תקציר:
בארה"ב התקבלה פסיקה הידועה בשם "הלכת סאליבן", הקובעת מגבלות שונות על איש ציבור בבואו להגיש תביעת לשון הרע. בישראל, אין מגבלות נוקשות כאלה. עם זאת, גם בישראל, בתביעת לשון הרע שמגיש איש ציבור יינתן משקל יתר לחופש הביטוי (בהשוואה לתביעת לשון הרע המוגשת על ידי אדם שאינו איש ציבור).
מהי "הלכת סאליבן"(sullivan)?
בארצות הברית, אחד מפסקי הדין הידועים ביותר בנושא של תביעות דיבה, הוא פסק הדין ניו יורק טיימס נ' סאליבן[1] המכונה גם "פסק דין סאליבן" או "הלכת סאליבן" [לחצו כאן לקישור לערך הרלוונטי בויקיפדיה, שם מסוקר בהרחבה פסק הדין והרקע לו].
הקביעה העקרונית שניתנה בפסק דין זה הייתה, כי עובד ציבור (public official) המגיש תביעת דיבה בגין פרסום שגוי שפורסם נגדו, צריך לעמוד בתנאים שאינם נדרשים מאדם רגיל המגיש תביעת דיבה. עובד הציבור צריך להוכיח כי הפרסום נעשה מתוך כוונת זדון (actual malice"") [כלומר, מתוך ידיעה כי הידיעה אינה נכונה], או לפחות מתוך קלות דעת או "אדישות" לאפשרות שהפרסום אינו נכון ("reckless disregard"). נקבע גם כי יסוד הכוונה צריך להיות מוכח בדרגת הוכחה גבוהה ("convincing clarity"), ואם לא הוכחה כוונה או אדישות כאמור, חוסה הפרסום תחת ההגנה החוקתית לחופש הביטוי.
בהמשך, ניתנה גם פסיקה אמריקנית שהרחיבה הלכה זו לא רק לעובד ציבור אלא גם ל"אישיות ציבורית", תוך דיון מה נחשב לאישיות ציבורית [לתמצית הלכת Sullivan והתפתחותה, ראו למשל בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין אילנה דיין – ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, פ"ד סה(3) 369, בעמ' 427] (קישור כאן).
האם הלכת Sullivan התקבלה/אומצה במדינת ישראל?
הלכת Sullivan אינה מוצאת ביטוי בחוק איסור לשון הרע [כלומר, אין שום סעיף חוק שבו נקבע כי עובד ציבור המגיש תביעה, צריך לעמוד בסטנדרטים המחמירים שנקבעו בעניין Sullivan].
לאורך השנים מנסים נתבעים שונים לעורר את הטענה, כי לאור חשיבות חופש הביטוי, ראוי שהפסיקה בישראל תאמץ את הלכת Sullivan ותנהג על פיה. אולם, בפועל, בית המשפט דחה טענה זו וקבע פעם אחר פעם, כי הפסיקה אינה מאמצת את הלכת Sullivan.
אחד מפסקי הדין שהתייחס בהרחבה לשאלה זו הוא פסק הדין שניתן ברע"א 6557/20 ערוץ 10 החדש בע"מ נ' מירי רגב (נבו, 13.3.2024) ובו נקבע כאמור כי אין לאמץ בארץ את הלכת Sullivan. השופט סולברג, אחד משלושת השופטים שדן בתיק, הרחיב והסביר כי אין לכך שום עיגון בחוק איסור לשון הרע, ומעבר לכך, הלכת Sullivan אינה רצויה לאימוץ במדינת ישראל גם לגופה [ראו דברי השופט סולברג בעיקר בפסקאות 42-38 לפסק דינו, וכן בפסקאות 60-42].
האם יש לקבל את "הלכת סאליבן" כאשר מדובר בביטויים הנאמרים נגד איש ציבור בעת מסע בחירות?
האם בעת בחירות משתנה הדין לעיל? דהיינו, האם נכון לומר שבתקופת בחירות "הכול מותר", במובן זה שאיש ציבור יהיה מנוע מלהגיש תביעת לשון הרע בגין דברים שנאמרו נגדו בעת מסע הבחירות? בית משפט השלום, במסגרת ת.א (שלום קריות) 45735-04-24 צורי נ' גרינברג (נבו, 27.2.25), פסק כי גם בתקופת בחירות, שמו הטוב של איש ציבור אינו הפקר. תחילה מציב בית המשפט את השאלה (בפסקה 7), "האם הדברים שונים בתקופת בחירות? היינו, האם בתקופת בחירות ניתן כחלק מהקמפיין הפוליטי, לתקוף אנשי ציבור, גם כאשר הדבר מהווה לשון הרע? שאלה זו לא נדונה בפסיקה בישראל…". לאחר סקירה של משפט משווה בעניין במדינות אחרות, מגיע בית המשפט למסקנה כי "גם כאשר מתקיים מסע בחירות, לא הכל מותר. לא ניתן להשחיר דמותו של מועמד במסגרת ויכוח פוליטי, רק מתוך מטרה לגרום לו שלא להיבחר, אלא אם כן, הדברים הינם אמת או מתיישבים עם חובת תום הלב כפי שנקבע בסעיפים 14 ו-15(2) לחוק איסור לשון הרע" (פסקה 9).
משקלו המוגבר של חופש הביטוי (גם בישראל) כאשר מדובר בתביעת לשון הרע של איש ציבור
הלכת סאליבן האמריקנית אמנם לא התקבלה בישראל, אך יחד עם זאת, גם בישראל ניתן משקל מוגבר לחופש הביטוי כאשר מדובר בתביעת לשון הרע המוגשת על ידי איש ציבור.
ראשית, בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע נקבע כי אחד המקרים שבהם קמה הגנת תום לב, הוא מקרה שבו הפרסום הוא הבעת דעה בתום לב התנהגותו של אדם בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי [הסעיף מגן על אדם שפרסם בתום לב "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות"].
שנית, עם השנים הכיר בית המשפט העליון בכך, שכאשר מדובר בתביעת לשון הרע המוגשת על ידי איש ציבור, אזי במאזן השיקולים יינתן על ידי בית המשפט דגש ומשקל יתר לחופש הביטוי, בהשוואה לתביעת לשון הרע המוגשת על ידי אדם רגיל מן הישוב (תוך הסתייגות מסוימת, שהובעה על ידי השופט עמית ועוד, ולפיה יש הבדל בין "נבחרי ציבור" לבין "עובדי ציבור" (ר' הערה)[2]
הערות שוליים:
[1] New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)
[2] ראו למשל: ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989); וכן ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (10.1.2002), פסקה 8 ואילך; וכן דברי השופט מצא בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245 (18.2.2002), פסקה 20 לפס"ד של מצא, שם הובהר "…שכאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב. לפנים אמנם נפסק – כפי שבצדק טענו פרקליטי שרון – כי לעניין היקף ההגנה על הזכות לשם טוב אין מקום להבחין בין מי שהוא איש ציבור לבין מי שאינו איש ציבור…. אך בצדק ציינה לאחרונה השופטת ביניש כי בפסיקה מאוחרת יותר הובעה העמדה כי 'ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור'… גישה זו מקובלת עליי. אימוצה אינו כרוך בשינויי הלכה מפליגים, אלא מבוסס על ההכרה בחשיבותו של עקרון חופש הביטוי, שבבירור תביעות מצד אנשי ציבור בשל פרסום לשון הרע יש לייחס לו משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביאם בחשבון בפרשנות ההגנות הקבועות בחוק".
עיקרון זה סוכן על ידי השופט עמית ברע"א ערוץ 10 החדש בע"מ נ' שרת התרבות והספורט – ח"כ מירי רגב, (13.3.2024), אך הוא הוסיף לכך הסתייגות מסוימת הנוגעת להבחנה בין "נבחרי ציבור" לבין "עובדי ציבור". כך בפסקה 6:
"מאז פסק הדין בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989) … בית משפט זה עמד בעקביות על ההלכה שלפיה יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי בפרסומים על פעילותם הציבורית של אנשי ציבור, וזאת בשל חשיבותו הדמוקרטית של שיח ציבורי פוליטי, הסיכון שאנשי ציבור נוטלים על עצמם בנוגע לשמם הטוב בהיכנסם לזירה הציבורית, ונגישותם המוגברת של אנשי ציבור לאמצעי התקשורת המאפשרת להם להתגונן מפרסומים המכילים לשון הרע נגדם (עניין אבנרי, בעמ' 867-866; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 19 לפסק דינו של השופט ריבלין ופסקה 25 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה… ע"א דיין, פסקאות 72, 106-105 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין). כשלעצמי, אני סבור כי הגיעה העת לדייק ולהבחין בתוך הקטגוריה של אנשי ציבור, בין נבחרי ציבור לבין עובדי ציבור, באשר חלק מהנימוקים למשקלו של חופש הביטוי בפרסומים על אנשי ציבור, נכון יותר לנבחרי ציבור מאשר לעובדי ציבור. האחרונים לא בחרו להיכנס 'למטבח' הפוליטי, לא נטלו על עצמם סיכון בנוגע לשמם הטוב בשל עצם היותם עובדי ומשרתי ציבור, ולעיתים ידיהם כבולות או מוגבלות ביכולתם להגיב על הפרסום ואין להם נגישות מוגברת לאמצעי התקשורת כפי שיש לנבחרי ציבור (על הבחנה זו בין נבחרי ציבור לבין עובדי ציבור ראו בג"ץ 1983/17 נפתלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 18 לפסק דינו של השופט מ' מזוז ופסק דינו של השופט י' דנציגר [פורסם בנבו] (27.4.2017), שנסב על חופש המחאה בסמוך למעונם הפרטי של אנשי ציבור; כן ראו רע"פ 4743/20 לייבל נ' מדינת ישראל, פסקה 26 [פורסם בנבו] (21.7.2022) בנושא של הגנת הפרטיות). מכל מקום, אל מול המשקל של חופש הביטוי, הפסיקה הכירה גם בחשיבותו של השם הטוב מבחינתם של אנשי ציבור ובחשש מפני יצירת הרתעה מכניסה לחיים הציבוריים (ראו, לדוגמה, ע"א 1104/20 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621 (2002) (להלן: עניין אפל))".
