הטלת הוצאות כשהפיצוי שנפסק נמוך משמעותית מהתביעה

שאלה

בתביעות לשון הרע, תופעה שכיחה היא שהתביעה אמנם מתקבלת, אך הפיצוי שנפסק קטן מאוד ביחס לתביעה שהוגשה. האם ייתכן שעקב כך לא ייפסקו הוצאות לטובת התובע? יתרה מכך – האם ייתכן שבית המשפט יילך אף רחוק יותר, ויפסוק הוצאות נגד התובע דווקא?

תשובה

אכן, ישנם מקרים שבהם לנוכח הפער בין הפיצוי שנפסק לבין גובה הסכום בתביעה שהוגשה, בית המשפט לא יפסוק הוצאות כלל לטובת התובע למרות שזכה בתביעתו. כך למשל נפסק בת.א (שלום ת"א) 39556-08-18‏ ברנד נ' אירוס (5.10.2020), פסקה 19: "הפער הממשי בין סכומה, ולוּ המקורי, של התביעה לבין שיעורו הראוי של פיצוי מוליכני לקבוע כי אין התובעת זכאית לפסיקתן של הוצאות-משפט, אף לא לשכר-טרחה של עורך-דין… ההוצאות ושכר-הטרחה, שבהן לפי הערכתי היא נשאה שקולים להוצאות, גבוהות יתר-על-המידה, שנגזרו לנתבע בצורך להתגונן מפניה של תביעה אשר זה היה סכומה".

***

יש גם מקרים שבהם כן נפסקות הוצאות לטובת התובע, אך בשיעור נמוך מאוד, תוך הדגשה כי אלמלא הפער בין סכום התביעה לבין התוצאה שנפסקה, היה התובע זוכה בסכום הוצאות גבוה יותר. כך נפסק בת.א (שלום ת"א) 26644-11-18‏ ‏עו"ד דר' אפרים אליגולא נ' פרוספר זגי (4.2.2021). ראוי להביא את דברי ביהמ"ש בפסקאות 23- 24, המבקר את תופעת התביעות המופרזות:

"שקלול של מכלול-נסיבותיו, המפורטות לעיל, של המקרה הנדון ושל קנה-המידה המסתמן בפסיקתן של ערכאות, מוליך היה, ברגיל, לזַכּות את התובעים אשר לפנַי, יחד, בפיצוי בסך של כ-20 אלף שקלים. זהו, להשקפתי, פיצוי הולם בענינו של מי, שלא ידע לשמור על לשונו והרשה לעצמו לתקוף בחריפות את התובעים בפומבי, אך בלי שפגע עמוקות, בפועל ולפי קנה-המידה האובייקטיבי המתחייב בדין, בשמם הטוב. אלא שלדאבוני לא אוכל לפסוק לתובעים את הסכום הזה… נתבע, שמצא עצמו מתגונן מפניה של תביעה אשר סכומה מופרז ושהתובע זכה בה אך במקצתו, הוציא הוצאות ביֶתר. את אלו, לפי הפסיקה, יש להניח לפתחו של התובע-המפריז. זאת, הן משום שאין זה צודק כי נתבע ישלם את מחירה של ההפרזה והן משום החובה להעמיד תמריץ שלילי מפני 'ניפוחן' – צר לי על המונח הבוטה, אך לדאבוני הוא משקף היטב את המציאות – של תביעות, בייחוד תביעות בלשון-הרע ללא הוכחתו של נזק, שההפרזה בסכומיהן הפכה, זה מכבר ובהשאלה מתחום אחר, ל'מכת-מדינה'".

***

יתרה מכך, לפעמים פער גבוה בין גובה התביעה לבין הסכום שנפסק, עשוי להוביל לפסיקת הוצאות דווקא נגד התובע.

כך למשל בת.א (שלום ת"א) 1973-11-22 רומוב נ' גולדרייך (30.12.2025) הוגשה תביעה על סך 500 אלף ש"ח, ולבסוף נפסק לטובת התובע סך של 10,000 ש"ח. בית המשפט קבע שלמרות שהתובע זכה בתביעתו, הוא לא יהיה זכאי לקבל בפועל את הסכום, שכן הוא מתקזז מול ההוצאות שהוא נדרש לשלם לנתבע, אשר נאלץ להתמודד עם תביעה בסכום גבוה משמעותית.

כך, בפסקאות 57-56: "לא ניתן להתעלם מכך שהתביעה הוגשה על סך של 500,000 ₪ ולו התביעה הייתה נדחית, הנתבע היה זכאי להוצאות משפט בהתייחס בין היתר לגובה התביעה שהוא נאלץ להדוף. יש לקחת בחשבון לזכותו של הנתבע כי התביעה הוגשה בסכום כה גבוה, והתקבלה בסכום נמוך בהרבה. בתביעות כאלה יש למעשה מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבע. בהתחשב בכך, מצאתי כי סכום הפיצוי המגיע לתובע מתקזז אל מול ההוצאות העודפות והבלתי  מוצדקות שנגרמו לנתבע כתוצאה מניהול תביעה על סכום גבוה שהסתיימה בסכום נמוך. משכך מן הראוי שהתביעה תידחה וכל צד יישא בהוצאותיו".

ובדומה לכך נפסק גם בת.א (שלום י-ם) 51311-09-23 מזרחי נ' אבוקסיס (5.1.26). בתביעה עצמה זכתה התובעת ב-10,000 ש"ח, אך בשקלול הכולל של הוצאות ושכ"ט עו"ד, היא נאלצה לשלם לנתבעת. ובלשון בית המשפט:

"בנסיבות זכיית התובעת ב-10% מתביעתה, היא זכאית לשכר טרחת עורך דין בהתאם לתקנה 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט- 2018 וכללי לשכת עורכי הדין (התערף המינימלי המומלץ) התש"ס – 2000. מדובר ב-1,500 ₪ בתוספת מע"מ.

מן העבר השני, הנתבעת הוטרחה להתגונן מפני תביעה מופרזת וזכתה ב-90% מהגנתה. אף היא זכאית לשכר טרחת עורך דין בהתאם לכללים האמורים. על 140,000 ₪, שכר הטרחה המינימלי מגיע ל-13,220 ₪ בקירוב לפני מע"מ.

בקיזוז שכ"ט עו"ד לו זכאית התובעת, נמצאה הנתבעת זכאית לשכר טרחת עורך דין בשיעור 13,830 ₪ (כולל מע"מ)…"

ובת.א (שלום ת"א) 40089-10-23 זנו נ' מלון בניין האופרה (1.2.26) פסק ביהמ"ש בפסקאות 45-44: "עסקינן בתביעת לשון הרע שהוגשה במקור על סך של 242,633 ש"ח בגין שני אירועים, והופחתה רק בסיכומים ל-140,000 ש"ח בעקבות דברי בית המשפט. התביעה בגין האירוע הראשון התקבלה בחלקה הקטן – נפסק פיצוי בסך של 4,500 ש"ח – והיא יותר נדחתה משהתקבלה. סכום הפיצוי שנתבע בגינו אינו מידתי בשום דרך ואופן לסכומי פיצוי שנפסקים בנסיבות דומות. התביעה בגין האירוע השני נדחתה, וגם בגינו נתבע פיצוי לא מידתי בעליל. ניתנה לתובעים זכות טיעון מדוע פער כזה אינו בא בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט כמשמעו בתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי… לאחר שעיינתי בטיעון שהוגש ושקלתי בדבר, בהינתן שהתביעה נדחתה בעיקר, אני סבור שיש לפסוק לחובת התובעים הוצאות בגין ניהול ההליך ולהעמידן על סך של 4,500 ש"ח, כפי הסכום שנפסק לזכותם. סכום זה מביא בחשבון תמריץ שלא להגיש תביעות מופרזות ולא פרופורציוניות בעליל. פועל יוצא מן האמור הוא שהתביעה למעשה נדחית. לא בלי התלבטות אני נמנע מלפסוק לחובת התובעים סכום גבוה יותר כהוצאות לדוגמה בגין הפער בין סכום התביעה לסכום שאפשר היה לפסוק לו העובדות הנטענות היו מוכחות במלואן…".

הוגשה תביעה בסך כ-240,000 ש"ח והתקבלה בחלקה הקטן על סך 4,500 ש"ח. התובע לאחר שנפסק לזכות התובע סכום פיצוי בסך 4,500 ש"ח מתוך תביעה 

***

לבסוף נציין, כי העיקרון לעיל נכון לא רק ביחס לתביעות לשון הרע אלא גם בתביעות אחרות (אם כי בתביעות לשון הרע נראה שהתופעה שכיחה יותר, נוכח העובדה שמלכתחילה לא מדובר בסכומים מדויקים, ובכל מקרה אפילו ללא הוכחת נזק כלל ניתן גם להגיש תביעה לפי סעיף 7א). כך מסכם בית המשפט בפסקה 24 לפס"ד אליגולא שהוזכר לעיל: "פסיקתן של הערכאות – של בית-המשפט העליון וכן של בית-המשפט המחוזי בתל אביב בשורה של פרשות – אינה מאפשרת להתעלם מן הפער העמוק בין סכומה של התובענה, אפילו לאחר שתוקנה, לבין סכומה הראוי של זכייה. הפער הזה משמיע כי, על כורחו ושלא בצדק, נאלץ הנתבע להעמיד מפניה של תובענה זו, אפילו שהיא נמצאה מוצדקת מבחינת-העילה, הגנה יקרה מן הנדרש. העיקרון, הקושר בין מחירו של הייצוג בהגנה מפניה של תביעה, לבין סכומה של התביעה, הוא יסוד מיסודותיו של הדין האזרחי…".