כאשר מתפרסמת לשון הרע נגד אדם באמצעי תקשורת (עיתון, רדיו או טלוויזיה), או באמצעי דפוס כגון מודעות ("פשקווילים") וכדומה, מי הם הגורמים שאותם ניתן לתבוע? האם יש להגיש את התביעה נגד העורך? הכתב? הבעלים?
ומה באשר לאמצעי התקשורת המודרניים, כגון פרסום תכנים או "טוקבקים" באתרי חדשות מקוונים, פורומים וכדומה? האם ואת מי ניתן לתבוע?
*
הקדמה
באופן כללי, המונח "פרסום" כולל כל דרך של פרסום, בין אם מדובר בפרסום בעיתון, רדיו, פורום, או כל אמצעי אחר. וכך קובע במפורש סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע:
"פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".
מכאן, שניתן להגיש תביעה נגד מפרסם, בין אם הוא פרסם ב"אמצעי תקשורת" רשמי (רדיו, עיתון, טלויזיה) ובין אם בכל דרך אחרת.
אך בכל זאת, קיים הבדל משמעותי מרכזי בין פרסום שלא באמצעי תקשורת לבין פרסום באמצעי תקשורת. ההבדל נוגע לשאלת מעגל האחראים. דהיינו, את מי ניתן לחייב בגין הפרסום:
כאשר אדם מפרסם לא באמצעות אמצעי תקשורת, אזי מטבע הדברים רק מי שביצע את הפרסום בעצמו הוא זה שייחשב לאחראי לפרסום (ונגדו ניתן יהיה להגיש את התביעה).
לעומת זאת, כאשר הפרסום נעשה באמצעי תקשורת, החוק מרחיב את מעגל האחראים וקובע שניתן להטיל אחריות גם על העורך, בעל העיתון וכו'.
להלן הרחבת העניין.
פרסום לשון הרע באמצעי תקשורת (עיתון, רדיו, טלויזיה) – מעגל האחראים
על פי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, כאשר מתפרסמים דברי לשון הרע ב"אמצעי תקשורת" (הסעיף מגדיר "אמצעי תקשורת" כ"עיתון, וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור"), ניתן לתבוע את הגורמים הבאים:
- "האדם שהביא את דברי הלשון הרע לאמצעי התקשורת" – כלומר, ניתן לתבוע את העיתונאי שהכין את הפרסום או הכתבה ומסר אותה לאמצעי התקשורת בה הוא מועסק, וכן ניתן לתבוע גם את ה"מקור" שמסר את הידיעה לאמצעי התקשורת[1].
- "עורך אמצעי התקשורת" – כלומר, ניתן לתבוע את עורך העיתון, או עורך הרדיו/טלויזיה[2].
- "מי שהחליט בפועל על הפרסום".
- "האחראי לאמצעי התקשורת"; הכוונה היא (כפי שמוסבר בגוף הסעיף) למוציא לאור של העיתון, ובשידורי רדיו וטלוויזיה, מי ש"אחראי לקיומם" של השידורים [עם זאת, סעיף 11 מסייג את אחריותו של "האחראי לאמצעי תקשורת" וקובע כי אחריות זו תהיה רק אזרחית, ולא פלילית].
הערה: לעתים עולה טענה של העורך, כי נקט אמצעים סבירים למניעת הפרסום, ולבסוף הפרסום פורסם בלי שידע. סעיף 11(ב) מתייחס במפורש למקרה כזה וקובע: "באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה". משמע מלשון זו של המחוקק, כי הגנה כזו תעמוד לעורך רק במשפט פלילי, אך לא במשפט אזרחי.
הערה נוספת: מצב שכיח נוסף הוא, שמאזינים עולים לתכנית שידור וללא כל התראה אומרים דברי לשון הרע – האם גם אז ניתן יהיה להטיל את האחריות על כל הגורמים הנ"ל (העורך, האחראי וכו')? התשובה לשאלה זו מצויה בסעיף 15 לחוק, הקובע שבמקרים כאלה יוכלו אותם גורמים להנות מהגנת "תום הלב" [סעיף 15 מונה סדרת מקרים שבהם קמה חזקה כי מתקיים תום לב, והמקרה ה-12 הוא, "הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע".
לשון הרע באתרי אינטרנט (או בטוקבקים) ובפורומים – "אמצעי תקשורת"?
ראינו שכאשר נעשה פרסום ב"אמצעי תקשורת", החוק קובע כללים ייחודיים לגבי מעגל האחראים – הכתב, העורך, הבעלים וכו'. השאלה היא האם כללים אלה חלים גם על תכנים המתפרסמים באתרי אינטרנט (כגון ynet, גלובס, וואלה, גלובס וכו', בכתבות עצמן או במסגרת "טוקבקים") או בפורומים. דהיינו, האם, למשל, ניתן לתבוע את מפעיל האתר "גלובס" בשל תכנים שפורסמו בו על ידי כתב? או לתבוע את המפעיל בשל תכנים שפורסמו על ידי אחד המגיבים לכתבה? והאם למשל ניתן לתבוע מנהל פורום על תכנים שפרסמו גולשים בפורום?
קשה למצוא לכך תשובה בחוק עצמו. יש לזכור שבזמן שנחקק החוק (1965), אתרים כאלה לא היו קיימים, ולכן לשון החוק מגדירה אמצעי תקשורת באופן פשטני כ"עיתון", "רדיו" ו"טלוויזיה". לכן עולה השאלה, האם יש להיצמד באופן לשוני ודווקני להגדרה היבשה שבחוק, כך שהמונח "אמצעי תקשורת" יחול רק על עיתונים מודפסים ולא אתרי אינטרנט[3], או שמא ניתן להפעיל פרשנות גמישה ולהתייחס גם לאתרי חדשות מקוונים כאל "אמצעי תקשורת" (ובהתאם להחיל עליהם את כל כללי מעגל האחריות – על עורך, מפרסם, בעלים, כתב וכו').
בפסיקה אין לשאלה זו תשובה חד משמעית [בפרט בתחילת הדרך, היו פסקי דין לכאן ולכאן. למשל, בפס"ד וייסמן נ' גולן נקבע ביחס לאתר גלובס, שניתן להטיל אחריות על ה"עורך" גם אם הוא עצמו לא פרסם את הכתבה[4], ואילו בפס"ד בורוכוב נ' אלישי סבר בית המשפט שאתר אינטרנט אינו כלול במונח "עיתון", והמונח "עיתון" מתייחס רק לעיתון מודפס[5]. בפס"ד סודרי התייחס בית המשפט לשאלה זו בדרך אגב והשאיר אותה בצריך עיון [6]], אך נראה שעם הזמן, המגמה ההולכת ורווחת בפסיקה, היא כדלקמן:
א. כאשר מדובר באתר אינטרנט המנוהל כעיתון, דהיינו, יש בו כתבים, עורכים ו"יד מכוונת", הנטיה הרווחת בפסיקה (למרות שכאמור יש פסקי דין חולקים) היא שיש להתייחס אליו כאל "אמצעי תקשורת" (ובהתאם, להרחיב את מעגל האחראים גם לעורך וכו']. בדרך זו, למשל, הלך בית המשפט המחוזי בפס"ד ליבנה ועוד[7].
ב. כאשר הלשון הרע לא מתפרסמת בכתבות עצמן, אלא על ידי גולשים, במסגרת "טוקבקים", במקרה כזה ההתייחסות אל הדברים לא תהיה כ"לשון הרע שפורסמה באמצעי תקשורת". כלומר, אמנם ניתן יהיה להגיש תביעת לשון הרע נגד המגיב עצמו (בהנחה שזהותו ידועה), אך מעגל האחראים לא יורחב אוטומטית לעורך, הבעלים, הכתב וכו' [ראו למשל פס"ד דיסקין נ' הארץ; כאמור, יש פסקי דין חולקים, אך זו המגמה הרווחת] [8].
ג. כמו כן, כאשר אדם מנהל פורום, בו מעלים גולשים תכנים שונים, ובמסגרת תכנים אלה מתפרסמת לשון הרע, האחריות לא תורחב אוטומטית אל מנהל הפורום כ"עורך אמצעי תקשורת", שכן, לא מדובר ב"אמצעי תקשורת" [זו המגמה הרווחת וכך עולה מפסקי הדין הנזכרים לעיל בעניין סודרי, בורוכוב, דיסקין ועוד].
ד. יחד עם זאת הוסיפה הפסיקה הוספה חשובה ביותר, והיא, כי למרות שכאמור מנהל הפורום אינו אחראי באופן אוטומטי כ"עורך אמצעי תקשורת", למרות זאת כן ניתן בתנאים מסוימים (שמיד יפורטו) להטיל עליו אחריות, וזאת לא מכוח היותו "עורך עיתון" (שהרי כאמור, הוא אינו כזה), אלא מכוח רשלנות כללית, כמי שהתרשל במניעת נזק (זוהי "עוולת הרשלנות" הקבועה בס' 35 לפקודת הנזיקין); אולם, אחריות כזו תוטל על מנהל הפורום רק בהתקיים מספר תנאים מצטברים, ואלה הם:
התנאי הראשון – הנפגע פנה אל מנהל הפורום ודרש ממנו להסיר את הפרסום;
התנאי השני – הפרסום על פניו אכן מהווה לשון הרע, ברמת ודאות גבוהה;
התנאי השלישי – מנהל הפורום לא הסיר את הפרסום למרות האמור[9].
[תהליך זה (שבו הנפגע שולח הודעה מקדימה, ובעל הפורום מסיר את ההודעה), מכונה בפסיקה "נוהל הודעה והסרה" (או "מנגנון הודעה והסרה")].
תביעה נגד בית דפוס כאשר לשון הרע מתפרסמת במודעות רחוב, עלונים וכדומה
על פי סעיף 12 לחוק, בכל מקרה שבו מפורסמים דברי לשון הרע "בדפוס", ניתן לתבוע את מחזיק בית הדפוס, וכן את מוכר הפרסום ומפיץ הפרסום. השימוש בסעיף זה רלוונטי בעיקר כאשר מדובר בלשון הרע המתפרסמת במודעות ("פשקווילים" למיניהם) וכיוצא בזה. לכאורה ניתן להפעיל את הסעיף גם במקרה של פרסום לשון הרע בעיתון (שהרי גם עיתון הוא "דפוס"), אלא שהסעיף מגביל אפשרות זו למקרים של עיתון בעל תדירות הופעה נמוכה. ובלשונו המלאה של סעיף 12: "פורסמה לשון הרע בדפוס, למעט בעתון בעל תדירות הופעה של ארבעים יום או פחות, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע גם מחזיק בית הדפוס שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובלבד שלא ישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע".
[1] שנהר, בספרו דיני לשון הרע (פרק 8.3.4 ו-8.3.5), מסכם כי על פי הפסיקה, במלים "האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו", הכוונה היא בראש ובראשונה לעיתונאי שהכין את הפרסום / הכתבה ומסר אותה לאמצעי התקשורת בה הוא מועסק, אך הכוונה גם ל"מקור" שמסר את הידיעה לאמצעי התקשורת.
[2] מי הוא ה"עורך"? החוק אינו מספק הגדרה מדויקת, אלא מסתפק במילים הבאות: "עורך אמצעי תקשורת, בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום".
ביחס לעיתון, הפסיקה מציינת כי "כשאמצעי התקשורת הוא עיתון, אזי 'עורך אמצעי התקשורת', הוא מי שהוגדר כ'עורך' בדיווחים שעל פי חוק חייב העיתון להעביר לממונה על המחוז" [ר' למשל ת.א (נצרת) 60132-06-16 זפרני נ' 'אובייקטיבי – המקומון של הצפון' (8.3.2019), פסקה 29, תוך הפניה לדברי שנהר בספרו דיני לשון הרע, עמ' 101].
ביחס לשידורי רדיו וטלוויזיה כותב שנהר (פרק 8.3.7) כך: "החוק מניח כי גם לאמצעי התקשורת האלקטרוניים יש 'עורך', אולם קיים קושי לקבוע מי נושא בתואר הפורמלי של 'עורך' בגופים השונים המשדרים שידורי רדיו וטלביזיה. רק לגבי חברת החדשות של הערוץ השני קיימת בחוק הוראה מפורשת, הקובעת כי מנהל חברת החדשות ישמש כעורך ראשי של שידורי החדשות. לעומת זאת. חוק רשות השידור אינו מכיל הוראה דומה. אולם לאור החלטות שהתקבלו בעניין זה על ידי הממשלה, הכנסת והיועץ המשפטי לממשלה נראה, כי מנכ"ל רשות השידור ייחשב כעורך הראשי של ערוצי השידור השונים הפועלים".
[3] סעיף 1 לפקודת העיתונות מגדיר "עיתון" כך: " 'עתון' פירושו כל דבר-דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או באורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או עם כל ענין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעתים קבועות או בלתי קבועות, אך אין הוא כולל כל דבר דפוס היוצא לאור ע"י ממשלת ישראל או למענה; 'נדפס' פירושו הועתק במכבש דפוס; 'מכבש דפוס' כולל כל מכונת דפוס ומכשיר דפוס…".
[4] ק"פ 145/00 ויסמן נ' גולן (החלטה מיום 16.10.2001). הרקע להחלטה: נגד עורך העיתון גלובס הוגשה קובלנה פלילית, בגין דברים שנכתבו (לא על ידי העורך עצמו) הן בעיתון המודפס והן בעיתון המקוון. העורך העלה טענה מקדמית, לפיה על הדברים שפורסמו בעיתון המקוון לא ניתן כלל להטיל עליו אחריות, שכן לא הוא כתב את הדברים, והאפשרות להרחיב אחריות ל"עורך" קיימת רק ביחס לדברי דפוס, ולא ביחס לאתר אינטרנט.
בית המשפט דן בטענה זו ודחה אותה: "הגבלת איסור הפרסום רק לאמצעים המאוזכרים בחוק, והתעלמות מחידושי הטכנולוגיה, מהווה פירוש מצומצם ובלתי ראוי, הפוגע במטרות המחוקק". בהתאם, קבע בית המשפט כי אחריות העורך מכוח סעיף 11, היא גם ביחס לדברים שפורסמו באתר: "לאור קביעתי שהפרסום באינטרנט איננו אלא דרך הפצה נוספת לפרסומו של העיתון, מתחייבת המסקנה, שאם הנאשם 1 אחראי לפרסום, מידת אחריותו לפרסום באינטרנט זהה לאחריותו לפרסום בכל דרך אחרת… כשם שאחריותו של עורך עומדת אם הכתבה מודפסת בעיתון, כך היא קיימת ועומדת כשהכתבה מוקרנת על צגי מחשב באתר רשמי של העיתון".
[5] ת.א (שלום כ"ס) 7830/00 בורוכוב נ' פורן אלישי (14.7.2002). בית המשפט שם סבר, שסעיף 11, המטיל אחריות על העורך, רלוונטי רק לעיתון מודפס ולא לאתר אינטרנט. כך, בפסקה 38: "אינני יכול להסכים להנמקה ולמסקנה הכללית של ביהמ"ש בפרשת ויסמן נ. גולן, כאילו דין אתרי האינטרנט כדין 'עיתון' שבפקודת העיתונות, לצורך אחריות העורך לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע – אפילו כשמדובר באתר אינטרנט של 'עיתון', ולא כל שכן באופן הבלתי-מסוייג שנפסק שם לגבי האינטרנט בכלל".
בית המשפט הוסיף (פסקה 41), כי הרחבה של "עיתון" ל"אתר אינטרנט" הייתה מביאה למסקנה שכשם שהפעלת עיתון דורשת קבלת רישיון ועמידה בתנאים, כך גם אתר אינטרנט, וזוהי תוצאה לא רצויה ופגיעה בחופש הביטוי. בפסקה 43 מוסיף בית המשפט, שהטלת האחריות על עיתון בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, נובעת מהתפיסה שהציבור מייחס חשיבות יתרה לדבר הנדפס בעיתון, או משודר ברדיו ובטלוויזיה. בניגוד לכך, הציבור אינו מייחס את אותה חשיבות ואמינות לדברים המפורסמים באינטרנט, מעצם טבעה של הרשת כדבר שהכול כלול בה.
[6] ת.א (תל אביב-יפו) 37692-03 סודרי נ' שטלריד (1.8.2005). בפסקה 16 נאמר: "כשלעצמי, אני סבורה כי השאלה האם אתר אינטרנט הוא 'עיתון', איננה נקיה מספקות, כאשר מדובר באתר שיש לו המאפיינים של 'עיתון', למעט המאפיין של 'הדפסה'. כך, כאשר מדובר באתר שיש לו עורך, הממיין ומסנן את התכנים המתפרסמים בו, אתר בו קיימים כתבות ופרסומים המתפרסמים על דעת המערכת, השאלה האם מדובר ב'עיתון' על כל הכרוך בכך, למרות שלא מדובר ב'דבר דפוס', ה'נדפס', איננה פשוטה".
[7] ע"א (מחוזי ת"א) 51326-10-15 ליבנה נ' ליגמנט בע"מ (26.9.16), בפסקה 20.
יש לציין, אמנם, שעל פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (), ובית המשפט העליון נוקט לשון זהירה וספקנית, תוך הדגשות שהסוגיה צריכה עיון והכרעה. מכל מקום, בקשת רשות הערעור לגופה נדחתה.
[8] ת.א (שלום ת"א 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (28.10.2008), פסקאות 76-66. בית המשפט מבחין בין אחריותו של מפעיל האתר לתכנים שבאתר עצמו, לבין אחריותו לתכנים שמפורסמים בתגובות של צדדים שלישיים. כך למשל בפסקה 66: "לאחר שבחנתי את טעוני הצדדים והפסיקה הקיימת בענין, אני סבורה כי בכל הנוגע לטענה בענין לשון הרע במסגרת טוקבקים, ככלל, אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות ה'טוקבקיסטים', כאשר ניתן לראות במובחן כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של כתבות, משום 'אמצעי תקשורת' לצורך סעיף 11".
[9] כך קבע בית המשפט בעניין בורוכוב נ' אלישי, בפסקה 55:
"… ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע ; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו ; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר. זהו מבחן משולש ומצטבר – של ידיעה בפועל, ושל ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה.
מבחינת הידיעה בפועל – המבחן הזה הולך עד לדרגה הרחוקה ביותר. רק אם הנפגע פונה ומתריע ודורש – קמה החובה למחוק. ואם הנפגע איננו פונה – הספק פטור מאחריות. היוזמה צריכה להיות של הנפגע. ולכן הספק אינו צריך לחשוש, שמא הפיקוח שהוא עושה מיוזמתו אינו מספיק טוב ואינו מגלה פרסומים פוגעים. כך לא יהיה תמריץ לנהל פיקוח מוגזם ולא סביר, שיעכב את התקשורת ויפגע בחופש הביטוי. וכך ינתן תמריץ חיובי לקיים פיקוח וסינון סבירים – כי עצם קיומם לא יגדיל את הסיכון של הספק, ולא יטיל עליו כל חבות.
מבחינת ודאות הפגיעה – הספק יהיה אחראי רק אם הפרסום פוגע ואסור באופן חד-משמעי וניכר על-פניו. אל לנו לשכוח, כי הספק איננו המפרסם – הוא לא מקור הידיעה – ואין לו גם זיקה ישירה ויכולות בדיקה מקיפות של אמיתות הידיעה או של היותה מוגנת בגדר החוק. לכן, אין זה ראוי להטיל על הספק תפקיד של צנזור או שופט, אלא במקרים קיצוניים של פגיעה משמעותית וחד-משמעית ובלתי-מוצדקת על פני הדברים. כך נמנע גם את 'האפקט המקפיא', שיביא למחיקת יתר ולצנזורה פרטית לא מוצדקת, תוך פגיעה קשה מדי בחופש הדיבור. הספק לא ידרש למחוק כל פרסום, אלא רק פרסום בוטה ופוגע במיוחד – ולכן לא יהיה לו תמריץ להיענות לכל בקשת מחיקה.
ומבחינת יכולת המניעה – כאן נמצא את המרכיב 'הגמיש' במבחן המוצע. הספק יהיה אחראי רק עד כמה שיוכל, במאמץ סביר, למנוע את הפגיעה בנפגע. כאן נשקלים מידת המעורבות של הספק, והיקף המדיה בה מדובר, והיכולות והשינויים הטכנולוגיים. כאן אפשר להבחין בין ספק ראשי (כמו נטוויז'ן, למשל) לבין מנהל אתר או פורום. כאן אפשר להבחין בין אתר המוני לבין פורום מצומצם. כאן ניתן להבחין בין פעולות קלות יותר לביצוע, כמו מחיקת הודעה מלוח המודעות, לבין פעולה מכבידה יותר מבחינה טכנולוגית, כמו חסימת הכניסה לאתר. וכאן יכול והתשובה תשתנה עם הזמן, לנוכח שינויים טכנולוגיים ושינוי היכולות של הספק למנוע את הפגיעה בהתאם".
באופן דומה, בת.א (שלום קריות) 4815-02-09 ידיעות אינטרנט נ' רמי מור (13.9.2009), דן בית המשפט באחריותו של מנהל פורום לתכנים שמועלים על ידי גולשים, ומאמץ את הדברים שנקבעו בעניין בורוכוב נ' אלישי, לרבות "המבחן המשולש" של "הודעה והסרה".
