הומור, סאטירה או פרודיה – לשון הרע?

האם ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין דברים שנכתבו או נאמרו בדרך של הומור, סאטירה, פרודיה, קריקטורה מוגזמת וכדומה?

*

הכלל: משקל מוגבר לחופש ביטוי ביחס לדברים הנאמרים בדרך הומור/ סאטירה/ פארודיה

גישת הפסיקה היא, כי במקרים של הומור, סאטירה או פארודיה, חופש הביטוי מקבל משקל יתר, ולפיכך במקרי גבול או ספק, תיטה הכף לטובת המפרסם. זאת, הן לאור העובדה שאמירת הדברים בצורה הומוריסטית מקהה את עוקצם ומבהירה לצופה או לקורא שלא מדובר באמת ב"עובדות" אלא בהקצנה מעוותת והיתולית במתכוון, והן לאור חשיבות הסאטירה וההומור בחברה דמוקרטית.

כך, בע"א 4534-02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, הבהיר ביהמ"ש בעמ' 568 – "מבחינה פרשנית המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של 'שוק רעיונות' חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב לבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמה, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעתים אף להתסיס על-מנת ליצור דיון ציבורי".

ובעמ' 569 – "מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה ונעזרת באמצעים אמנותיים, כגון משל, אלגוריה ומטאפורות בוטות… החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי".

וכן בעמ' 570 – "בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטפורי".

בע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (30.4.17) דן בית המשפט העליון בתביעה שהוגשה נגד "קמפיין שוקה" הידוע, שהציג בדרך היתולית ומוגזמת את סוכני הביטוח כנהנתנים וחסרי תועלת. בית המשפט דחה את התביעה במספר נימוקים (לשון הרע על ציבור וכו'), אך נציין כאן את הנימוק הרלוונטי לענייננו, שנכתב על ידי השופטת ברון, במלים החותמות את פסק הדין: "הצגת הדברים בקמפיין היא על דרך הפרודיה והגוזמה, באופן היתולי ומשעשע, שיש בו כדי לרכך עד מאוד את הפגיעה הנטענת בסוכנים. בנסיבות אלה, וכאשר ברור לכל כי מפרסם התשדירים הוא מתחרה עסקי של הסוכנים – אין חשש כי המסר, שלפיו סוכן הביטוח הוא נהנתן ומיושן, יתקבל ברצינות על ידי הצרכן הסביר; כל מסקנה אחרת יש בה כדי להמעיט מערכו של הצרכן, ומשום סכנה לתחרות העסקית החופשית בכלל. קמפיין השוקה הוא אפוא כלי שיווקי שבו עושה החברה שימוש במסגרת התחרות העסקית בינה לבין הסוכנים, תוך שמירה על כללי תחרות הוגנת. קמפיין זה חוסה תחת חופש הביטוי המסחרי, ואין מקום למנוע מן החברה את פרסומו".

***

נקודה נוספת: לעתים מנסים תובעים לטעון, כי עצם הניסוח והשימוש בלשון לעגנית- הומוריסטית (במקום בדרך מכובדת ועניינית) פוגעת שוללת מהמפרסם את הגנת תום הלב. בתי המשפט אינם מקבלים טענה זו. כפי שניסח זאת בית המשפט העליון ב ע"א 7/79 הוצאת ספרים 'החיים' נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365, בעמ' 368: "יכול וצודק מנהל המערערת בביקורתו שלו, שלעג זה היה חסר טעם… אבל הלעג והסטירה – ולעג וסטירה חסרי טעם טוב בכלל זה – הם כלי-זינם המובהקים של מבקרי ביקורת, והשימוש בהם מעיד אולי על מיומנות ותיחכום, אך אינו מעיד על חוסר תום-לב. ולא הרי חוסר טעם טוב כהרי חוסר תום-לב".

אמירת הדברים בהומור אינה מהווה הגנה מוחלטת

עם זאת חשוב לזכור, כי אמירת הדברים בדרך של הומור אמנם מגבירה את הנטייה לחופש הביטוי, אך אינה מקנה הגנה מוחלטת למפרסם. לא תמיד המקרה הוא מקרה גבול, ולא תמיד ההומור מאיין או מקהה את הפגיעה. כפי שהסביר בית המשפט העליון בעניין רשת שוקן הנ"ל, עמ' 569: "אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הסוגה של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה תגבר זכותו של התובע לשם טוב".

וראו גם בפסק הדין ת.א (חי') 10966/05 ‏מכון איי-קיו גרייב נ' סיגמא-מדע (6.7.11), שם הבהיר ביהמ"ש בפסקה 28 – "בענייננו טוענת הנתבעת כי ביצעה פרסום הומוריסטי סאטירי על המתחרה במסגרת מילוי חובה חברתית (ס' 15(2) לחוק)… אין בידי לקבל את טענתה. ההומור טוב לבריאות והסאטירה החברתית האמנותית יפה ורצויה בשוק הרעיונות הנחוץ  לגיבוש דעות, אבל יש להבחין היטב בין חופש הביטוי כערך פודה שעה שעסקינן בדמות ציבורית וענין הנוגע לציבור מחד, לבין פארודיה מעליבה על חשבון הזולת הפרטי, שהמניע לה הוא אינטרס כלכלי גרידא, מאידך. התובעת איננה דמות ציבורית או פוליטית, וללשון הרע בעניננו אין כל ערך של הבעת דעה אמנותית-ביקורתית. הסאטירה שבמודעת הפרסומת, בדמות פינוקיו שאפו מתארך כל אימת שמשקר, מוּנעת מאינטרס כלכלי טהור, דבר המצדיק הקפדה בפן החינוכי-הרתעתי של הפיצוי בייחוד שעה שמהתשתית הראייתית עולה כי ההשמצות בנישה זו במגזר הספציפי, הפכה לחזיון נפרץ. אני קובעת, אפוא, כי ביחס לסעיפים 15(2) 15(3) ו15 (6), לא מתקיים רכיב תום הלב ונראה כי חלה החזקה בסעיף 16(ב)(2) לפיה הנתבעת או מי מטעמה לא נקטו לפני הפרסום באמצעים סבירים כדי להיווכח אם יש אמת בפרסום המשמיץ שלהם…".

וכן ראו ת"א (שלום י-ם) 6931/05 (רוזן), שם הבהיר ביהמ"ש בפסקה 6 – "לטענת הנתבעים יש ליתן משקל מכריע לכך שהפרסום נעשה במסגרת טור הומוריסטי וסאטירי. אין בידי לקבל טענה זו. נכון אמנם כי במסגרת סאטירה יש ליתן משקל רב יותר לחופש הביטוי, אך כאשר מדובר במצגים עובדתיים שפרשנותם האובייקטיבית אינה מעלה כי נעשו על דרך הלצון, העובדה שנעשו במסגרת סאטירה, אין בה כדי להכשירם. בענייננו מייחס הפרסום לתובע שהינו רב קבלת כסף תמורת עקיפת ההלכה. האדם הסביר הקורא את המאמר מבין זאת כעובדות. בנסיבות אלו העובדה כי הפרסום נעשה במסגרת טור הומוריסטי אינה גורעת מהיותו בגדר לשון הרע".