סעיף 23 לחוק איסור לשון הרע קובע- “הוגש עותק של עתון או של דבר-דפוס אחר המופץ ברבים שבו נדפסה לשון הרע, ישמש הדבר ראיה לכאורה שאכן נעשה הפרסום באותו עתון או דבר-דפוס”.
[“ראיה לכאורה” פירושה, שניתן לסתור אותה, אך כל עוד לא סתרו אותה, היא עומדת בתוקפה].
**
לצד הסעיף, הוסיפו בתי המשפט והדגישו הבהרה מסייגת חשובה: את עצם העובדה שפרסום כלשהו נעשה בעיתון, אכן אפשר להוכיח באמצעות הגשת העיתון; אך יחד עם זאת, העובדה שעיתון ציטט אדם מסוים כאומר כך וכך, אינה מהווה שום ראיה שאותו אדם אכן אמר את הדברים המצוטטים, והתובע יצטרך להוכיח זאת. כך למשל סיכם זאת בית המשפט בתמ”ש (כפר סבא) 24983-04 רודריג נ’ בר און (פסקה 9):
“ע”פ הוראת סע’ 23 לחוק איסור לשון הרע, ניתן להוכיח את עצם הפרסום בעיתון בדרך של הגשת עותק העיתון. יחד עם זאת, הובהר בפסיקה כי ציטוט מדבריו של אדם בעיתון אינו מהווה ולו ראיה לכאורה לכך שאכן אמר את הדברים או כי ניסחם באופן המצוטט בעיתון. המבקש להוכיח את אחריות הנתבע לדברים המצוטטים משמו, צריך להוכיח כי הדברים אכן נאמרו ע”י הנתבע…”.
ביהמ”ש הסתמך בעניין זה על דברי בית המשפט העליון בע”א 114/64 תיק נ’ קריניצי, פ”ד יח(4) 378, בעמ’ 383 וכן 387-385.
