האם מלבד פיצוי כספי, זכאי התובע על פי חוק איסור לשון הרע גם לדברים נוספים כגון תיקון הפרסום (או מחיקתו) או מניעתו מלכתחילה? והאם ניתן לתבוע "התנצלות"? בכך נעסוק להלן.
*
א. מהם הסעדים שניתן לקבוע מכוח סעיפי חוק איסור לשון הרע?
חוק איסור לשון הרע קובע מה ניתן לתבוע מכוחו. נתייחס להלן לרשימת הסעדים שאותם ניתן לתבוע על פי החוק:
א) פיצוי כספי – אדם שפורסמה אודותיו לשון הרע, זכאי לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו, מכוח סעיף 7 לחוק.
ב) מניעה של הפרסום – כאשר נפסק שפרסום כלשהו מהווה לשון הרע ולא מתקיימות הגנות לנתבע, מוסמך בית המשפט להורות לאדם שלא יפרסם או יחדל מפרסום. המקור לכך הוא בסעיף 72 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע כי בית המשפט מוסמך באופן כללי לתת צווי מניעה ועשה [אמנם זהו אינו סעיף בחוק איסור לשון הרע אלא בפקודת הנזיקין, אך בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 7, כי הוראות מסוימות מפקודת הנזיקין 1944 (שלימים פינתה את מקומה לפקודת הנזיקין של היום) יחולו גם בתביעות לשון הרע]. להרחבה לחצו כאן . להלן נדון בשאלה, האם ניתן להורות גם על צו מניעה זמני, עד לבירור סופי ומלא של תוצאת המשפט.
ג) "פיצוי ללא הוכחת נזק" – סעיף 7א לחוק מאפשר גם תביעת פיצוי ללא הוכחת נזק. להרחבה בנושא לחצו כאן
ד) במישור הפלילי – עונש עד שנת מאסר אחת (אם הפרסום היה במטרה לפגוע ובפני 2 בני אדם לפחות מלבד הנפגע) – סעיף 8 לחוק.
ה) הכחשה, תיקון ואיסור הפצה של הפרסום. ובלשון סעיף 9:
"נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצאים עותקים כאלה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעותקים שהוחרמו; על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט".
אלה הם כאמור הסעדים הקבועים בחוק.
ב. האם ניתן לתבוע "התנצלות"?
חוק איסור לשון הרע אינו מזכיר בשום מקום שהנפגע זכאי ל"התנצלות" (החוק מתייחס לזכותו של הנפגע לתיקון והכחשה של הפרסום, אינו מתייחס ל"התנצלות"). מכאן התעוררה שאלה בפסיקה, האם בית המשפט מוסמך להורות על פרסום "התנצלות" מטעם המפרסם.
בפסיקה הושמעו דעות לכאן ולכאן, אך הגישה הרווחת כיום [בעקבות פס"ד מנחה של בית המשפט המחוזי, הידוע כ"פסק דין ארגון המורים" – ת.א 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' עיתון "ישראל היום"] היא שלא ניתן להורות על התנצלות.
להרחבה בעניין זה ראו כאן
ג. האם ניתן לבקש "צו מניעה זמני" נגד הפרסום, בזמן שהמשפט מתנהל?
נניח שנודע לאדם על פרסום כלשהו העומד להתפרסם אודותיו, והוא מעוניין למנוע זאת. הגשת תביעה לבית המשפט לא תועיל, שכן הליך בבימ"ש אורך זמן רב (לעתים כמה שנים), ובינתיים הפרסום יבוצע (שהרי כל זמן שהמשפט לא הסתיים, אין שום דבר שמונע מהמפרסם לפרסם את הדברים). עולה השאלה, האם ניתן לפתור זאת באמצעות בקשה ל"צו מניעה זמני" נגד הפרסום? כלומר, האם ניתן לבקש מבית המשפט, כי כבר עתה ועד לסיום בירור המשפט, ייאסר בינתיים לפרסם את הדברים?
בעניין זה הרחבנו במקום אחר והראינו, שאמנם לבית המשפט יש סמכות להיעתר לכך, אך הוא יעשה זאת רק במקרים חריגים, לאור חשיבות חופש הביטוי. להרחבה בעניין זה לחצו כאן
ד. הוראה לספק אינטרנט לחשוף פרטי גולשים לצורך הגשת תביעה
עידן האינטרנט והרשתות מאפשר לאנשים "להתחבא מאחורי מקלדת" ולהשמיץ אנונימית, כך שטכנית המושמץ אינו יודע את מי לתבוע. האם ניתן לפנות לביהמ"ש בתביעה מקדימה נגד ספק האינטרנט, שיורה לו לחשוף פרטים מזהים (כתובת IP וכו')?
לאחר מחלוקת ענפה בפסיקה בעניין זה, הוכרע העניין לבסוף על ידי בית המשפט העליון ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי (לקישור לחצו כאן). באותו עניין, אדם נפגע מפרסום אנונימי, וביקש מבית המשפט להורות לספקית הגישה לאינטרנט לגלות את הנתונים שברשותה (כתובת ה-IP) אשר יאפשרו לחשוף את זהות הגולשים המפרסמים. בית המשפט הכריע, בדעת רוב של השופטים ריבלין ואדמונד לוי (בניגוד לדעתו החולקת של השופט רובינשטיין), כי אין סמכות לבית המשפט להורות על סעד כזה, שכן אין הוראת חוק המאפשרת זאת.
[בית המשפט הוסיף כי הוא מודע למצב הבעייתי, שבו נפגעי השמצות נותרים למעשה ללא אמצעים להגן על שמם, אך הוא מציין כי המחוקק הוא שצריך לפתור בעיה זו, שכן, לפי לשון החוק הנוכחית, אין סעד כזה בנמצא. עוד הוא מעיר, כי בכל מקרה, כאשר מדובר בלשון הרע המהווה גם עבירה פלילית (על פי סעיף 6 לחוק) יש בידי הנפגע דרך לחשיפת הפוגע כדלקמן: הוא יגיש תלונה למשטרה, וזו תפעיל את סמכויות החקירה הנתונות לה].
פסיקה מאוחרת יותר "ריככה" את קביעת פסק דין מור וקבעה, כי יש להבחין בין שני מצבים: אם הנפגע אינו יודע כלל מי פרסם את הפרסום, והוא מבקש מבית המשפט להורות על חשיפת הגולש לצורך הגשת תביעה, במקרה כזה אכן תקפה פסיקת ביהמ"ש העליון, לפיה לא ניתן להורות על חשיפת הגולש. אולם, אם הנפגע כבר חושד בגולש ספציפי, והוא כבר מנהל הליך נגדו, ובמסגרת ההליך הוא מבקש שביהמ"ש יורה לספקיות האינטרנט וכו' לחשוף נתונים מסוימים לאישוש עמדתו, במקרה כזה כן ייענה בהמ"ש לכך [תא"מ (פתח תקוה) 14089-08-09 פאי נ' פנחס ו-וואלה! תקשורת בע"מ; ת.א (כ"ס) 20419-03-21 פלונית נ' אלמוני]. ובלשון בית המשפט בעניין פאי:
"בהלכת רמי מור… המבקש- לא ידע את זהות המפרסם ואף לא היו לו חשדות כלפי מאן דהוא. לעומת זאת- בענייננו, יש למבקש 'חשוד עיקרי'. המבקש אינו עותר כיום לקבל את פרטי הגולש ומסתפק בהשוואת כתובות ה- mail … בנוסף- בעניין שנדון בהלכת רמי מור, המבקש לא הגיש הליך עיקרי, אך הצהיר כי חשיפת זהות המפרסמים נועדה לשם קיום הליך כזה בעתיד. נאמר כי בקשה זו חריגה שכן, בימ"ש אינו נכנס לתמונה קודם שמוגשת תביעה… בענייננו- לעומת זאת, הוגשה הבקשה לצד הליך עיקרי וכדי לאפשר ולסייע את בירורו. לאחר שקבעתי כי נסיבות ענייננו שונות מאלה שנדונו והוכרעו ב"הלכת מור", הרי שניתן לקבוע אחרת מאשר נקבע בנסיבות אותו מקרה".
