א. חוק איסור לשון הרע – מהותו ומטרתו
החוק שמסדיר ומאגד את דיני לשון הרע במדינת ישראל, הוא חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה- 1965[1].
מטרתו של חוק איסור לשון הרע היא להגן על זכותו של אדם לשמו הטוב, אך תוך איזון בין זכות זו לבין חופש הביטוי[2].
החוק מגדיר את הגדרות היסוד הבסיסיות (מהי “לשון הרע”, מהו “פרסום” וכיו”ב), מפרט את הכלים העומדים לרשות הנפגע, את ההגנות האפשריות העומדות לטובת המפרסם, את סדרי הדין הייחודיים לתביעת לשון הרע, ועוד.
ב. המצב המשפטי בישראל לפני כניסת החוק לתוקף (לפני 1965)
חוק איסור לשון הרע נחקק כאמור בשנת 1965.
עד לחקיקת החוק בשנת 1965, הנושא של לשון הרע לא הוסדר בחוק בפני עצמו, אלא היה חלק מתוך חוק כולל שעסק באופן כללי בכל דיני הנזיקין, ונקרא “פקודת הנזיקים האזרחיים- 1944”[4]. בתוך פקודה זו, הוסדר הנושא של לשון הרע בסעיפים 22-16.
כמו כן, כל ההיבט הפלילי של לשון הרע (דהיינו, מתי ניתן להעמיד לדין פלילי בדין פרסומים), היה חלק מתוך חוק כולל שנקרא “פקודת החוק הפלילי- 1936”[5] (ראו סעיפים 209-201 לפקודה).
[נציין כי כתוצאה מהסדרה שונה זו של ההיבט הפלילי וההיבט האזרחי, נוצרו גם הבדלים שונים בין שני ההיבטים (האזרחי והפלילי), שלא אאריך בהם מאחר שכבר אינם קיימים היום, לאחר חקיקת החוק החדש[6]].
בשנת 1965 נחקק, כאמור, חוק איסור לשון הרע. החוק ביטל את סעיפי ה”פקודות” בנוגע ללשון הרע[7] ומאז ועד היום, הנושא של לשון הרע, בין בהיבט הפלילי ובין בהיבט האזרחי, מוסדר בחוק אחד כולל ומאגד – חוק איסור לשון הרע – 1965.
הערות שוליים:
[1] השם המקורי של החוק היה “חוק לשון הרע”; בשנת 1967 שונה שמו ל”חוק איסור לשון הרע”
[2] הדבר מודגש כמעט בכל פסק דין העוסק בלשון הרע. ראו למשל ע”א 751/10 פלוני נ’ אילנה דיין, פסקה 76 לדברי השופט ריבלין (לקישור לפסק הדין לחצו כאן).
[3] סעיף 6 לחוק.
[4] ראו: https://www.nevo.co.il/law_html/law21/PG-1380-1.pdf
[5] ראו: https://fs.knesset.gov.il/0/law/0_lsr_561085.PDF
[6] למשל, במישור הפלילי היו מקובלות הבחנות שונות בין פרסומים בכתב לבין דברים הנאמרים בעל פה (סעיפים 202-201 לפקודת החוק הפלילי – 1936) ואילו במישור האזרחי לא הייתה הבחנה כזו (סעיפים 17-16 לפקודת הנזיקים האזרחיים – 1944).
בנוסף, אם הפרסום היה אמת, היה די בכך כדי לחסום תביעה אזרחית (סעיף 18 לפקודת הנזיקים האזרחיים – 1944), ואילו במשפט הפלילי לא היה די בהיותו של הפרסום אמת, אלא המפרסם נדרש להראות כי “טובת הקהל” דרשה את הפרסום (סעיף 205(א) לפקודת החוק הפלילי – 1936) [ההיגיון שבדבר היה, שהמשפט הפלילי כולל גם היבטים של “שלום הציבור”, ולכן גם פרסומי אמת עשויים להיות אסורים, ואילו במישור האזרחי ההתמקדות היא ב”זכות לשם טוב”, ולכן ניתן לתבוע רק בגין פרסומים שקריים].
[7] סעיף 27 לחוק מבטל את הפקודות המנדטוריות.
