הגנת אמת הפרסום היא אחת ההגנות הידועות והנפוצות מול תביעות בגין לשון הרע.
משמעות ההגנה היא, כי גם כאשר אדם מפרסם פרסום המהווה בהגדרתו לשון הרע [לפי ההגדרה בסעיף 1 לחוק, המגדיר כי פרסום מהווה "לשון הרע" כאשר הוא עלול לגרום לביזוי, השפלה, לעג, שנאה, פגיעה בפרנסה וכדומה, כפי שהרחבנו במקום אחר], עשויה עדיין לעמוד לו הגנת "אמת הפרסום" (הידועה גם בשמה הנוסף, "אמת דיברתי").
להלן נראה מה מקורה של הגנה זו, ומהם התנאים להתקיימותה.
*
מקור ההגנה הוא בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הנושא את הכותרת "אמת הפרסום". סעיף זה קובע, כי תהיה זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום שפרסם היה אמת, ובנוסף, היה בפרסום "עניין ציבורי" [מונח שאותו נסביר בנפרד].
כלומר, בניגוד לטעות נפוצה, כדי שההגנה תעמוד לנתבע, לא די בעצם היותו של הפרסום אמת, אלא נדרש גם תנאי נוסף, והוא, כי יהיה בפרסום זה "עניין ציבורי".
עוד קובע הסעיף, כי סטייה קלה של הפרסום מהאמת לא תפגע בהגנה זו, כל זמן שהסטייה מהאמת היא ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
ובלשון סעיף 14: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
*
הגנת אמת הפרסום אינה קשורה לתום לבו של המפרסם: חשוב להבין כי הגנת אמת הפרסום אינה קשורה לתום לבו של המפרסם. כאשר הפרסום הוא אמת, ויש בו עניין ציבורי, די בכך לשם התקיימות ההגנה, ואין זה משנה אם המפרסם פעל בתום לב, או מה היו מניעיו. לא זו בלבד, אלא שההגנה תעמוד לזכותו אפילו אם בשעת הפרסום הוא לא ידע האם הפרסום הוא אמת. במלים אחרות, הגנת אמת הפרסום עומדת על רגליה שלה בנפרד מהגנת תום הלב. כך למשל קבע ביהמ"ש העליון (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פסקה 35:
"ואמנם, הגנת האמת בפרסום מותנית בכך שהפרסום הוא אמת ויש בו עניין ציבורי. היא אינה מותנית בתום-לבו של המפרסם. בשל כך, אין בגדרה חשיבות למצב דעתו של המפרסם: אם הפרסום הוא אמת, לא תישלל ההגנה גם אם המפרסם לא האמין באמיתותו, אשר התבררה לאחר עשייתו".
בכלל זה, אין חשיבות לשאלה מתי התגלו הראיות התומכות באמיתות הפרסום, והאם ראיות אלה היו ידועות בזמן הפרסום. הכלל הוא, כי "בית המשפט אינו יכול לעצום עיניו ולהתעלם מראיות שיש בהן ללמד על אמיתות הפרסום, אך מן הטעם שהן נתגלו או באו לעולם לאחר שנעשה הפרסום. הגנת אמת הפרסום, כשמה כן היא, מתעניינת באמיתות הפרסום. ההכרעה האם מה שפורסם אמת הוא אם לאו איננה תלויה בשאלה מתי נודעה האמת. די בכך שזו האמת" [דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014), פסקה 31].
ובע"א (מחוזי ת"א) 19170-11-24 בראשי נ' צרי (28.7.25) הדגיש בית המשפט המחוזי בפסקה 24:
"על אופייה והיקפה הרחב של הגנת אמת הפרסום כותב המלומד אורי שנהר, בספרו 'דיני לשון הרע' (מהדורה שנייה, 2024)… בהסתמך על הפסיקה הרבה בעניין זה המובאת שם (עמ' 394-393), כדלקמן: "בסעיף 14 לחוק אין כל התייחסות ליסוד נפשי כלשהו הנדרש לצורך החלת ההגנה על פרסום מסוים. מהשוואת נוסח סעיף 14 לנוסחו של סעיף 15 ניתן ללמוד כי הגנת אמת הפרסום תעמוד למפרסם גם אם לא עשה את הפרסום בתום לב. מלשון החוק עולה אפוא כי מפרסם ייהנה מהגנת סעיף 14 אם יצליח להוכיח במשפט את יסודותיה האובייקטיביים של ההגנה (אמיתות הפרסום ועניין ציבורי), ואם יצליח בכך, לא תהיה כל חשיבות למניעיו ולמטרותיו של המפרסם בעשותו את הפרסום, לכך שסבר או לא סבר כי הפרסום הוא אמת, לכך שנקט או לא נקט אמצעים סבירים כדי לברר אם הפרסום הוא אמת, ולמעשה גם לזהותו של המפרסם לא תהא כל חשיבות. גם הטענה כי התנהלות פסולה מצד המפרסם עשויה לשלול ממנו את הגנת סעיף 14 מכוח עקרונות ההשתק או המניעות נדחתה על ידי בית המשפט העליון, השופט גרוניס סיכם כללים אלו בציינו כי 'הדגש במסגרת הגנת אמת הפרסום הוא לא על הדרך, אלא על התוצאה – פרסום המשקף את האמת כפי שהייתה במועד שבו נעשה הפרסום' ". לאור זאת, אין להידרש לדעתי למניעיה ולמטרותיה של המערערת בעשיית הפרסומים הללו (אין בכך כדי לרמוז שאלה לא היו רצויים) ודי בכך שהוכח שלב הפרסומים היה אמת כדי להקנות לה את הגנת סעיף 14 לחוק".
*
במאמרים הבאים נתייחס לשאלות נוספות הנוגעות להגנת אמת הפרסום – מהו "עניין ציבורי", על מי נטל הראיה בשאלת האמת, סוגיית ה"אמת לשעתה" ועוד.
