“המכשפה”: עוד על גידופים וקללות, והאם “עידנא דריתחא” מהווה הגנה?

חרפות וגידופים שאדם מטיח באדם אחר בשעת זעם (“בעידנא דריתחא”), מתי הם מהווים עילה לתביעת לשון הרע ומתי לא?

להלן מספר קווים מנחים שנקבעו לאחרונה (מרץ 2023) בבית המשפט השלום בעניין זה.

הנתבע, אדם חרדי, הטיח דברים באשה בעקבות התלהטות רוחות, לאחר שנגעה בו כשהגיע ללמד תכנים יהודיים בשכונה. האשה תיעדה את הדברים בסרטון והגישה תביעת לשון הרע.

כך מסכם בית המשפט את הדברים שהוטחו על ידי הנתבע:

“עולה מן המקובץ, כי האמירות הפוגעניות שניתן לייחס לנתבע, מהסרטונים שלפניי הן אלה:

‘המכשפה הזאת…  המכשפה הזאת הרביצה לפני כמה דקות…. הנה המכשפה…. היא כנראה גויה, היא לא יהודיה…. כי יהודי לא אכפת לו שעושים פה מסיבה לילדים. היא כנראה מכשפה רצינית זאתי….למכשפה הזו מפריע לה שילדים יתאספו פה קצת ביחד. אכפת לה מהקורונה. כנראה שהיא כנראה איזה חתיכת קורונה. … המשטרה יגלו מי המכשפה האמיתית…. סה”כ שרו שירים והפריע לאישה הזאת. אישה… פשוט אישה טובה (בלעג – י.ב.) איזה לב טוב, וואיי משהו. זה לב מיוחד. זה כנראה לב של איזה איוון מרוסיה. אין לב של ישראל ככה. בישראל אין כאלה לבבות. זה כנראה איזה גויה. … גויה מרוסיה…. הרוסים היהודים טובים מאוד”.

בית המשפט קבע, כי על אף שהדברים לכשעצמם מהווים לשון הרע, יש משקל לכך שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא, וכל אדם סביר ששומע את הדברים מבין שזהו העניין. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה.

במסגרת ניתוח הדברים, עולות כמה קביעות עקרוניות של בית המשפט ביחס לדברים הנאמרים בעידנא דריתחא. נביא את הדברים כלשונם:

“טענת ‘עידנא דריתחא’

בסע’ 12 לכתב ההגנה טען הנתבע להגנת ‘עידנא דריתחא’ וזאת, בין היתר, מכוח התקיפה שלטענתו תקפה אותו התובעת קודם לצילום הסרטון על ידה.

מבחינת מיקומה ה’גיאומטרי-משפטי’, טענה זו איננה טענת הגנה. היא אינה מופיעה בפרק ג’ לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו: ‘פרסומים מותרים, הגנות והקלות’.

חלף זאת, הפסיקה שעסקה בטענה ‘עידנא דריתחא’ התייחסה לנקודת מבטו של השומע הסביר… והאם ייחס חשיבות ממשית לדברים שנאמרו בלהט ויכוח או שיראה בהם גידוף חסר משמעות.

כאן המקום לציין, כי בית המשפט העליון טרם התייחס באופן מקיף לטענה זו, למשמעותה ולמבחני המשנה שלה, מלבד פסקה 26 לפסק דינו של כב’ הש’ ריבלין ברע”א 10520/03‏ איתמר בן גביר נ’ אמנון דנקנר, שהיא, יש לזכור, בבחינת אמרת אגב במסגרת דעת מיעוט (אין לטעמי להקיש בעניין זה מפסיקת בית המשפט העליון בעניין עבירות אתיות של עורכי דין).

אולם, מבחן זה נידון באופן נרחב בפסיקת הערכאות הדיוניות ומפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי אשר דנו בעניין טענה זו, ניתן ללקט מספר מבחני משנה או כללי אצבע:

א.      הדברים הם גידוף חסר משמעות, ניבול פה או קללות ולא אמירות עובדתיות;

ב.      הדברים נאמרו בלהט הרגע, בכעס או בסערת רגשות;

ג.        תוך חילופי עלבונות הדדיים;

ד.      הדברים אינם מתוכננים ומכוונים;

ה.      לא מדובר באמירות גזעניות בוטות.

(ראה למשל: ע”א (ת”א) 3245/04 עו”ד טל בננסון נ’ עמנואל פלד; ‏ (ת”א) 1702/07 תא (ת”א) 1702-07‏ ‏ אלי עזור נ’ ‏CanWest Global Communications Corp; ת”א (אש’) 519/07 גדיאן אליעזר נ’ גניש אקטרינה; תא (חי’) 37366-11-13‏ הילה בר-מכר נ’ ליזה אשכנזי; ת”א (שלום ראשל”צ) 10568-01-11 רוזן נ’ אוקונוב; ת”א (שלום חי’) 44666-04-13 רמות נ’ מכבי; ת”א (שלום ת”א) 16294-08 גולדרינג נ’ תמרי; ת”א (קצ’) 550-04 לויפרמן פייגה נ’ בנימין אלבז; ת”א (הרצ’) 9567-05-18‏ ‏ תקוה גדעון נ’ צליל דהאן וקנין; תא”מ (עכו) 7224-10-18‏ ‏ דניאל זכאי נ’ אבירם אדרי; בת”א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ’ בניטה; ת”א (פ”ת) 7233-10-15‏ ‏ חופית פרץ עצמון נ’ זהבית ביטון; תא”מ (ת”א) 6833-10-12‏ ‏ גטהון קובי טפרה נ’ דבורה יוסף – פורסמו בנבו).

בענייננו, מצפייה בסרטונים ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים לפניי, ניתן לקבוע כי אכן הדברים נאמרו על ידי הנתבע ברגע של כעס ובסערת רגשות, לאחר שהתובעת מכוונת אל פרצופו, באופן עיקש, את מצלמת הטלפון הנייד שלה ואף נגעה בכתפו, ללא רשותו, במטרה לצלמו.

השאלה היא, כאמור, האם ‘השומע הסביר’ היה רואה בדברים שנאמרו, לאור השתלשלות האירועים העובדתית שקדמה לאמירתם וכן הקשר הדברים והדבקם, משום דברי גידוף חסרי משמעות שנאמרו ב’עידנא דריתחא’.

יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך פסק דינו של כב’ הש’ עודד שחם בת”א (י-ם) 1594/06 ‏אורלי עטיה ברהם נ’ יעקב בניטה (פורסם בנבו):

‘…בהקשר זה, יש לתת את הדעת לנסיבות הפרסום (ראו סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע). כאשר מדובר בפרסום שנעשה בשעת כעס ומריבה, לרוב הוא לא יתפרש על ידי האדם הסביר כמבטא אמירה עובדתית. בדרך כלל, יתפרש פרסום כזה כביטוי של כעס, אשר אין בו, במבחן האדם הסביר, כדי להקים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. דומה, כי זהו הטעם העומד מאחורי העמדה שבוטאה בספרות, לפיה ‘נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף ‘לשון הרע’, ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים משום ‘לשון הרע’ המקימה עילת תביעה על פי החוק’ (שנהר, בספרו הנ”ל, בעמוד 132). כך נפסק גם במשפט המשווה. ברוח זו, בית המשפט הפדראלי בארצות הברית קבע כי המלים ‘bastard‘ ו – ‘son-of-a-bitch‘  לא הקימו עילת תביעה בלשון הרע…’.

 כך, הוא מצב הדברים גם בנסיבות הספציפיות שהוכחו לפניי.

לטעמי, הרי זו בבחינת ידיעת ונחלת הכלל (ובוודאי הנוכחים במקום שנראים לבושים כאנשים דתיים), כי הנתבע, על פי לבושו ומראהו, הוא אדם דתי ולפיכך סביר שהוא שומר נגיעה, כפי שהעיד בבית המשפט … לפיכך, השומע והצופה הסביר, בסיטואציה שנוצרה בין הצדדים, שהיה רואה את התובעת מתקרבת באופן ממשי לפרצופו של הנתבע ומנסה לצלמו, ואז נוגעת בכתפו כדי ‘לסובבו’ לכיוונה, ושומע את חילופי הדברים בין הצדדים, היה מסיק שדבריו של הנתבע נאמרו ברוגז ובכעס בשל מריבה בין הצדדים ובשל הנגיעות בו בניגוד לרצונו, ולא היה מפרש אותם כאמירות עובדתיות על אודות התובעת. לאור האמור לעיל, לא קמה עילה לפיצוייה של התובעת על פי חוק איסור לשון הרע, ודי בהתנצלותו של הנתבע על הדברים, כפי שבאה לידי ביטוי, מספר פעמים, בפרוטוקול.

לפיכך – התביעה נדחית”.

[פרטי פסק הדין: ת.א (שלום קרית גת) 52137-12-21 איזבלה שיינפלד נ’ יעקב מויאל (12.3.23)]