תביעות לשון הרע מול כלל ההתיישנות

מאמר זה יעסוק בשאלה, האם חלה התיישנות על תביעת לשון הרע, וממתי מתחילה תקופת ההתיישנות.

כלל ה"התיישנות" – הסבר כללי

על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, אם חלפו שבע שנים מהמועד שבו נוצרה עילת התביעה ועד ליום הגשת התביעה, יכול הנתבע להעלות טענת "התיישנות" נגד התביעה. התוצאה של טענת "התיישנות" היא שבית המשפט לא ידון בתביעה.

[המקור לכך הוא סעיף 2 לחוק ההתיישנות יחד עם סעיף 5; יצוין כי התקופה של 7 שנים היא רק בתביעה שאינה בענייני מקרקעין. בענייני מקרקעין, יש תקופות אחרות הקבועות בסעיף 5 לחוק].

החוק מוסיף וקובע כללים שונים בנוגע להתיישנות. כך, למשל, התנאי לקבלת טענת התיישנות הוא שהנתבע יעלה טענה זו "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה", ואם לא כן, לא ייזקק ביהמ"ש לטענת ההתיישנות (סעיף 3). החוק גם קובע כללים לגבי השאלה ממתי מתחילה תקופת ההתיישנות. באופן כללי, ההתיישנות חלה מיום היווצרות עילת התביעה, אולם, אם נעלמו מהתובע עובדות מסוימות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא לא יכול היה למנוע נסיבות אלה "בזהירות סבירה", תתחיל תקופת ההתיישנות רק מהיום שבו התגלו לו העובדות (סעיף 8); בנוסף, אם הייתה הודאה מצד הנתבע (הודאה בכתב, או הודאה בפני בימ"ש) בקיום זכותו של התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה (ס' 9). כמו כן, קובע החוק הוראות לגבי תקופות מסוימות שלא ייחשבו בתקופת ההתיישנות, כגון תקופה שבו התובע היה קטין, או מאוים, או בן זוגו של התובע, ועוד כללים נוספים].

כלל ההתיישנות כאשר מדובר בתביעות נזיקין

באופן כללי, כלל ההתיישנות חל גם כאשר מדובר בתביעת נזיקין.

יחד עם זאת, בתביעות נזיקין יש כלל מיוחד לגבי השאלה מהו "המועד שבו נוצרה עילת התובענה" לצורך ההתיישנות. כלל מיוחד זה קבוע בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, הקובע כי כאשר מוגשת תביעה בגין מעשה או מחדל, המועד הקובע הוא היום שבו נעשה המעשה או המחדל, אולם, כאשר מדובר במעשה או מחדל ש"נמשך והולך" (דהיינו, לא מדובר במעשה או מחדל חד פעמי, אלא בכזה שנמשך והולך), אזי תקופת ההתיישנות תתחיל רק מהיום שבו הפסיק המעשה או המחדל הנמשך הנ"ל.

יש גם כלל חשוב נוסף הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין: בכל מקרה שבו עילת התביעה כוללת בהגדרתה גם נזק, מועד תחילת ההתיישנות יתחיל רק מהיום שבו אירע הנזק, ולא מהיום שבו נעשה המעשה או המחדל. בנוסף, אם הנפגע גילה את הנזק רק בשלב מאוחר (דהיינו, מאוחר יותר מהיום שבו אירע הנזק בפועל), תתחיל תקופת ההתיישנות מיום הגילוי ולא מיום קרות הנזק, אולם, כבר אם חלפו 10 שנים מיום קרות הנזק, התביעה תתיישן גם אם התגלה הנזק בשלב מאוחר (ראו לשון הסעיף בהערה)[1].

כלל ההתיישנות כאשר מדובר בתביעת לשון הרע

ככלל, תביעת לשון הרע כפופה גם היא לחוק ההתיישנות, כך שאם הוגשה תביעה שבע שנים לאחר שנוצרה עילת התביעה, הנתבע יוכל להעלות טענת התיישנות.

עם זאת, הפסיקה דנה במספר שאלות ספציפיות הנוגעות למועד שבו מתחילים לחשב את ההתיישנות כאשר מדובר בתביעות לשון הרע.

שאלה אחת היא, האם המועד שממנו תתחיל ההתיישנות הוא מועד המעשה (דהיינו מעשה הפרסום המהווה לשון הרע) או מועד הנזק (או מועד גילוי הנזק) [למשל, פורסם על עו"ד פלוני פרסום שלילי, וחצי שנה לאחר מכן הוא איבד לקוחות בעקבות כך; האם המועד הקובע הוא מועד הפרסום או מועד איבוד הלקוחות?]. על כך השיבה הפסיקה, כי המועד הקובע הוא המועד של מעשה הפרסום, ולא המועד שבו אירע הנזק (להסבר הטעם לכך, ר' בהערה)[2].

שאלה נוספת היא, האם ניתן להגדיר פרסום לשון הרע כ"מעשה מתמשך". מצד אחד, מעשה הפרסום הוא חד פעמי, אך מצד שני, אולי ניתן לומר כי הפרסום קיים ועומד כל העת, כל זמן שלא תוקן או הוסר. מעיון בפסיקה נראה כי התשובה לכך היא כדלקמן:

א. כאשר מדובר בפרסום שאיננו פרסום ברשת האינטרנט, אלא פרסום בעיתון, או פרסום ספר וכדומה, של ספר כאשר לא מדובר בפרסום ברשת, אלא בכתיבת כתבה בעיתון וכדומה, אזי לא ייתפס הדבר כ"מעשה מתמשך", אלא כמעשה חד פעמי, וממנו תתחיל תקופת ההתיישנות[3]. גם כאשר עמד על הפרק מקרה של סדרת כתבות, נקבע כי לא מדובר ב"מעשה מתמשך" אחד ארוך, אלא יש לדון כל פרסום כתבה בפני עצמו, ומועד ההתיישנות יתחיל בנפרד ביחס לכל כתבה (ר' בהערה)[4].

ב. אולם, כאשר מדובר בפרסום ברשת האינטרנט וכדומה, נראה כי יש מחלוקת בלתי מוכרעת בפסיקה האם לראות זאת כמעשה חד פעמי (ותקופת ההתיישנות תחל מיום הפרסום), או כמעשה מתמשך, כל זמן שלא הוסר הפרסום (ר' פסקי הדין בהערה למטה)[5].

הערות שוליים:

[1] סעיף 89 קובע כך: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה, או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

[2] ההסבר שניתן לכך הוא כדלקמן: ההוראה עליה עמדנו לעיל, ולפיה מתחילים לחשב את ההתיישנות רק מיום קרות הנזק, חלה רק במקרים שבהם הנזק הוא חלק מהגדרת העילה (למשל, כאשר מגישים תביעה בגין עוולה של "היזק על ידי כלב", על פי סעיף 41א לפקודת הנזיקין, הנזק הוא חלק בלתי נפרד מעצם הגדרת העילה); ואילו בתביעת לשון הרע, אמנם חשוב להעריך את הנזק על מנת שיתאפשר להגיש את התביעה (למעט הסכומים שאותם ניתן לתבוע גם ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א לחוק), אך הנזק אינו חלק אינטגרלי של הגדרת "לשון הרע", שהרי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע,  המגדיר מהי "לשון הרע", אינו כולל בהגדרה רכיב של נזק. הנזק אינו חלק מעצם ההגדרה של העוולה "לשון הרע", ולפיכך ההתיישנות אינה מתחילה ממועד הנזק אלא ממועד המעשה.

כך למשל סיכם זאת ביהמ"ש המחוזי [בש"א (מחוזי ת"א) 23004/00‏  מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' נסים דני (29.5.02), פסקאות 7-5]:

"שומה עלינו לקבוע אימתי החל מרוץ ההתיישנות, ביום פרסום הכתבות, ביום בו חדל המעשה, או ביום אירוע הנזק… אורי שנהר בספרו, דיני לשון הרע (הוצ' נבו), בע"מ 431-432, מציין: 'ביהמ"ש רשאי לדחות על הסף תביעת לשון הרע גם בנימוק שעילת התביעה התיישנה, על תביעת לשון הרע חלות הוראות חוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 והוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין. מכיוון שעוולת פרסום לשון הרע אינה מותנית בגרימת נזק, הרי שמרוץ ההתיישנות בעוולה זו מתחיל ביום שבו נעשה מעשה הפרסום ולא ביום שבו נגרם לתובע נזק בגין אותו פרסום. תקופת ההתיישנות על עוולה של פרסום לשון הרע עומדת על שבע שנים, ולפיכך ידחה בית המשפט תביעת לשון הרע בעילת התיישנות אם הוגשה התביעה בחלוף 7 שנים מיום פרסום לשון הרע…'. הדברים ברורים ויפים אף לענייננו…".

[3] ר' למשל את הציטוט להלן בהערה 5 מפסק הדין בעניין סביר נ' בר נוי.

[4] בבית המשפט המחוזי, בעניין מעריב [בש"א (מחוזי ת"א) 23004/00‏ מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' נסים דני (29.5.02)], ניסה התובע לטעון ביחס לסדרת כתבות נגדו, כי יש לראותן כמעשה אחד מתמשך, ובהתאם לכך להתחיל את תקופת ההתיישנות בשלב מאוחר ביחס לכל הכתבות (ר' בסעיף 8 לפסק הדין – "כאמור טוען המשיב, כי המדובר בעוולה מתמשכת, מאחר שהמדובר בסדרת פרסומים אסורים, שנעשתה כמקשה אחת וברצף וגרמה לנזק נמשך"). בית המשפט דחה טענה זו וקבע בסעיף 11, כי "סיווג העוולות כמתחדשות או מתארכות, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. לפנינו סדרה של שלוש כתבות שכל אחת עומדת בפני עצמה. הכתבות אמנם עוסקות באותו נושא, אולם אינן זהות בתוכנן. הפרסום אירע במועדים שונים, כאשר כל כתבה שונה באופן מהותי מהאחרת. המדובר בשורת תופעות המתרחשות בשלושה תאריכים. עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום שקיים פרסום. מכאן, שלפנינו עוולה מתחדשת. לא פרסום אחד היה כאן, כי אם פרסומים שונים בימים שונים ולכן, לא ניתן להחיל את הסיפא לסעיף 89(1) לפקודה, אלא את הרישא לאותו סעיף. התוצאה היא, כי לגבי כל אחד מהפרסומים, התחילה תקופת ההתיישנות מיום הפרסום".

[5] פסקי הדין שדנו בסוגיה זו עד היום, אינם מעלים מסקנה חד משמעית. פסק הדין הראשון שהרחיב בנושא זה הוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין עמי סביר [ע"א (מחוזי ת”א) 44711-11-14‏ ‏עמי סביר נ' שאול בר נוי (22.6.15)], שם נקבע כי פרסום באינטרנט נחשב כמעשה מתמשך, כל זמן שהפרסום קיים ברשת.  כך, בסעיף 10 לפסה"ד: "בר נוי טוען, כי התביעה הוגשה כתשע שנים לאחר שהוא פרסם את העמוד נשוא התביעה באתר ועל כן, התביעה התיישנה. אינני מקבלת טענה זו. הפרסום המעוול שהופיע עוד בשנת 2003 עדיין מופיע בשנת 2015 (!)… מדובר בעוולה אשר מתחדשת בכל יום ויום… בא כוחו של בר נוי טען בדיון, כי דומה הדבר לפרסום בעיתון שהיה במועד שקדם לשבע שנים ממועד הגשת התביעה, כאשר ברור שקיימת התיישנות במקרה שכזה בגין הפרסום. אלא שאין דימיון כלל ועיקר בין שני המקרים. כאשר מדובר בפרסום בתקשורת הכתובה (כמו פרסום בעיתון – או פרסום שנכנס לגדר סעיף 11 לחוק), אזי מדובר לרוב בפרסום חד פעמי ויש להחיל עליו התיישנות על פי חוק ההתיישנות והכללים שנקבעו שם. במקרה שלפנינו, אין מדובר בפרסום שנעשה בשנת 2003 והוסר… מדובר במקרה קלאסי שבו אין התיישנות…".

אלא שעל פסק דין זה של ביהמ"ש המחוזי, הגיש בר נוי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון [רע"א 4673-15 שאול בר נוי נ' עמי סביר (8.3.16)]. ביהמ"ש העליון התייחס בין היתר לשאלה הנ"ל (האם פרסום ברשת נחשב למעשה מתמשך או למעשה חד פעמי) והשאיר אותה בצריך עיון. לבסוף, במישור התוצאה, קבע ביהמ"ש העליון שלצורך העניין שלפניו אין צורך להכריע בשאלה, שכן, בכל מקרה התובע הגיש את תביעתו במועד שלפני חלוף תקופת ההתיישנות, גם אם מדובר במעשה חד פעמי. לכן, ביהמ"ש העליון נמנע כאמור מלהכריע בשאלה והשאיר אותה בצריך עיון [כך, בפסקה 8: "בהקשר זה אציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ניתן להרהר אחר קביעותיהן של הערכאות הקודמות לפיהן הפרסום המעוול הוא בגדר 'עוולה מתחדשת', באופן שמועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות נפתח מדי יום מחדש, אם כי אפשרות זו אינה בלתי סבירה. כנגד קביעה זו ניתן לסבור, כי ביצוע העוולה הושלם במועד שבו לשון הרע פורסמה לראשונה במנוע החיפוש, וכי העובדה שהפרסום נצפה מאז בכל פעם שמבצעים חיפוש בגוגל, אינו בגדר פרסום חדש, אלא עיון נוסף בפרסום קיים (כשם שעוולת לשון הרע בגין פרסום בספר מתגבשת במועד פרסום הספר ואינה מתחדשת כל אימת שמעיינים בו). מאידך גיסא, ניתן לטעון כי, בענייננו, כל חיפוש בגוגל "יוצר" מחדש את הפרסום. השאלה באלו הקשרים ונסיבות ראוי לסווג עוולה כ'עוולה נמשכת' (אם כ"עוולה מתחדשת" ואם כ"עוולה מתארכת" בלשונו של ישראל גלעד במאמרו 'התיישנות בנזיקין – הצעה  לשינוי החוק' משפטים יט 81, 99 (1989)), אינה פשוטה כל עיקר, ונוגעת ליחס שבין מהות הערכים המוגנים מכוח העוולה העומדת על הפרק, ועילות התביעה שזו עשויה להקים בנסיבות, לבין חשיבות השיקולים העומדים ביסודו של מוסד ההתיישנות. כאשר עסקינן בעוולת לשון הרע שנגרמה בשל פרסום באינטרנט, מורכבותה של השאלה אף גוברת נוכח המאפיינים המיוחדים של פרסומים מסוג זה ודרכי החשיפה אליהם. בפרשה שלפנינו, כאמור לעיל, אין חשד שהגשת התביעה נעשתה בחלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך איני נזקק להכריע בשאלה עקרונית זו (לדיון בגישות השונות לסוגיה זו, ראו: אלעד פלד 'מניין תקופת ההתיישנות בתביעות בגין עוולות מקוונות' חוקים ד 57 (2012))".

גם בפסק הדין שניתן בעניינה של אילנה דיין [דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667] התייחס השופט פוגלמן בסעיף 3 לפסק דינו בקצרה לשאלה הנ"ל, עמד על מספר גישות לגביה במקומות שונים בעולם ("השאלה מהו 'מועד הפרסום' כאשר עסקינן בפרסומים באינטרנט העסיקה מדינות שונות בעיקר ביחס לשאלת התיישנותם של פרסומים אלה, והן השיבו לה בדרכים שונות…"), אך לבסוף קבע כי "נוכח מורכבות הסוגיה, ומשאין הכרח להכריע בה בגדרי הליך זה, אני מבקש להימנע מקביעת מסמרות בה בעת הזו".

בשנת 2022 נדרש ביהמ"ש העליון [בע"א 1726-21 מוחמד בכרי נ' ניסים מגנאג'י (23.11.22), ובהמשך בדיון נוסף – דנ"א 105-23 מוחמד בכרי נ' ניסים מגנאג'י (21.8.23)] לסוגית ההתיישנות בנוגע לסרט ג'נין ג'נין, שנקבע כי יש בו לשון הרע כלפי התובע [על מנת למנוע בלבול נציין כי בקשר לסרט זה הוגשו מספר תביעות לשון הרע; חלקן נדחו, מהטעם שמדובר בלשון הרע על ציבור, אך אחת התביעות התקבלה, לאור העובדה שביחס לאותו תובע ספציפי הייתה לשון הרע שאינה "על ציבור"]. טענת ההתיישנות שם עלתה לאור העובדה שהתביעה הוגשה רק בשנת 2016, בעוד שהסרט צולם והוקרן בשנת 2002, אולם הוא הוקרן גם ב-4 הקרנות מאוחרות בין השנים 2012-2010, וכן הועלה לאתר YouTube בשנת 2012. בשורה התחתונה, ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות, אך דעות השופטים היו חלוקות באשר לנימוקים לכך:

השופט שטיין דחה את טענת ההתיישנות בנימוק, שמשעה שאדם מעלה סרט למרחב הציבורי, כל זמן שהוא אינו מתקן את העוול ומסיר את הסרט, מדובר בעוולה מתמשכת (כך למשל בפס' 44 לפסק דינו – "אוסיף ואבהיר, כי הנפגע מלשון הרע רשאי להגיש תובענה אזרחית נגד המפרסם מיד אחרי הפרסום וכן בכל עת ועת – כל אימת שהפרסום לא הוסר או לא תוקן כדבעי ונשאר נגיש לאנשים אחרים. זכאות זו אינה משנה את מהותו המשפטית של הפרסום הפוגעני, הנגיש לציבור, כעוולה נמשכת"]. השופט עמית, לעומת זאת, חלק על דברי השופט שטיין. לשיטתו, על ההקרנה בשנת 2002 כן חלה התיישנות, אך יש לקבל את התביעה משום שההקרנות המאוחרות, בשנים 2012-2010 היו הקרנות נפרדות, שעומדות על רגליהן שלהן ומקימות עילת תביעה עצמאית (לאור ההפסקה הגדולה בין ההקרנה הראשונה בשנת 2002 לבין ההקרנות בשנת 2012-2010), וביחס אליהן, התביעה הוגשה לפני חלוף תקופת ההתיישנות (עמ' 67-66 לפסק הדין, פסקה 89 לפסק דינו של עמית). נמצא כי השופטים שטיין ועמית נחלקו בשאלה, האם על הפרסום משנת 2002 חלה התיישנות, או שניתן לראות בו "עוולה מתמשכת" לאור העובדה שלא תוקן. יחד עם זאת חשוב לציין, כי מדברי השופט עמית נראה שגם הוא לא שלל לחלוטין כי בנסיבות מתאימות, פרסום שעלה למרחב הציבורי ולא תוקן יהווה עוולה מתמשכת; ביקורתו על השופט שטיין נבעה בעיקר מכך, שהקרנת סרט הינה פעולה בודדת, ולא נכון לומר כי היא "נמצאת במרחב הציבורי". עמית משווה זאת לפרסום מודעה – אם המודעה תפורסם ותישאר זמן ממושך על לוח המודעות, לא מן הנמנע שנראה בכך עוולה מתמשכת, אך הקרנת סרט חד פעמית כמוה כמודעה שהוסרה, ולכן יש לראות בה מעשה נקודתי (ר' פסקאות 49 ו-94 לפסק דינו). השופט השלישי, מינץ, סבר כדעתו של השופט שטיין, ולפיה מדובר בעוולה מתמשכת, אך הוא סייג זאת באומרו כי אין לפסוק זאת כמסקנה גורפת, ורק כאן, לאור הודאת הנתבע כי הוא עצמו רואה את הפרסום כפרסום מתמשך ורציף, יש לדחות את טענת ההתיישנות (פסקה 3 לפסק דינו).

[אגב נציין כי מחלוקת נוספת בין עמית לשטיין הייתה, האם ניתן לחייב את הנתבע גם בגין הפרסום ב-youtube. השופט עמית שלל זאת, בקבעו כי פרסום זה נעשה ללא הסכמתו וידיעתו של הנתבע, ואילו השופט שטיין חלק, אך עניין זה קשור פחות לענייננו].

נציין כי המחלוקת ממשיכה גם בערכאות הנמוכות, בפסקי דין שניתנו לאחר מכן. בפסק דין שניתן במאי 2024 בעניין סדובסקי [ת.א (שלום ת"א) 42066-05-23  חיים סדובסקי נ' מדינת ישראל (27.5.24)], קבע בית המשפט השלום כי אין לראות בפרסום באינטרנט עוולה מתמשכת, אלא עוולה חד פעמית, כך שמועד ההתיישנות יתחיל מיום הפרסום. כך, למשל, בסעיפים 48-46: "אני בדעה כאמור שיש לראות בפרסום של כתבה במרשתת לצרכי התיישנות כעוולה שהושלמה ביום פרסומה ולא כעוולה נמשכת, בדיוק כפי שרואים ביחס לספר שכולל לשון הרע, נשאר על המדף שנים ואנשים רבים קונים אותו ומעיינים בו… אוסיף כי קבלת הפרשנות שלפיה מדובר במעשה נמשך לצרכי התיישנות, כל עוד הפרסום לא הוסר מהמרשתת, תגרום למצב שבו תהיה קיימת עילת תביעה שלא התיישנה גם לאחר עשרות שנים, דבר שאינו רצוי ונוגד את אחד העקרונות של דיני ההתיישנות, שהוא קציבת מועד להגשת תביעה למימוש זכות משפטית, בין היתר כדי לא לגרום לנתבע נזק ראייתי וכדי לתת לנפגעים תמריץ להביא עניים בפני בית המשפט מוקדם ככל הניתן. מסקנה זו נכונה בפרט לגבי פרסומים במרשתת וזאת נוכח כמות התביעות העצומה בגין לשון הרע אשר מוגשות לבתי המשפט בעידן הדיגיטלי, בקשר עם פרסומים במרשתת, כמו גם בגין פרסומים באפליקציות חברתיות וכו'". אולם, בפס"ד מחודש יוני 2024 בעניין פינקלשטיין [ת.א (שלום י-ם) 30127-09-20 פינקלשטיין נ' גוגל וההסתדרות הרפואית בישראל (23.6.2024)] אימץ ביהמ"ש את העמדה כי פרסום באינטרנט הוא פרסום מתמשך ולכן דחה את טענת ההתיישנות (ר' שם החל מפסקה 22 ואילך).