הבאת ראיות הנוגעות "לאפיו הכללי" של התובע (וסדר הדין הייחודי בתביעת דיבה) – ס' 22 לחוק

מבוא

סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע. דן בשאלה, האם ומתי רשאי הנתבע להביא ראיות שאינן נוגעות באופן ישיר לפרסום נשוא התביעה, אלא לאופי הכללי של הנפגע (התובע).

[למשל, אדם פרסם על ראובן שבתאריך מסוים הוא ביצע עבירת גניבה מסוימת. ראובן הגיש נגדו תביעת לשון הרע, והמפרסם מבקש להביא ראיות שאמנם אינן מוכיחות את הפרסום הספציפי, אך מוכיחות את אופיו הכללי של ראובן כאדם מושחת השולח ידו בממון שאינו שלו].

האם יש משמעות לראיות אלה? האם החוק בכלל מאפשר להביא אותן? על כך כאמור בא להשיב סעיף 22.

מעבר לכך נראה להלן, כי לסעיף 22 יש גם חשיבות נוספת – הוא קובע, כמעט "כבדרך אגב", סדרי דין ייחודיים לתביעת לשון הרע, באופן של פיצול הדיון לשלב קביעת האחריות ושלב קביעת גובה הנזק/פיצוי.

סעיף 22 לחוק – מתי ניתן להביא ראיות על אופיו הכללי של הנפגע (התובע)

סעיף 22, שכותרתו "ראיות על אפיו וכו' של הנפגע" (אגב, המילה "וכו'" נמצאת בחוק במקור, בכותרת הסעיף..), קובע שככלל, אין להביא ראיה הנוגעת לאופי הכללי של התובע (הנפגע), אלא אם כן יש קשר ישיר ללשון הרע שבגינה הוגשה התביעה. אם הראיות לא מוכיחות באופן ספציפי את הפרסום שבגינו הוגשה התביעה, אין להגיש את הראיות.

יחד עם זאת, יש מספר מקרים שבהם החוק כן מאפשר לבית המשפט להתיר ראיה על אפיו הכללי של התובע, גם אם אין לכך קשר ישיר לפרסום שבגינו הוגשה התביעה.

וזו לשון הסעיף:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט,

או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור –

(1)  במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם – להמתקת דינו (להבהרה ר' הערה [1].;

(2)  במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים – להפחתת הפיצויים (להבהרה ר' הערה [2]);

(3)  במידה שהנפגע מצדו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;

(4)  אם שוכנע בית המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת".

לניתוח סעיף זה, תכליתו ויישומו, ראו: רע"א 3576-94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' משה רום, פ"ד מח(4) 388.

התייחסות בכתב ההגנה לאפיו הכללי של התובע

סעיף 22 מגביל את יכולתו של הנתבע להביא עדים וראיות על אופיו של התובע, אך מה לגבי כתיבת כתב ההגנה עצמו? האם הנתבע מנוע מלהציג בכתב ההגנה טענות לגבי אופיו הכללי של התובע?

בית המשפט העליון השיב על כך (ר' לשונו בהערה), כי הנתבע רשאי לנקוט לפי בחירתו באחת משתי דרכים:

א. מותר לנתבע להציג בכתב ההגנה טענות לגבי אופיו הכללי של הנתבע, אך אם הוא עושה כן, הוא חייב להדגיש כי הוא מציין זאת רק לעניין גובה הנזק/פיצויים.

ב. מותר לנתבע לבחור שלא לציין כלל בכתב ההגנה את אופיו הכללי של הנתבע, ולשמור זאת לשלב המאוחר של המשפט, אם יהיה בכך צורך (כלומר, אם תעלה שאלת שיעור הפיצויים, לאחר שכבר נקבע שיש לשלם פיצויים)[3].

פועל יוצא מסעיף 22(2): פיצול הדיון לשני שלבים: "קביעת האחריות" ו"קביעת גובה הפיצוי"

כאן המקום להתייחס לנקודה חשובה נוספת העולה מסעיף 22.

כאמור לעיל, סעיף 22(2) קובע כי אחד המקרים שבהם ניתן להביא ראיות לאופי הכללי של התובע, הוא "אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים – להפחתת הפיצויים".

הסעיף למעשה יוצא מנקודת הנחה, לפיה במשפטי לשון הרע יכול בית המשפט להפריד את המשפט לשני שלבים: שלב א', קביעת האחריות (האם הייתה לשון הרע או לא, והאם מתקיימות הגנות לגביה או שמא יש לחייב את הנתבע בפיצויים) ושלב ב, קביעת הנזק וגובה הפיצויים (במידה שנקבע שקמה אחריות). ואכן, כפי שמציין שנהר (עמ' 463): "בהסתמך על הוראה זו נוהגים בתי המשפט להורות על פיצול לשניים של משפטי לשון הרע שבהם תובע הנפגע פיצוי כספי".

וכך גם ציין ביהמ"ש העליון במסגרת רע"א 3576-94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' משה רום, פ"ד מח(4) 388, כי "הפועל היוצא מסעיף זה הוא, שהדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות, ורק בשלב שני, אם נקבעת חבות, נדונה שאלת גובה הפיצויים" (עמ' 392).

עם זאת חשוב להדגיש, כי הפיצול אינו אוטומטי, והוא מחייב החלטה מפורשת של בית המשפט (כאשר בית המשפט מצדו אינו חייב לפצל את הדיון, ומדובר בעניין שבשיקול דעת) (שנהר, שם). ראוי שהחלטה זו תינתן במועד קדם המשפט, אך אפשרי לתיתה בכל שלב (שנהר, שם; ועיין שם ביתר פירוט לעניין האופן המדויק שבו מתנהל דיון מפוצל כאמור).

[עוד מוסיף שנהר, כי "בתביעות לשון הרע שבהן לא נתבע סעד כספי, אין סעיף 22(2) מחייב את פיצול הדיון, אם כי בית המשפט רשאי לעשות שימוש בסמכותו הכללית ולפצל את הדיון גם במשפטים אלה"].

סדר הבאת הראיות בשלב הדיון הראשון ("שלב קביעת האחריות")

כאשר הדיון מפוצל באופן שבשלב הראשון נידונה האחריות בלבד ולא הנזק (כמוסבר לעיל, שבמשפטי לשון הרע ניתן לפצל את הדיון כאמור), נוהגים בתי המשפט לקבוע כי סדר הבאת הראיות בשלב הראשון (שלב קביעת האחריות) יהיה כדלקמן:

אם הנתבע כופר בעצם העובדה שבכלל פרסם את הלשון הרע (לא היה פרסום, לא אני פרסמתי וכדומה), אזי סדר הראיות יהיה כמו בכל תביעה רגילה – תחילה יביא התובע את ראיותיו ולאחר מכן הנתבע. אך אם הנתבע מודה בעצם הפרסום, וכל מה שהוא טוען להגנתו הוא שמתקיימות אחת ההגנות הקבועות בחוק (אמת הפרסום, תום לב וכו'), אזי מתהפך הסדר, והנתבע הוא שפותח בהבאת הראיות לקיום ההגנות, ולאחר מכן התובע ינסה בתורו להביא ראיות לסתור. ההיגיון בכך הוא, שמאחר שעצם הפרסום אינו מוכחש,ומה שעומד על הפרק הוא שאלת קיומה של הגנה נגדית המגנה על הנתבע, אזי לא התובע הוא זה שצריך לפתוח בהוכחה ש"אין הגנה", אלא הנתבע, שטוען שקיימת הגנה, הוא זה שיפתח בראיות להוכיח שאכן קיימת הגנה כזו. וכפי שמסכם שנהר (עמ' 466-465):

"…אם בית המשפט מפצל את הדיון ודן תחילה בעניין החבות, עשוי נטל הבאת הראיות בשלב ההכרעה בשלב החבות לעבור לנתבע. במקרים רבים מודים נתבעים במשפטי לשון הרע בכך שפרסמו את הפרסום המיוחס להם ובכך שהוא מהווה לשון הרע, והם מבקשים לפטור אותם מאחריות רק בטענה שעומדות להן ההגנות הקבועות בחוק. אם כך עושה הנתבע, צריך נטל הבאת הראיות בשלב קביעת החבות לעבור אליו. משנקבע, כי הנתבע אכן נושא בנטל הבאת הראיות, ייפתח פרק שמיעת הראיות במשפט בהבאת ראיותיו של הנתבע, אשר ינסה להוכיח באמצעותן כי עומדת לו הגנה… כאשר הנתבע חולק על עצם העובדה שפורסמה לשון הרע, התובע פותח בהבאת הראיות. אך כאשר הנתבע מודה שפורסמה לשון הרע, אלא שהוא מתגונן בטענת הגנה (אמת הפרסום או תום לב), הוא יהיה הפותח בהבאת הראיות".

וכך גם סיכם ביהמ"ש העליון ברע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון (נבו 25.8.14), בפסקה 8: "כאשר אין מפצלים את הדיון כאמור לעיל, כך שסוגיית הנזק אמורה להיות נדונה ביחד עם שאלת האחריות, פשיטא שהתובע יתחיל בהבאת הראיות… ואולם, כאשר מפוצל הדיון, כפי שכרגיל ראוי שייעשה בתביעות בגין לשון הרע, כך שסוגיית הנזק אינה עומדת לדיון בשלב הראשון של המשפט, עשוי להיווצר מצב שהנתבע יחל בהבאת הראיות. מצב שכזה ייווצר כאשר הנתבע אינו מכחיש את עצם הפרסום ואת היותו המפרסם, שכן אז לא נותר לתובע להוכיח דבר (בשלב זה). עמד על כך המלומד שנהר…"

בכך נוצר לתובע יתרון דיוני מסוים, שכן, כפי שהסביר ביהמ"ש בפס"ד רוטר הנ"ל, פסקה 7, "לשאלה מי מבעלי הדין יחל בהבאת ראיותיו חשיבות לא מבוטלת… כל בעל דין מעדיף שיריבו הוא שיחל בהבאת הראיות: שהרי נוח יותר לבעל דין להציג את ראיותיו-שלו רק לאחר שחברו חשף את מסכת ראיותיו" (יחד עם זאת יש לזכור, שגם אלמלא היפוך הסדר הנ"ל, וגם על פי הסדר הרגיל, בכל מקרה רשאי תובע במשפטי לשון הרע להביא ראיות לסתור את הגנות הנתבע – ס' 18 לחוק).

[בפסיקה עלתה השאלה, מה הדין כאשר הנתבע אמנם מודה בעובדת הפרסום, אך טוען כי מבחינה משפטית הוא אינו מהווה "לשון הרע"; האם במקרה כזה מי שיתחיל בראיות הוא הנתבע או התובע? בפס"ד רוטר הנ"ל קבע ביהמ"ש (בפסקה 9), כי גם במקרה זה יחל הנתבע בהבאת הראיות, שכן מה שחשוב הוא שהנתבע מודה בעובדת הפרסום, והמחלוקת אם הפרסום נחשב מבחינה משפטית ללשון הרע, היא מחלוקת משפטית ולא עובדתית].

הערות שוליים:

[1] כלומר, אם מתנהל נגד המפרסם משפט פלילי בעבירת לשון הרע, והנאשם כבר הורשע, וכעת מגיע שלב הטיעונים לעונש – בשלב זה רשאי הנאשם, כחלק מהטיעונים להקלה בעונשו, להביא ראיות המלמדות על אפיו הכללי של התובע (שהרי אינו דומה העונש על הכפשת אדם שהינו ללא רבב, להכפשת אדם הנושא "קופת שרצים", ולכן רשאי הנאשם לטעון ולהוכיח את אפיו הכללי של התובע).

[2] כלומר, אם כבר החליט בית המשפט שפורסמה לשון הרע ויש לחייב את הנתבע בפיצויים, וכעת השאלה היחידה שנותרה על הפרק הינה מה גובה הפיצויים, רשאי הנתבע בשלב זה להביא ראיות המלמדות על אפיו הכללי של התובע (שהרי הדעת נותנת שאין להשוות בין שיעור הפיצויים המגיעים לאדם שהוכפש והינו ללא רבב, לבין שיעור הפיצויים המגיעים לאדם שאופיו הכללי אכן דומה למה שפורסם). וכלשון בית המשפט העליון ברע"א 3576-94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' משה רום, פ"ד מח(4) 388, בעמ' 392: "על-פי סעיף זה, רק כשנקבעה חבות בשל לשון הרע, ולשמו הטוב של התובע יש חשיבות לקביעת גובה הנזק שנגרם לו בשל לשון הרע, יוכל הנתבע להביא ראיות ולחקור בעניין שמו הטוב של התובע, ואף זאת רק אם התיר זאת בית המשפט. יש להניח שבית המשפט יתיר הבאת ראיות וחקירה בכיוון זה, כשאלה דרושים ורלוואנטיים לעניין שיעור הפיצויים שיש לפסוק לתובע; ובית המשפט לא יתיר זאת, אם יוברר שהראיות באות רק כדי להכפיש את שמו של התובע, וכי אין בהן חשיבות ותועלת לעניין האמור". ור' שם גם על תכליתו הכללית של סעיף 22.

הסעיף למעשה יוצא מנקודת הנחה, שהדיון פוצל לשניים – תחילה נדונה השאלה אם בכלל יש לחייב את הנתבע בפיצויים, ואם התשובה חיובית – עוברים לדון בשלב הבא, שלב גובה הפיצויים. ואכן, על סמך הוראה זו נוהגים בתי המשפט במשפטי לשון הרע לפצל את הדיון לשניים – "הדיון בשאלת האחריות" (השלב בו נדונה השאלה העקרונית האם פורסמה לשון הרע, והאם עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק), ו"הדיון בשאלת גובה הנזק/פיצויים". על נוהג פיצול זה נעמוד בהמשך המאמר.

[3] כלשון ביהמ"ש העליון בע"א 34-71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524 (עמ' 533):

"מאין הוראה בתקנות, סבורים אנו שכל אחת משתי הדרכים כשרה היא. הנתבע יכול להעלות טענתו בכתב-ההגנה ובלבד שלא יביא ראיות, ולא יחקור עליה עד, אלא כאמור בסעיף 22 לחוק הנ"ל. אך אם נכללה טענה לענין שיעור הנזק בכתב-ההגנה, על הנתבע לציין, כי הטענה הובאה לצורך כך בלבד, ולא כהגנה מפני החבות גופה, שאם לא יעשה כן, עלולה טענתו להימחק כדבר שאינו שייך לענין. והיה ולא הביא את הטענה בכתב-הגנה, ירשה לו השופט, לאחר שחוייב בפיצויים וביקש להתיר לו הבאת ראיות אופי, להמציא רשימת הפרטים שהוא חפץ להוכיחם. במקרה זה ייתכן ויהא צורך בדחיית הבירור עד לאחר הגשת הפרטים, אך נוכח הלכת הסעיף 22 ממילא לא יהא מנוס מלפצל את הדיון. מבחינה מעשית נראה לנו הפתרון, שבקדם-משפט בתביעת לשון הרע יורה השופט על דיון בשלבים, אגב שמירת זכותו של הנתבע להגיש פרטי טענותיו לענין שיעור הנזק לאחר שנסתיים השלב הראשון לחובתו. קבע בית-המשפט את חבות הנתבע וביקש הנתבע, בשלב זה, להתיר לו הבאת ראיות אופי, יהא עליו לפרט מה טענות מבקש הוא להוכיח, אם לא כלל את הטענות בכתב-ההגנה.

בין אם הטענות כבר הועלו בכתב-ההגנה ובין אם הפרטים הומצאו אחר חיוב הנתבע, גביית הראיות של שני הצדדים לגבי אפיו של הנתבע תידחה לשלב השני, והן לא יובאו בפני בית-המשפט עד שלא יצא הנתבע חייב והשופט נתן את ההיתר האמור בסעיף 22(2) לחוק".