טענת אמת הפרסום ("אמת דיברתי") ושאלת נטל ההוכחה

הכלל הבסיסי בדין הישראלי – הנתבע הוא זה שצריך להוכיח שהפרסום היה אמת, ולא התובע הוא שצריך להוכיח שהפרסום היה שקרי

אחת הטענות הקלאסיות במשפט לשון הרע, היא הגנת אמת הפרסום (המכונה גם "אמת דיברתי"). הגנה זו תחול כאשר הפרסום היה אמת, ובלבד שהיה בפרסום "עניין ציבורי", כלשון סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע  [להרחבה ראו כאן].

כאן עולה שאלה חשובה – במקרה שהנתבע מתגונן בטענת אמת הפרסום, על מי מוטלת חובת ההוכחה? האם התובע הוא זה שצריך להוכיח שהפרסום הוא שקר כדי לזכות בתביעתו, או שמא הנתבע צריך להוכיח שהפרסום הוא אמת כדי שתתקיים הגנתו?

התשובה לכך היא, כי לצורך הגנת אמת הפרסום, הנתבע (=המפרסם) הוא זה שנושא בנטל להוכיח שהפרסום אמת. נפנה למשל לדברי בית המשפט העליון בעניין נודלמן נ' שרנסקי (ע"א 89/04), פסקה 23 לדברי השופטת פרוקצ'יה: "כדי לזכות בהגנת 'אמת הפרסום', מטיל החוק הישראלי את נטל הוכחתה של ההגנה על הנתבע".

בכך שונה הדין הישראלי מהדין האמריקאי, המטיל את חובת ההוכחה על התובע להוכיח כי הפרסום היה שקרי, וכפי שנכתב בע"א 751/10 (פלוני נ' אילנה דיין), פסקה 90 לפסק דינו של השופט ריבלין: "יצוין כי הדין הישראלי נוקט בעניין זה בגישה שונה מזו הבאה לידי ביטוי בפסיקה האמריקנית. שם מוטל על התובע הנטל להראות כי הפרסום בעניינו היה שקרי…בדין הישראלי, נטל ההוכחה הוא הפוך. כאשר הוכח פרסומה של לשון הרע – עובר הנטל לנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום".

מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת אמת הפרסום

כאמור, על המפרסם מוטלת חובת ההוכחה באשר לאמיתות הפרסום.

מהי רמת ההוכחה הנדרשת ממנו? בפסקי דין רבים הודגש, כי ככל שהפרסום מייחס לנפגע דברים חמורים יותר, כך ההוכחה לאמיתות הפרסום צריכה להיות משמעותית יותר.

כך נאמר למשל בעניין קראוס [דנ"א 7325/95‏ ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח'‏, פ"ד נב(3) 1], בעמ' 88: "בתביעה בגין פרסום לשון^–הרע יוטל על הטוען אמת בפרסום נטל שכובדו ככובדה של לשון^–הרע; וככל שלשון^–הרע תכבד ותלך כן יכבד וילך הנטל להוכיח את האמת שבפרסום" (ובהמשך: "הואיל והמדובר בשמו הטוב של אדם… קבעה ההלכה כלל של החמרה במשקל הראיות הבאות להוכיח אמת בפרסום"). וכן בפסק הדין נודלמן נ' שרנסקי שהזכרנו לעיל, בפסקה 23 לדברי השופטת פרוקצ'ה, נאמר כי  "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום". כלל זה נקבע כבר קודם לכן, בע"א 670/79‏‎הוצאת עיתון הארץ  בע"מ‎ ‎נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169 עמ' 187-186. ור' גם: ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, עמ' 2065-2064; ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (נבו, 19.7.2006) פסקה 21, וכל המקורות המובאים שם; וכן ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16) פסקה 77 לפסק דינו של השופט עמית.

יחד עם זאת, במספר פסקי דין הבהיר בית המשפט, כי אין לטעות ולחשוב שרמת ההוכחה הנדרשת מהמפרסם (במקרים של פרסומים חמורים) הינה זהה או דומה לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי ("מעל לכל ספק סביר"). רמת ההוכחה הנדרשת היא לעולם רמת ההוכחה הרגילה הנדרשת במשפט אזרחי, אשר מכונה "מאזן הסתברויות" (דהיינו, להראות שהאפשרות האחת סבירה יותר מהאפשרות האחרת), וכלל זה נכון גם במקרים של פרסומים חמורים; אלא שהעניין הוא, שכאשר מדובר בפרסומים חמורים, יקפיד בית המשפט על כך שהראיות יהיו ראיות משמעותיות ואיכותיות יותר.

כך למשל הסבירה השופטת ארבל בע"א 19281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.06) בפסקה 14 לפסק דינה: "ודוק: הדרישה למתאם בין משקלן של הראיות שיובאו לחומרת ההאשמות שיוחסו לנפגע, אינה משמיעה דרישה לעמידה במידת הוכחה שונה מזו הנוהגת במשפט האזרחי… הכלל הוא אותו כלל, ואולם יש לדרוש כי ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל, 'איכותיות' יותר, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות. מכאן, אין ממש בטענת המערער כי רף ההוכחה בו על נתבע במשפטי לשון הרע לעמוד, אם ייחס לתובע התנהגות המהווה עבירה פלילית, עולה על הרף המקובל במשפט האזרחי". וכן ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13, עמ' 33; דברים דומים נאמרו בפסה"ד בעניין הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי שהוזכר לעיל (ע"א 670/79).

** 

[לצד האמור, ראוי לציין כי באחד מפסקי הדין של ביהמ"ש העליון (ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22.2.17), פסקה 35), התייחס ביהמ"ש לדרישת ההוכחה המוגברת, והתבטא לגביה כדלקמן: "בעבר הובעה בפסיקה הדעה כי כאשר מדובר בהגנת אמת הפרסום, עשוי הנתבע (המפרסם) להידרש להביא הוכחה שמידתה תעמוד 'ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה'… עם זאת, דובר במקרה שבו מידת הקלון שהייתה טמונה בפרסום הייתה חמורה במיוחד (פרסום לפיו הנפגע משתייך לפשע המאורגן), ובפסיקה המאוחרת יותר נדמה כי רוככה אמירה זו, כך שככלל, מידת ההוכחה הנדרשת היא של מאזן הסתברויות רגיל במשפט אזרחי…". עד כאן הציטוט. לא ברור לי, האם כוונת בית המשפט בהתבטאות זו הינה הסתייגות כללית מכל דרישת ההוכחה המוגברת (במקרים של פרסומים חמורים), או שבית המשפט רק בא להדגיש כי רמת ההוכחה הנדרשת אינה רמת ההוכחה הנדרשת בפלילים, ואשאיר זאת בצריך עיון].