הגדרת המונח "לשון הרע" בחוק הישראלי
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (סעיף שכותרתו "לשון הרע מהי"), מגדיר את המונח "לשון הרע" כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו[1]";
ולסיכום, כל דבר שפרסומו עלול לגרום לאחת מהחלופות הנ"ל, מוגדר כ"לשון הרע".
[יש להעיר, שההבדל בין חלופה 1, 2 ו-4 אינו ברור לחלוטין; ובמילים אחרות – חלופה 2 וחלופה 4 נראות מעט מיותרות, שהרי כל מה שנכנס בהן, מן הסתם נכנס גם בחלופה 1. בתי המשפט עמדו על כך מפעם לפעם בהערת אגב, והתפיסה המקובלת היא שהחלופה הראשונה היא המרכזית, וחלופות אחרות הן יותר "מקרים פרטיים" של ההגדרה הראשונה[2]].
מספר דגשים ביחס להגדרת "לשון הרע" בחוק
1. לא כוונת המפרסם (ולא תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע) מגדירה ביטוי כלשון הרע אלא השאלה האובייקטיבית האם יש בפרסום לגרום לאחת התוצאות הנ"ל
חשוב להדגיש, כי לצורך הגדרת הפרסום כלשון הרע, לא משנה השאלה האם המפרסם התכוון לגרום לאחת החלופות הנ"ל, אלא מה שמשנה הוא השאלה האובייקטיבית – האם אכן הפרסום עלול לגרום לאחת החלופות הנ"ל. אם התשובה חיובית, הפרסום מהווה לשון הרע.
במילים אחרות, ההגדרה של לשון הרע היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית.
[כלשון בית המשפט: "לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עימו היא מותירה את הצופה"[3]].
כמו כן, לצורך הגדרת הפרסום כלשון הרע, לא משנה תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע. כלומר, גם אם הנפגע בעיניו הסובייקטיביות מרגיש מושפל ונכלם כתוצאה מהפרסום, מה שמשנה הוא האם בעיניים אובייקטיביות הפרסום הוא כזה שאכן משפיל אדם בעיני הבריות. נמצא שגם במישור זה, ההגדרה הקובעת היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית[4].
[עשויה עדיין להתעורר השאלה, מה הדין כאשר מדובר בפרסום שאינו בהכרח שלילי בעיני האדם המצוי ("האדם הסביר") אך בקרב הבריות בסביבתו הקרובה של הנפגע הוא כן נתפס כשלילי. למשל, פרסום על אדם כי הוא מחזיק טלוויזיה בביתו – דבר שאינו בעייתי כלל בעיני רוב הציבור, אך הוא בעייתי בעיני סביבתו הקרובה של אותו אדם (סביבה חרדית למשל). עניין זה נדון על ידינו במקום אחר – לחצו כאן].
במקרה של ספק, דהיינו, כאשר הפרסום יכול להתפרש לכאן או לכאן (ניתן להבין את הפרסום במשמעות שלילית, אך אין זו משמעותו היחידה וניתן להבין אותו גם במשמעות שאינה שלילית), ייטה בית המשפט לטובת המפרסם, הנתבע. כך למשל קבע ביהמ"ש המחוזי בת.א. (מחוזי ת"א) 1775-08-20 יוסף נ' קליגר (11.7.24), בפסקה 35: "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני של הביטוי שנטען כי הוא מהווה פרסום לשון הרע, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו לשון הרע (פסק דין רשת שוקן, עמ' 570). תוצאה זו מתבקשת גם על-פי הכלל של 'המוציא מחברו עליו הראיה' (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו, עמ' ב), כלומר הכלל, לפיו נטל הוכחת התביעה מוטל על התובע. כיוון שכאמור ניתן לפרש את הביטוי הנדון על-פי שתי הגרסאות, המסקנה המשפטית היא כי בקשר לתביעה זו הביטוי 'תשלום שלמונים' שבמכתב אינו מהווה 'פרסום לשון הרע'".
2. הגדרת "לשון הרע" אינה תלויה בשאלה אם הפרסום אמיתי או שקרי
כאשר בפרסום מסוים מתקיימת אחת מארבע החלופות לעיל, הוא מוגדר כ"לשון הרע", בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא שקרי.
לשאלה האם הפרסום אמת, יש אמנם חשיבות בשלב מאוחר יותר, בעת בחינת שלב ההגנות (כלומר, לאחר שהפרסום התברר כעונה להגדרת "לשון הרע", אנו עוברים לדון האם למפרסם עומדות הגנות מפני תביעה, ואחת ההגנות היא הגנת "אמת הפרסום", המותנית במספר תנאים שצריכים להתקיים – הוכחת אמת, קיומו של "עניין ציבורי" וכו', ובכך נדון במאמר נפרד); אולם, ההגדרה עצמה של הפרסום כ"לשון הרע", מתקיימת גם כאשר העובדות הן אמת[5].
[בהתאם לכך, התובע, בכתב תביעתו, אינו חייב כלל להתייחס לשאלה אם הפרסום היה אמת[6]. ככל שהנתבע יעלה טענת הגנה המתבססת על אמת הפרסום, תהפוך שאלת האמת לרוונטית].
האם יש הבדל בין "לשון הרע" לבין "דיבה"?
מי שמעיין היום בחוק, לא ימצא כלל את המונח "דיבה". המונח הרשמי היחיד שהחוק משתמש בו, הוא אך ורק "לשון הרע", ומונח רחב זה כולל כל פרסום שמתקיימות בו אחת מארבע החלופות לעיל. המונח "דיבה" למעשה אינו קיים מבחינת לשון החוק.
יצוין כי בעבר, לפני שנחקק חוק איסור לשון הרע (כלומר, לפני שנת 1965), בתקופה שבה כל הנושא של לשון הרע הוסדר בפקודות ישנות מימי הבריטים (כפי שהסברנו במקום אחר), כן היה הבדל מסוים בין "לשון הרע" לבין "דיבה": בחקיקה הפלילית, המונח "דיבה" שימש כינוי לדברים שנכתבו בכתב, והמונח "לשון הרע" תיאר דברים שנאמרו בעל פה. העונש על "דיבה" (כלומר, פרסומים בכתב) היה גבוה יותר מהעונש על "לשון הרע"[7]. כך כאמור היה בעבר, אולם היום אין הבחנה כזו, וההגדרה היחידה שהחוק משתמש בה היא "לשון הרע".
בלשון העם, יש המשתמשים היום במונח "דיבה" כשם נרדף ללשון הרע, ויש גם המשתמשים במונח "דיבה" כדי לתאר דברי שקר, להבדיל מדברי אמת; מכל מקום, חשוב להבין שבאופן רשמי, כמוסבר לעיל, כיום המונח "דיבה" אינו קיים בחוק, והמונח היחיד שהמחוקק משתמש בו (בין כדי לתאר דברי אמת, דברי שקר, דברים שבכתב ודברים שבעל פה) הוא המונח "לשון הרע".
הערות שוליים:
[1] הסעיף גם מוסיף ומציין כך: "בסעיף זה 'אדם'- יחיד או תאגיד; 'מוגבלות'- לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".
[2] ראו ע"א 1104/00 אפל נ' חסון (בעמ' 617-616)- "ההגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת אפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות… שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע". וראו גם ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 16 לפסה"ד של השופטת פרוקצ'יה ("ההגדרה מורכבת מארבע חלופות, שהראשונה בהן מהווה סעיף סל, ובאחרות ישנו מימד ספציפי יותר").
[3] כך למשל מדגיש השופט ריבלין בע"א 751/10 (פסק דין אילנה דיין), פסקה 83: "בבחינת קיומה של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום… לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עימו היא מותירה את הצופה".
[4] ובלשון הפסיקה: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע. אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום" (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, עמ' 740; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, עמ' 562). וכפי שסיכם ביהמ"ש העליון גם בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, עמ' 617 – "כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו".
העיקרון הוא, כי "חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות. אין הוא נועד למנוע, להבדיל, פגיעה ברגשותיו של מי שרואה את עצמו נפגע מהפרסום" (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין, השופט ריבלין, פסקה 84).
[5] כדברי בית המשפט העליון בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 29-28: "המחוקק לא התנה את קיומה של עילה בלשון הרע בכך שפרסום אינו אמת. בהתאם לכך, לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 של החוק כדבר אשר עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו… או לבזות אדם בשל מוצאו או דתו. אין בחוק כל דרישה, כי פרסום המקים עילה על-פיו יהיה כוזב. עם זאת, באיזון שנבחר ניתן משקל לאמיתותם של פרסומים, במסגרת ההגנות שבחוק…".
כפי שהמחיש זאת בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי ירושלים) 28/95 פדרמן נ' טרנר, פסקה 7 – "מקום שאתה מכנה רוצח בכינוי 'רוצח' תעמוד לך הגנת 'אמת דיברתי' (בתנאי שגם היה בפרסום עניין לציבור), אך לכך אין כל קשר לשאלת עצם היות הפרסום בגדר לשון הרע". וראו גם אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) עמ' 122 – "ההגדרה שבסעיף 1 לחוק אינה מתנה את קיומה של 'לשון הרע' בכך שתוכן הפרסום לא יהיה אמת. לפיכך עשוי פרסום להכיל עובדות אמת בלבד, ועדיין להיחשב כ'לשון הרע'. במקרה כזה עשויה לעמוד למפרסם הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14, לחוק, אולם השאלה האם חלה על הפרסום הגנת סעיף 14 שונה מהשאלה, האם מהווה הפרסום 'לשון הרע'".
[6] אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) עמ' 421.
[7] סעיף 201 לפקודת החוק הפלילי 1936 מגדיר דיבה" (או "דבה"), כדלקמן: "כל המפרסם… בדפוס או בכתב או בציור, או בתמונה, או בכל אמצאי אחר (כך במקור..), ולא בדרך העויה, דיבור בעל פה או השמעת קול אחר גרידא, כל דבר הנוגע לאדם אחר, מתוך כוונה להוציא שם רע על אותו אדם, יואשם בעוון. עוון זה קרוי 'דבה'" (העונש על כך היה שלוש שנות מאסר, בהתאם לסעיף הנ"ל יחד עם סעיף 47). לעומת זאת, "לשון הרע" הוגדר שם בסעיף 202 כ"מלים שבעל פה", והעונש על כך היה שנת מאסר אחת. הכינוי הכולל לשני המונחים יחד, היה "הוצאת שם רע".
