הטלת עיקול בלתי מוצדק – לשון הרע?

השאלה:

השאלה שנדון בה היא, האם ובאלו נסיבות הטלת עיקול על אדם שלא כדין עשויה להוות עילה לתביעת לשון הרע מצד המעוקל.

מצד אחד, הטלת עיקול על אדם (עיקול על נכסיו או על חשבון הבנק וכד') עלולה להסב לו פגיעה בשמו הטוב, שהרי הוא מוצג בפני אחרים (הבנק למשל) כמי שמסרב (או אינו מסוגל) לפרוע את חובותיו וכמי שנאלצים להטיל עליו סנקציות כדי שימלא את חובתו. ולפיכך, כאשר מוטל עיקול בלתי מוצדק (למשל – העיריה הטילה על אדם עיקול בגין חוב, והתברר כי לא היה מקום לכך, למשל משום שהחוב התיישן, או כבר שולם וכד'), לכאורה יש למעוקל עילה לתביעת לשון הרע נגד המעקל.

מצד שני ניתן לטעון, כי לא לסוגי פגיעות כאלה התכוון המחוקק בחוק איסור לשון הרע; מה גם שלא תמיד העיקול פוגע אוטומטית בשם הטוב, שכן, גם אם העיקול גורם לבריות לחשוב על אדם שהוא חויב בכסף, לא בהכרח שהדבר הופך אותו, בלא נתונים נוספים, מושא לבוז או ללעג, ביזוי או השפלה. זאת ועוד: גם אם נאמר שעיקול יכול עקרונית להוות "לשון הרע", האם לא עומדות למעקל הגנות סף, לנוכח העובדה שהעיקול נעשה על ידי הליך משפטי וכדומה? בשאלות אלה נעסוק להלן.

התשובה בקצרה:

א. אין תמימות דעים בפסיקה, ביחס לשאלה הבסיסית האם עיקול לא מוצדק מהווה עילה לתביעת לשון הרע, ויש דעות לכאן ולכאן. יש הסוברים כי התשובה חיובית, ומנגד יש הסבורים כי לא לכך נועד חוק איסור לשון הרע. ביולי 2025 נדרש בית המשפט המחוזי בחיפה לשאלה זו (פס"ד ויסולי) ובדעת רוב סבר, כי חוק איסור לשון הרע אינו האכסניה המתאימה לעיקולים שהוטלו שלא כדין.

ב. כאשר מדובר בעיקול שהנושה לא מטיל בעצמו, אלא באמצעות פנייה לגוף ההוצאה לפועל, במקרה כזה תביעת לשון הרע תהיה בעייתית גם לפי השיטות הסבורות כי עיקול כן נחשב "פרסום לשון הרע"; זאת, משום שהוצאה לפועל היא גוף משפטי, והחוק קובע כי פרסום הנעשה על ידי או בפני גוף משפטי אינו עילה לתביעת לשון הרע.

[נסביר מעט יותר את הנקודה האחרונה: נושה רגיל, בדרך כלל אינו מטיל את העיקול בעצמו אלא באמצעות פתיחת תיק בהוצאה לפועל, שם הוא מבקש להטיל עיקולים. עם זאת, יש עיקולים המוטלים על ידי נושה בלי צורך בהוצאה לפועל. המקרה הקלאסי הוא עיקול שמוטל על ידי עירייה או רשות מנהלית, שאז החוק מקנה להן אפשרות להטיל עיקול ישיר, מכוח חיקוק מיוחד הנקרא פקודת המסים (גביה) (ר' כאן) המאפשר לרשויות מסוימות לנקוט הליכי גבייה ישירים מבלי להזדקק להוצאה לפועל. נמצא שיש שני אופני עיקול: באמצעות הוצל"פ, ועיקול ישיר שלא באמצעות הוצל"פ. כאשר עיקול מוטל באמצעות הוצל"פ, הגשת תביעת לשון הרע תהיה כאמור בעייתית (אפילו לפי הגישה הסוברת שעיקול מהווה "פרסום לשון הרע"), שהרי בהליך משפטי חלה חסינות מפני תביעת לשון הרע על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע (על החסינות מפני תביעת לשון הרע בגין פרסומים שנעשו תוך הליך משפטי, ראו כאן). (להשלמת התמונה נציין גם כי יש גם סוג עיקולים שלישי, והוא עיקול זמני תוך כדי הליך משפטי, וגם סוגיה זו נדונה בפס"ד ויסולי הנזכר לעיל, אך כאן במאמר לא נתייחס לכך)].

ג. למרות כל האמור, בפסק דין ויסולי שנזכר לעיל, מעניק בית המשפט חבל הצלה מפתיע למי שסובל מעיקול שהוטל עליו שלא כדין: הוא אמנם לא יוכל להגיש תביעת לשון הרע (וכתוצאה מכך, גם לא יוכל להנות מהיתרונות הייחודיים של חוק איסור לשון הרע כגון היכולת להגיש תביעה ללא הוכחת נזק וכו'), אך הוא כן יוכל להגיש תביעה נזיקית כללית בגין רשלנות, ובה יוכל לטעון כי רשלנות המעקל גרמה לו לנזקים ממוניים או בלתי ממוניים ובכללם עוגמת נפש, חוסר יכולת לעשות בכסף כרצונו וכו'.

התשובה ביתר הרחבה:

א. גישה אחת בפסיקה: עיקול לא מוצדק מהווה עילה לתביעת לשון הרע

אין תמימות דעים בפסיקה ביחס לשאלה, האם עיקול לא מוצדק חוסה תחת כנפי חוק איסור לשון הרע, והאם הוא נחשב ל"פרסום לשון הרע".

לפי גישה אחת בפסיקה, עיקול לא מוצדק מהווה "פרסום לשון הרע" וניתן להגיש בגינו תביעת לשון הרע. כך, למשל, בע"א (מחוזי ירושלים) 45661-12-10‏ ‏ עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.11) [שם הוטל עיקול על חוב שהתיישן] קבע בית המשפט המחוזי בפסקה 7, כי "לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו…". בית המשפט מדגיש את "עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו" כעילת לשון הרע, ומסכם כי "מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתו בסעיף 1 לחוק". ור' גם ע"א (מחוזי ת"א 26706-06-14 ברינט נ' עיריית עפולה (1.12.2014).

עם זאת, לפעמים הטעות שבגינה הוטלת העיקול, היא טעות שנעשתה בתום לב ומתוך אמונה של מטיל העיקול כי כך היה ראוי לעשות. בפרט נכון הדבר במקרים של רשויות ציבוריות (כגון עיריות וכד'), הטוענות להגנתן כי הן פועלות במציאות מורכבת, וטעויות קורות וקשה להימנע מהן. כאשר טענות כאלה עולות, הפסיקה לעתים מקבלת אותן ולעתים דוחה אותן, כאשר הקריטריון הוא – עד כמה אכן "סבירה" הטעות שבגינה הוטל העיקול (ככל שמדובר בטעות רשלנית יותר, כי תפחת נטיית בית המשפט לקבל את הטענה, ומאידך ככל שהטעות אנושית ומובנת יותר, תתקבל טענת העיריה). כך למשל בתאד"מ (שלום בת ים) 8949-11-22 יצחקוב נ' עירית ירושלים הוטל עיקול מוטעה, אך ביהמ"ש דחה תביעת לשון הרע שהוגשה בגין העיקול, כשהוא מציין בין היתר את המציאות המורכבת שבה פועלות עיריות המתמודדות עם כמות עצומה של דוחות וחובות, ולא תמיד ניתן לצפות מהן לבצע חקירה מעמיקה של כל מקרה (ר' סעיף 15 שם).

[הערה נוספת: יש פעמים שהעיקול עצמו מוטל כדין, אך הנושה מפעיל אותו באופן המנוגד לדין וכך פוגע בשמו הטוב של החייב. כך, בית משפט השלום בבת ים [ת.א (שלום בת ים) 75086-12-20 משטה נ' עיריית תל-אביב יפו (30.5.23)], חייב נושה בפיצויים בעקבות ביצוע עיקול כדין, משום שבאותו מקרה אסור היה להוציא לפועל את העיקול, לאחר שהחייב היה בהליך פשיטת רגל והיו לגביו הוראות מיוחדות]. ובלשון בית המשפט: "הרגל השנייה של תביעה זו נטועה בטענת התובע לפגיעה בשמו כתוצאה מאופן הוצאתם לפועל של העיקולים ביום 21.9.2016… אין מחלוקת כי באותו היום הגיע גובה מטעם הנתבעת לבית התובע ועיקל מסך משולב של טלוויזיה ומחשב. לטענת התובע, על אף שהציג לגובה את צו הכינוס ועיכוב ההליכים, הגובה המשיך בפעולתו ועיקל את מסך הטלוויזיה באופן אגרסיבי, דורסני וכוחני. פעולת הגבייה אשר נעשתה לעיני גרושתו של התובע, ילדיו ושכניו הביאה לפרסום דבר חובותיו בפני כל אלו ומהווה לשון הרע"].

ב. גישה שניה בפסיקה: חוק איסור לשון הרע אינו האכסניה המתאימה לעיקול שהוטל שלא כדין

לפי גישה אחרת בפסיקה, אין לאפשר הגשת תביעת לשון הרע בגין עיקול שהוטל שלא כדין.

מחלוקת זו נדונה באופן מקיף על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, בע"א 59033-12-24 ויסולי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (23.7.25). שני שופטי הרוב באותו עניין (השופט יואב פרידמן והשופטת ישראלה קראי גירון) חיוו דעתם, כי חוק איסור לשון הרע אינו האכסניה המתאימה לעיקולים שהוטלו שלא כדין, הן משום שלא לסוגי פגיעות כאלה התכוון המחוקק בחוק איסור לשון הרע, והן משום שעיקול אינו בהכרח גורם לאדם להיות מושא לבוז או ללעג, ביזוי או השפלה. השופטת גירון אף התבטאה, כי "לטעמי, במרבית הפסיקה  המשקפת את הגישה המצדדת בקיומה של עילת תביעה מכח חוק איסור לשון הרע… לא נעשה דיון של ממש בהתאמת האכסניה של חוק איסור לשון הרע לדיון בשאלת תחולתו במקרים של תפעול צו עיקול, וההנחה, ללא דיון, היתה כי יש עילת תביעה מכח חוק איסור לשון הרע במקרים אלו. אני סבורה שהגיעה העת לבדוק הנחה זו בדיוק, כפי שעשה כבוד השופט יואב פרידמן בחוות דעתו באופן נכון". לעומתם, השופט אייל דורון בדעת מיעוט, סבר כי הצדק עם הגישה הסבורה כי עיקול שלא כדין מהווה עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

[עם זאת, התוצאה הסופית אליה הגיעו השופטים שם פה אחד, הייתה דווקא קבלת התביעה. וזאת משום שגם אם לא ניתן להגיש תביעת לשון הרע, עדיין עשויה לעמוד לזכות המעוקל טענת רשלנות נזיקית כללית, ר' להלן בפרק ד' של מאמר זה].

ג. עיקול המוטל במסגרת הליכי הוצאה לפועל

גם לפי הגישה המכירה בעיקול שלא כדין כעילה לתביעת לשון הרע, תהיה בעיה למעוקל להגיש תביעת לשון הרע במקרים שבהם העיקול הוטל על ידי הנושה לא באופן עצמאי אלא באמצעות פנייה להוצאה לפועל (דהיינו, הנושה פתח תיק הוצל"פ, ובמסגרת ההליך הוטלו עיקולים). במקרה כזה, תביעת לשון הרע תידחה מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המעניק חסינות מפני תביעת לשון הרע במסגרת הליך שיפוטי – ראו כאן.

[הסבר קצר לנקודה האחרונה: נושה רגיל, בדרך כלל אינו מטיל את העיקול בעצמו אלא באמצעות פתיחת תיק בהוצאה לפועל, שם הוא מבקש להטיל עיקולים. עם זאת, יש עיקולים המוטלים על ידי נושה בלי צורך בהוצאה לפועל. המקרה הקלאסי הוא עיקול שמוטל על ידי עירייה או רשות מנהלית, שאז החוק מקנה להן אפשרות להטיל עיקול ישיר, מכוח חיקוק מיוחד הנקרא פקודת המסים (גביה) (ר' כאן) המאפשר לרשויות מסוימות לנקוט הליכי גבייה ישירים מבלי להזדקק להוצאה לפועל. נמצא שיש שני אופני עיקול: באמצעות הוצל"פ, ועיקול ישיר שלא באמצעות הוצל"פ. מה שאנו אומרים כאן הוא, שכאשר עיקול מוטל באמצעות הוצל"פ, הגשת תביעת לשון הרע תהיה כאמור בעייתית (אפילו לפי הגישה הסוברת שעיקול מהווה "פרסום לשון הרע"), שהרי בהליך משפטי חלה חסינות מפני תביעת לשון הרע על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע (על החסינות מפני תביעת לשון הרע בגין פרסומים שנעשו תוך הליך משפטי, ראו כאן). אגב, לא נתייחס במאמר זה לסוג עיקולים שלישי, והוא עיקול זמני תוך כדי הליך משפטי. בפס"ד ויסולי הנזכר לעיל, עלתה ונדונה ם סוגיה זו ע"י השופט פרידמן].

כך למשל פסק בית המשפט השלום בראשל"צ בת.א. (שלום ראשל"צ) 3298-11-20 שאשא נ' פרץ (27.3.22) בפסקה 11, כי:

"בפסיקת הערכאות הדיוניות נפסק לא אחת, כי עיקול עלול לבוא בגדרי פרסום לשון הרע. עם זאת, כך נפסק בעיקר ביחס לעיקול שהוטל ע"י רשות מנהלית, בהפעילה סמכויות לפי פקודת המסים (גביה) (ראו, למשל, ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים…). בצד זאת, במקרים שבהם הוטלו עיקולים ע"י לשכת ההוצאה לפועל, נטו בתי המשפט לקבוע כי אלו חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק… מכיוון שההלכה הפסוקה פרשה את התפרסותה של הגנה זו בהרחבה ואת התפרסותו של 'דיון' כמשמעותו בסעיף זה כחל על כל שלבי ההליך המשפטי, קבעו בתי המשפט, פעם אחר פעם, כי אין מקום להטלת אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע בגין עיקולים שבוצעו במסגרת תיק הוצאה לפועל".

בית המשפט שם מפנה למספר אסמכתאות ופסקי דין שאכן קבעו כך, כגון פסק דין של בית המשפט המחוזי במסגרת רת"ק (ב"ש) 50190-09-16 דוד נ' הורמן (21.2.17) ופסקי דין נוספים.

מפעם לפעם חוזרים בתי המשפט על הבחנה זו. ר' למשל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרת ת.א. (מחוזי ת"א) 10839 כהן נ' דסאו (16.11.23), פסקה 15. וכן ר' ת.ק (שלום רחובות) 52748-03-24‏ דבוש נ' סלקום ישראל בע"מ (26.8.24); וכן ת.א (שלום קריות) 62568-03-19 לב נ' ג'בארין (13.2.23) פסקה 166; וכן ת.א (שלום כ"ס) 50650-06-22  דוידזון נ' ברוכים (28.9.22); ת"א (שלום נתניה) 13192-07-21 סוולקין נ' אופיר שי (28.12.21) [שם הרחיב ביהמ"ש ודן גם בטענה נוספת של התביעה, ולפיה אף בהינתן חסינות מתביעת לשון הרע, ניתן לתבוע מכוח עוולת רשלנות. הטענה נדחתה]. הסביר מדוע אין גם לקבל  בנוסף ר' גם ת.א. (שלום ת"א) 45774-10-20 מיטל ואגס נ' סנימה קרדיט בע"מ (28.10.24), שם עמד ביהמ"ש על ההבחנה הנ"ל והסכים עמה (פס' 69 ואילך).

[עם זאת נציין כי בהליך הנ"ל בעניין ואגס, קיבל ביהמ"ש את התביעה, בציינו כי התקיימו נסיבות חריגות במיוחד, שכן, שם שורבב שמו של אדם להליך מבלי שהיה קשור אליו, ובגין כך הוטלו עליו עיקולים. כך בפסקה 74: "דומה כי בנסיבות החריגות והקיצוניות הקיימות בענייננו, החלת ההגנה והרחבותיה על מקרה זה, תחטא לתכליתה של ההגנה…בענייננו, משמדובר על לשון הרע שפורסם כנגד מי שאינה צד להליך כלל ושמה שורבב בטעות וברשלנות כצד להליך, הרציונאל של ההגנה אינו מתקיים.."].

באופן דומה נדחתה תביעת לשון הרע נגד המרכז לגביית קנסות בגין הטלת עיקול, ואחד הנימוקים לכך היה דחייה על הסף, לפי סעיף 13(9), הקובע שלא ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". בית המשפט קבע, כאמור, כי המרכז לגביית קנסות חוסה תחת הגנה זו [סעיף 5.4 לפסק הדין, תחת הכותרת "נימוק שני מדוע אין בהוצאת צו העיקול למחזיקים נוספים משום הוצאת לשון הרע"].

ד. תביעת רשלנות במקרים מתאימים  

לעיל בפרק ב' הובא פסק דין ויסולי בבית המשפט המחוזי בחיפה [ע"א 59033-12-24 ויסולי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (23.7.25)], בו הבהירו שופטי הרוב כי דעתם היא שאין מקום להגשת תביעת לשון הרע בגין עיקולים שלא כדין.

אולם, דווקא שם, באופן מפתיע, מעניק בית המשפט חבל הצלה מפתיע למי שסובל מעיקול שהוטל עליו שלא כדין: הוא אמנם לא יוכל להגיש תביעת לשון הרע (וכתוצאה מכך, גם לא יוכל להנות מהיתרונות הייחודיים של חוק איסור לשון הרע כגון היכולת להגיש תביעה ללא הוכחת נזק וכו'), אך כן פתוחה הדרך בפניו להגיש תביעה נזיקית כללית בגין רשלנות, ובה יוכל לטעון כי רשלנות המעקל גרמה לו לנזקים ממוניים או בלתי ממוניים ובכללם עוגמת נפש, חוסר יכולת לעשות בכסף כרצונו וכו'.