו המאפיינים של 'עיתון', למעט המאפיין של 'הדפסה'. כך, כאשר מדובר באתר שיש לו עורך, הממיין ומסנן את התכנים המתפרסמים בו, אתר בו קיימים כתבות ופרסומים המתפרסמים על דעת המערכת, השאלה האם מדובר ב'עיתון' על כל הכרוך בכך, למרות שלא מדובר ב'דבר דפוס', ה'נדפס', איננה פשוטה".

[5] ע"א (מחוזי ת"א) 51326-10-15 ליבנה נ' ליגמנט בע"מ (26.9.16), בפסקה 20.

יש לציין, אמנם, שעל פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (), ובית המשפט העליון נוקט לשון זהירה וספקנית, תוך הדגשות שהסוגיה צריכה עיון והכרעה. מכל מקום, בקשת רשות הערעור לגופה נדחתה.

[6] ת.א (שלום ת"א 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (28.10.2008), פסקאות 76-66. בית המשפט מבחין בין אחריותו של מפעיל האתר לתכנים שבאתר עצמו, לבין אחריותו לתכנים שמפורסמים בתגובות של צדדים שלישיים. כך למשל בפסקה 66: "לאחר שבחנתי את טעוני הצדדים והפסיקה הקיימת בענין, אני סבורה כי בכל הנוגע לטענה בענין לשון הרע במסגרת טוקבקים, ככלל, אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות ה'טוקבקיסטים', כאשר ניתן לראות במובחן כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של  כתבות, משום 'אמצעי תקשורת' לצורך סעיף 11". 

[7] כך קבע בית המשפט בעניין בורוכוב נ' אלישי, בפסקה 55:

"… ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע ; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו ; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר. זהו מבחן משולש ומצטבר – של ידיעה בפועל, ושל ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה.

                מבחינת הידיעה בפועל – המבחן הזה הולך עד לדרגה הרחוקה ביותר. רק אם הנפגע פונה ומתריע ודורש – קמה החובה למחוק. ואם הנפגע איננו פונה – הספק פטור מאחריות. היוזמה צריכה להיות של הנפגע. ולכן הספק אינו צריך לחשוש, שמא הפיקוח שהוא עושה מיוזמתו אינו מספיק טוב ואינו מגלה פרסומים פוגעים. כך לא יהיה תמריץ לנהל פיקוח מוגזם ולא סביר, שיעכב את התקשורת ויפגע בחופש הביטוי. וכך ינתן תמריץ חיובי לקיים פיקוח וסינון סבירים – כי עצם קיומם לא יגדיל את הסיכון של הספק, ולא יטיל עליו כל חבות.

                מבחינת ודאות הפגיעה – הספק יהיה אחראי רק אם הפרסום פוגע ואסור באופן חד-משמעי וניכר על-פניו. אל לנו לשכוח, כי הספק איננו המפרסם – הוא לא מקור הידיעה – ואין לו גם זיקה ישירה ויכולות בדיקה מקיפות של אמיתות הידיעה או של היותה מוגנת בגדר החוק. לכן, אין זה ראוי להטיל על הספק תפקיד של צנזור או שופט, אלא במקרים קיצוניים של פגיעה  משמעותית וחד-משמעית ובלתי-מוצדקת על פני הדברים. כך נמנע גם את 'האפקט המקפיא', שיביא למחיקת יתר ולצנזורה פרטית לא מוצדקת, תוך פגיעה קשה מדי בחופש הדיבור. הספק לא ידרש למחוק כל פרסום, אלא רק פרסום בוטה ופוגע במיוחד – ולכן לא יהיה לו תמריץ להיענות לכל בקשת מחיקה.

                ומבחינת יכולת המניעה – כאן נמצא את המרכיב 'הגמיש' במבחן המוצע. הספק יהיה אחראי רק עד כמה שיוכל, במאמץ סביר, למנוע את הפגיעה בנפגע. כאן נשקלים מידת המעורבות של הספק, והיקף המדיה בה מדובר, והיכולות והשינויים הטכנולוגיים. כאן אפשר להבחין בין ספק ראשי (כמו נטוויז'ן, למשל)  לבין מנהל אתר או פורום. כאן אפשר להבחין בין אתר המוני לבין פורום מצומצם. כאן ניתן להבחין בין פעולות קלות יותר לביצוע, כמו מחיקת הודעה מלוח המודעות, לבין פעולה מכבידה יותר מבחינה טכנולוגית, כמו חסימת הכניסה לאתר. וכאן יכול והתשובה תשתנה עם הזמן, לנוכח שינויים טכנולוגיים ושינוי היכולות של הספק למנוע את הפגיעה בהתאם".

באופן דומה, בת.א (שלום קריות) 4815-02-09‏ ידיעות אינטרנט נ' רמי מור (13.9.2009), דן בית המשפט באחריותו של מנהל פורום לתכנים שמועלים על ידי גולשים, ומאמץ את הדברים שנקבעו בעניין בורוכוב נ' אלישי, לרבות "המבחן המשולש" של "הודעה והסרה".