שאלה
באחד המאמרים הקודמים (ראו כאן) ניתחנו את ההגנה המכונה "הגנת עיתונות אחראית" (או "עיתונאות אחראית"). ראינו שלצורך יישום ההגנה, נדרש העיתונאי לעמוד בסטנדרטים מחמירים של חקירה ראויה, בדיקת העובדות וכדומה.
האם יש להחיל את אותם התנאים כאשר מדובר בפרסום שאמנם מתבצע על ידי עיתונאי, אך לא בעיתון אלא בפרסומים כגון טוויטר וכדומה?
תשובה
השאלה עלתה לדיון בפסק הדין ת.א (שלום פ"ת) 40236-11-22 אלישע ירד נ' בן כספית (3.9.25). שם העלה הנתבע טענה מעניינת, לפיה כאשר פרסום נעשה בטוויטר ולא בעיתון, אין להחמיר עם הנתבע ולהחיל עליו את הסטנדרטים הנדרשים בדרך כלל לצורך הגנת עיתונאות אחראית.
בית המשפט התייחס לטענה זו וקבע כי לפחות בנסיבות הקונקרטיות שלפניו, וכאשר מדובר בעיתונאי בכיר שמייחסים חשיבות לדבריו ויש להם אופי עיתונאי, יש להחיל את דרישות העיתונות האחראית. יחד עם זאת, הדרישות אינן מוחלות באותה עוצמה, ולגבי חלקן תהיה גמישות מסוימת. כך, בפסקאות 49-46:
"לטענת הנתבע, הפרסומים לא הובאו כידיעה עיתונאית בכלי תקשורת, ומדובר ב'ציוצים' בחשבונו הפרטי ברשת הטוויטר. לכן, אין לבחון אותם במשקפי הגנת 'העיתונאות האחראית', שכן אין זה סביר לצפות כי אדם יבצע עבודה עיתונאית הכוללת הצלבת מקורות, פניה מוקדמת לתגובה, פרסומה וכו', בקשר לכל 'ציוץ'. כמפורט להלן, לא ניתן לקבל טענה זו.
אף שהפרסומים נעשו בחשבון הטוויטר הפרטי של הנתבע, יש להם אופי עיתונאי. המידע שהובא בפרסומים נוגע לעברו הבעייתי, רצוף המעצרים, של התובע שזה עתה מונה להיות דובר של חברת כנסת. דובר של חברת כנסת הוא איש ציבור היות שבמסגרת תפקידו יש לו השפעה על ענייני ציבור וגישה לאמצעי תקשורת… לפיכך, למידע כאמור על דובר של חברת כנסת יש ערך לציבור, יש לראות את הפרסומים כבעלי אופי עיתונאי, ולהחיל עליהם את דרישות העיתונאות האחראית.
בנוסף לאמור, הגם שהפרסומים פורסמו בחשבון הטוויטר הפרטי של הנתבע, לדברי הנתבע עצמו הוא עיתונאי ותיק ובכיר. החשבון ברשת הטוויטר, כנחזה ובהתאם למעמדו כידוען, הוא חשבון פומבי בעל עוקבים רבים. הנתבע יכול לפרסם בחשבונו מידע בעל אופי פרטי (כפי שרבים ואחרים נוהגים לעשות), אך הדברים שפרסם הם בעלי אופי 'חדשותי' כאשר ידוע שהנתבע עיתונאי בכיר. גם היבט זה תומך במסקנה כי יש לסווג את הפרסום כידיעה עיתונאית אף שפורסמה ברשת חברתית ולא בכלי תקשורת מסורתי…
פרסומים ברשתות חברתיות מאופיינים במסרים רבים והם נבלעים בשיח דו צדדי בין רבים, ולכן לעתים נחשבים כזוטי דברים. היבט זה מעלה קושי להחיל את דרישות 'העיתונאות האחראית' המחמירות במקרים כגון דא. מן העבר השני, לפרסום ברשת חברתית יש פוטנציאל לפגיעה משמעותית בשל האפשרות לפרסום רחב ובהיעדר מערך בקרה וסינון כבכלי התקשורת המסורתיים. הפתרון הוא באיזון בין שני הערכים המתנגשים – חופש הביטוי והזכות לשם טוב. (שנהר, עמ' 113). במקרה זה, האיזון יתבטא בכך שעל אף הקביעה כי בענייננו רלבנטי לבחון את דרישות העיתונאות האחראית, אין המשמעות היא כי יהיה על הנתבע לעמוד בכל מבחני העזר שהוגדרו בפסיקה, שכן הדרישות לעבודה עיתונאית אחראית הן תלויות נסיבות המקרה הקונקרטי".
ביישום קונקרטי למקרה שלפניו, קבע בית המשפט בפסקה 58, כי בפרסום בטוויטר, בשונה מפרסום בעיתון, אין מצפים מהעיתונאי לבקש תגובה: "בענייננו, הנתבע פרסם 'ציוץ' בטוויטר בן משפטים בודדים. לא מדובר בתחקיר עיתונאי או כתבה עיתונאית. עם זאת בפרסום צוינו לא מעט עובדות אודות התובע מפי עיתונאי. אין ציפייה כי לגבי מסר קצר כ'ציוץ', הנתבע יפנה לקבלת תגובת התובע, או יפרסם תגובתו כמצופה במקרים של פרסום עיתונאי כגון כתבה או תחקיר עיתונאי…. לפיכך, במסגרת מבחן העיתונאות האחראית לא ראיתי להעניק משקל לשאלות אם הנתבע נתן למושא הפרסום הזדמנות להגיב לדברים, ואם פרסם את תגובתו. יתר מבחני העזר רלבנטיים ובעלי משקל לענייננו".
בסופו של דבר נקבע בפסק הדין כי הנתבע לא עמד בסטנדרטים של עיתונאות אחראית, שכן: "בבחינת הפרסומים כמכלול תוך בחינת המסר בכללותו, ומבחני העזר כאמור, היה על הנתבע לוודא טרם הפרסום את נכונות העובדה שעניינה מעצר מנהלי. לאחר הפרסום וגילוי הטעות, היה מקום לפרסם תיקון טעות באופן ברור. משאלה לא נעשו, לא מתקיימים דרישת תום הלב האובייקטיבי והגנת העיתונאות האחראית" (פסקה 61).
