"חסינות" מפני תביעה: פרסומים שלא ניתן לתבוע בגינם (סעיף 13)

באופן רגיל, כשאדם מפרסם לשון הרע על אדם אחר, הנפגע רשאי להגיש תביעה נגד המפרסם.

עם זאת, יש סוגי פרסומים שהמחוקק קבע לגביהם שהם חסינים מפני תביעה, כלומר, לא ניתן להגיש תביעה בגינם.

פרסומים אלה מרוכזים בסעיף 13 לחוק, שכותרתו "פרסומים מותרים". 

*

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פרסומים מותרים", מונה סוגי פרסום שלא ניתן להגיש תביעה בגינם ("לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי").

כלומר, ביחס לפרסומים אלה, קובע המחוקק כי קיימת "חסינות", או כפי שמקובל לכנות זאת בפסיקה, "הגנה מוחלטת"[1].

בעבר הייתה מחלוקת בפסיקה, האם חסינות זו חלה גם במקרים קיצוניים, כגון מקרים שבהם הפרסום נעשה בכזב ומתוך כוונת זדון. אולם, בית המשפט העליון הכריע כי מדובר בחסינות מוחלטת, וזאת אפילו יוכח כי מדובר ב"פרסום כוזב שלא בתום לב ואף בזדון"[2].

הפרסומים המנויים בסעיף הם פרסומים שהמחוקק סבר כי ראוי שהמפרסם יעשה אותם מבלי לחשוש מהעמדתו למשפט; במלים אחרות, המחוקק סבר כי עצם ההעמדה למשפט בגין פרסומים אלה פוגעת באינטרס הציבורי. לכן, כאשר עולה הטענה שהפרסום נכנס בגדרי סעיף 13, זוהי למעשה "טענת סף" שיש לבחון אותה מיד, עוד לפני שנכנסים לנבכי השאלה האם הפרסום הוא אמת והאם הוא היה בתום לב[3].

מהם הפרסומים שחלה עליהם חסינות כאמור? הסעיף מונה רשימה של 11 סוגי פרסום כאלה. כך, למשל, הפרסום ה"חסין" הראשון ברשימה הוא פרסום שנעשה על ידי חבר כנסת כחלק ממילוי תפקידו [סעיף 13(1)]. דוגמה נוספת – פרסום שנעשה תוך כדי הליך משפטי (בין אם על ידי השופט ובין אם על ידי בעל דין או עד) [סעיף 13(5)].

להלן ציטוט סעיף 13 במלואו:

 "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(1) פרסום לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם, וחובותיהם, תשי"א-1951 [הסבר: סעיף זה מונע מלהגיש תביעה נגד חברי כנסת בגין דברים שאמרו או עשו במסגרת מילוי תפקידם כחברי כנסת] [4];

(2)  פרסום בישיבת הממשלה;

(3)   פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו;

(4) פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו;

(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

(6) פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;

(8) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית לארץ ישראל;

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;

(10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש;

(11)  פרסום נכון והוגן – מלא, חלקי או תמציתי – של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו".

מבין כל סוגי הפרסומים ה"חסינים" הנ"ל, החסינות ה"שימושית" ביותר היא החסינות החמישית – חסינותם של שופטים, עדים ובעלי דין מפני תביעה על דברים שנאמרו או נכתבו במסגרת הליך שיפוטי. בכך נדון במאמר נפרד.

חסינות "שימושית" נוספת ושכיחה, שלא אחת משמשת עילה לסילוק תביעות על הסף, היא החסינות מכוח סעיף 13(9) ["פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות…"]. סעיף זה משמש את בתי המשפט לדחות תביעות לשון הרע, המוגשות נגד אדם בגין דברים שאמר במסגרת עדות במשטרה. גם עניין זה יידון במאמר נפרד.

הערות שוליים:

[1] ת"א (שלום ת"א)30024-01-11 שבתאי נ' ביצר, פיסקה 10(ה): "סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר 'פרסומים מותרים', אשר פרסומם 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי'. הסייגים לאחריות שנקבעו בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מעניקים הגנה מוחלטת מפני תביעת לשון הרע, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי, וזאת מאחר שבאיזונים שנעשו במסגרת החלופות השונות הכלולות בסעיף, העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים ציבוריים, על פני הזכות לשם טוב".

ובפיסקה 10(ז) הוסיף ביהמ"ש: "נהוג לקרוא להיתרים המנויים בסעיף 13 'הגנות מוחלטות' ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים… יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של א' שנהר דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז – 1997 בעמוד 191: 'אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא 'ההגנות המוחלטות'.

[2] רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, עמ' 517. הדברים חזרו ואושרו בדיון נוסף (דנ"א 7025/09 גיל נ' חיר). וראו גם: דנ"א 6077/02‏ ‏ דרור חוטר-ישי נ' עדנה ארבל, עמ' 265. באופן ספציפי, עסקו פסקי דין אלה בסעיף המשנה 13(5), והם מיושמים גם ביחס לסעיפי משנה אחרים [ראו, למשל את פסק הדין בעניין שבתאי נ' ביצר הנזכר בהערה הקודמת]. יצוין כי לפני שניתן פסק הדין בעניין חיר נ' גיל הייתה פסיקה שממנה השתמע אחרת, אך פסק הדין הוא חד משמעי, וכך גם הדיון הנוסף שחזר ואישר אותו.

[3] כלשון השופט סולברג בת"א (שלום י-ם) 9871/02 גרבץ נ' אלישיב, פיסקה 10: "סעיף 13 מורה אותנו על 11 עניינים, שכל אחד מהם 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי'. משנקט המחוקק לשון זו, דומני, מצוּוים אנו במידת האפשר לבחון עוד בתחילת המשפט, לפני שמיעת הוכחות, אם מתקיימת הגנה מן ההגנות שבסעיף 13. חקיקתו של סעיף 13 נועדה למנוע את בואם של העניינים המנויים בו בשערי בית המשפט. בסעיף זה ביכר החוק שיקולים כלליים, ועניינו של הציבור גובר בהם, על עניינם של בעלי הדין הספציפיים. עצם ניהול משפט בנושאים שהחוק קובע כי לא ישמשו עילה למשפט, פוגע באותם אינטרסים כלליים-ציבוריים. למשל, 'פרסום בישיבת ממשלה' לא ישמש עילה למשפט לפי סעיף 13 (2) לחוק איסור לשון הרע. אם ננהל משפט מהחל ועד כּלה, ונשמע הוכחות לגבי לשון הרע שפורסמה בישיבת ממשלה, כי אז נסכּל את תכלית החקיקה, גם אם בסופו של דבר תידחה התביעה, וייקבע כי מדובר בפירסום מותר שיש לגביו הגנה מוחלטת. גם אם לבעלי-הדין עצמם לא ייגרם נזק (לבד מעלויות ההליך והמועקה שבעצם קיומו), הרי שייגרם נזק לציבור ולאינטרסים שסעיף 13 מבקש להגן עליהם, אם ייצעדו שרי הממשלה בסך, להעיד בבית המשפט על אשר נאמר בישיבת הממשלה. או אז, נגרום לשרים ולשאר הדוברים בישיבת הממשלה להסס, חיתת תביעת לשון הרע תהא עליהם, והם יימנעו מלשאת דבריהם בכנות ובפתיחות אף אם חשובים הם לצורך קבלת החלטות ממשלה מוּשׂכּלות ושקולות. נמצא, כי לא רק כדי לחסוך בזמן שיפוטי; ולא רק כדי להימלט מרוב המלל… יש צורך משפטי לדון כאן ועכשיו בשאלת תחולתה של ההגנה שלפי סעיף 13 (9), לפני שמיעת ההוכחות; בפרוזדור, ולא בטרקלין. זו מצוות החוק, וראוי שבית המשפט יינקוט יוזמה בעניין זה (בנסיבות שבהן הדבר ניתן), גם בלא בקשה מלכתחילה ולא הסכמה בדיעבד מאת בעלי-הדין".

[4] סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א- 1951, קובע כי "חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת" (בהמשך, מונה הסעיף חריגים מסוימים שכן ניתן להגיש תביעה בגינם, כגון שלילת קיומה של מדינת ישראל, הסתה לגזענות וכו').