בתביעה רגילה (כלומר, תביעה שאינה בדיני לשון הרע), התנהגות לא ראויה של הצדדים עלולה לגרום לכל היותר לחיוב בהוצאות משפט.
לעומת זאת, בתביעת לשון הרע, להתנהלות הצדדים, ובפרט הכפשת הצד שכנגד תוך כדי המשפט, עשויה להיות גם השלכות בקביעת גובה הפיצוי (ככל שאכן מגיע בית המשפט למסקנה שאכן הייתה לשון הרע).
אמנם נכון, שלא ניתן להגיש תביעת לשון הרע על דברים שנאמרים במהלך דיון [ס’ 13(5) לחוק], אך הכפשות במהלך דיון כן מהוות שיקול בקביעת גובה הפיצוי.
בית משפט השלום בפתח תקווה פסק כי התובע זכאי לסכום פיצויים בסך של 2,433,975 ש”ח, בגין 17 פרסומי לשון הרע שפרסם אודותיו הנתבע. זאת בנוסף לחיוב הנתבע בתשלום 150 אלף ש”ח בגין הוצאות משפט.
[בפועל, צומצם סכום הפיצוי למיליון ש”ח “בלבד”, שכן התובע משיקולי אגרה הגביל את תביעתו לסכום זה].
כיצד הגיע בית המשפט לסכום זה? הנתבע פרסם אודות התובע 17 פרסומים, ובגין כל פרסום נפסק הסכום המקסימלי שבית המשפט מוסמך לחייב ללא הוכחת נזק – 143,175 ש”ח.
[הסבר קצר: לפי סעיף 7א לחוק, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי בגין לשון הרע, אף אם לא הוכח נזק. הסכום המקסימלי שבית המשפט מוסמך לפסוק ללא הוכחת נזק, הוא 50 אלף ש”ח. אולם, אם הוכחה כוונה לפגוע, הסכום המקסימלי הוא 100 אלף ש”ח. סכומים אלה נכונים לשנת 1998, וצמודים למדד, כך שיש לשערך את הסכום נכון למועד התביעה. במקרה שלפנינו, בית המשפט פסק את הסכום המקסימלי האפשרי, והכפיל אותו במספר הפרסומים – 17 פרסומים].
בהתייחסו לסכום הפיצויים הגבוה, הסביר בית המשפט שלהתנהלות הנתבע היה חלק נכבד בכך: “בטרם אקבע את שיעור הפיצוי יש לקחת בחשבון את התנהלות הנתבע לכל אורך ההליך מרגע הגשת התביעה ועד להגשת סיכומיו”.
בית המשפט מצטט את דברי אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997), עמ’ 401-399, ולפיהם:
“ההלכה הפסוקה קובעת, כי לצורך פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע יש להתחשב גם בהתנהגות הנתבע במהלך המשפט, ובמיוחד בדרך שבה ניהל הנתבע את הגנתו. התנהגות המחמירה את הפגיעה בתובע תגרור הגדלה של סכום הפיצויים, ואילו התנהגות נאותה תקטין את סכום הפיצויים…
ההלכה המאפשרת לבית המשפט להגדיל את הפיצוי הכספי בתביעת לשון הרע, בשל דרך ניהול המשפט כשלעצמה, מבוססת על הרעיון שחוק איסור לשון הרע נועד למנוע פגיעה לא מוצדקת בשמו הטוב של אדם. משהוגשה התביעה יוכל הנתבע לנצל את הבימה שניתנה לו – ובעיקר את החסינות המוחלטת החלה על פרסומיו במסגרת המשפט – כדי לפגוע עוד יותר בשמו הטוב של התובע. …
ההלכה הקובעת, כי התנהגות הנתבע בזמן המשפט מהווה שיקול בפסיקת הפיצויים, הינה כלי חשוב למניעת ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים על ידי נתבע בתביעת דיבה. נתבע בתביעת דיבה חייב לדעת, כי הוא רשאי לנהל את הגנתו לפי מיטב הבנתו, אולם אם יתברר בדיעבד שלהגנתו לא היה בסיס ושהתנהגותו במשפט החריפה את הנזק שנגרם לתובע, יישא הנתבע בתוצאות מעשיו…
בית המשפט יתחשב גם בנסיבות כמו העדר התנצלות או חזרה במהלך המשפט על טענות בדבר אמיתות הפרסום המשמיץ”.
