הצגת השאלה
שאלה שעולה לא אחת בפסיקה, היא השאלה כיצד להתייחס לפרסום שאינו בהכרח נחשב שלילי בעיני האדם המצוי (או "האדם הסביר"), אך הוא כן מעמיד את הנפגע באור שלילי בעיני אנשים מסוימים המצויים בסביבת הנפגע. האם יש להתייחס לכך כ"פרסום לשון הרע"?
יתרה מכך, לעתים, המידע נחשב לשלילי רק בעיני אנשים שהשקפתם נתפסת בציבור הכללי כמשונה או מעוותת. האם גם אז הדבר ייחשב ללשון הרע?
ניתן גם להציג את השאלה כך: בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע מוגדרת באופן כללי כפרסום העלול לשנות את יחס הבריות כלפי הנפגע (מבחינת לעג, שנאה, השפלה וכו'). כלומר, אין ספק, שמה שקובע הוא היחס הפוטנציאלי של הבריות, ולא תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע[1]; אך כאן עולה השאלה, מי הן ה"בריות" הרלוונטיות. לעתים, מידע מסוים אודות אדם נחשב כשלילי רק בעיני חלקים מסוימים באוכלוסייה, אך בעיני חלקים אחרים אין בו שום גנאי.
כך, למשל, אם נפרסם על אדם שיש לו מכשיר טלוויזיה; בפרסום כזה אין בהכרח גנאי, אך אם הוא חי בציבור חרדי, ייתכן שיהיו אנשים מסוימים בסביבתו שיראו זאת כעובדה שלילית. דוגמה נוספת – פרסום על אדם כי הוא בעל נטייה מינית מסוימת. אין בכך גנאי בהכרח, אך בסביבתו יש אנשים שאינם מקבלים זאת באהדה או בפתיחות. האם יש בכך לשון הרע?
התשובה בקצרה
בשאלה האמורה קיימת מחלוקת בעניין בין המשפט האנגלי לבין משפט האמריקאי (ר' הערת שוליים) [2]; אך מה קובעת הפסיקה בישראל?
את הפסיקה בישראל בעניין זה ניתן לסכם כך:
א. ככלל, כאשר פרסום נתפס כשלילי בעיני חוג האנשים שבקרבו מצוי הנפגע, יש בכך משום לשון הרע, גם אם חוג זה מצומצם, ואפילו אם תפיסתו של חוג זה נחשבת ל"מעוותת".
ב. יחד עם זאת, "יש גבול לאבסורד", ובמצבים קיצוניים קבע ביהמ"ש ביחס למקרה הספציפי שלפניו, כי מטעמי מדיניות לא ניתן לראות בפרסום "לשון הרע" (ר' להלן).
הרחבה ודוגמאות
בפסק דין שניתן לפני עשרות שנים [ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4) 734], נדון המקרה הבא: נעשה פרסום אודות אזרח ירדני תושב ירושלים, כי הוא מסייע לממשלת ישראל ומשתף עמה פעולה. ברור שאין בכך לשון הרע בעיני אדם סביר במדינת ישראל, אך בסביבתו הקרובה של הנפגע הדבר נתפס כשלילי. רוב השופטים הסכימו באותו עניין כי באופן עקרוני, גם פרסום שאינו מבזה את הנפגע בעיני האדם הסביר אלא רק בעיני סביבתו הקרובה, יכול להיחשב כלשון הרע [זו הייתה דעת רוב השופטים, בניגוד לשופט לוין, שסבר בדעת מיעוט כי נדרש שהפרסום ייתפס כשלילי בעיני האדם הסביר]. יחד עם זאת, הוסיפו השופטים כי במקרה הקיצוני הספציפי שלפניהם, כעניין שבמדיניות לא ניתן להגדיר סיוע למדינת ישראל נגד האויב כ"לשון הרע". לפיכך, התביעה נדחתה פה אחד[3].
במקרה אחר שנדון בפסיקה, פורסם על אדם כי הינו הומוסקסואל [ת"א (שלום ת"א) 20174/94 אמסלם נ' קליין]. עלתה הטענה, כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע בעיני אנשים מתקדמים, ורק אנשים שאינם ערכיים מחשיבים זאת לגנאי. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי מדובר בלשון הרע. כך בעמ' 8:
"לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי להתייחס לשאלה הערכית האם כינויו של אדם כהומוסקסואל הינו עלבון המצדיק פיצוי. מקובלת עלי ההשקפה לפיה בחברה סובלנית ופתוחה יש להתיחס לנטייתו המינית של אדם כשם שמתיחסים לצבע שערו… אולם לצערנו, טרם הגענו למידה כזו של פתיחות וסובלנות ובמציאות כיום המלה 'הומו' מהווה עלבון לפחות בעיני חלק נכבד מן הציבור…. יתרה מזאת, התובע כאמור, אינו הומוסקסואל ואין כל סיבה להכתירו בתואר לא לו ואין כל הצדקה לגרור אותו בעל כרחו למאבק שאין הוא רוצה לקחת בו חלק. על כן, על כל הצער שבדבר לא נותר לי אלא לקבוע שהאמירה לפי התובע משתייך לקהילת ההומוסקסואלים הינה בגדר עלבון וככזו יש להתיחס אליה".
[ערעור על פסק הדין נדחה [ע"א (מחוזי ת"א) 1145/95 קליין נ' אמסלם]. וראו באופן דומה לעניין כינוי "קוקסינל" – ע"א (מחוזי חיפה) 49010-09-11 שגיא נ' ברקוביץ, פסקה 6].
מקרה מעניין נדון בפסק הדין ת.א (י-ם) 21569-11-21 מנלה נ' בוהדנה (19.3.23). שם הוגשה תביעת לשון הרע על ידי אדם חרדי, לאחר שפורסם אודותיו כי הגיש תביעה כלשהי לבית המשפט, ולא ציית לדעת גדולי ישראל שהורו לו שלא לפנות לבית המשפט. לדעת התובע, היה בכך משום איסור לשון הרע, שכן בציבור החרדי פנייה לבתי משפט (במקום לבי"ד הלכתי) נתפסת כדבר שלילי. בית המשפט דחה את התביעה, הן משום שלא הוכח שבעיני הציבור החרדי פנייה לבימ"ש נתפסת כשלילית, והן משום שכעניין שבמדיניות, לא יעלה על הדעת שבימ"ש בישראל יקבע שידיעה על פנייה לערכאות הינה "לשון הרע"…
לבסוף נציין כי הפסיקה דנה גם במצב הפוך (כלומר, שבעיני החוג המצומצם של הנפגע אין הפרסום נחשב לשלילי, אך הוא שלילי בקרב הציבור הרחב שאליו הופץ הפרסום) ונקבע כי פרסום כזה ייחשב ללשון הרע, שכן, בסופו של דבר, בעיני הציבור הרחב (אשר נחשף לפרסום) קיימת פגיעה בשם הטוב[4].
הערות שוליים
[1] ובלשון הפסיקה: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע. אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום" (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, עמ' 740; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, עמ' 562).
העיקרון הוא, כי "חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות. אין הוא נועד למנוע, להבדיל, פגיעה ברגשותיו של מי שרואה את עצמו נפגע מהפרסום" (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין, השופט ריבלין, פסקה 84).
[2] בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4) 734 מציינת השופטת בן פורת בעמ' 742 כדלקמן: "המבחן מהו 'לשון הרע' שונה, למיטב הבנתי, במשפט האנגלי מן המקובל בארצות-הברית… ההבדלים הם בעיקרם שניים: (א) באנגליה נבדקת השאלה לאור ההשקפה הרווחת בחברה כולה, ואילו בארצות-הברית הדעה המועדפת היא, שדי אם הדברים שפורסמו נוטים להשפיל את התובע או לגרוע ממעמדו בקרב חוג מצומצם או מיגזר ייחודי, שבהם מתנהלים חייו; (ב) באנגליה נערכת הבדיקה מנקודת ראותו של האדם החושב נכוחה (right thinking man), ואילו בארצות-הברית הסתפקו במקרים לא מעטים גם בהשפעת הדברים על אנשים, שחשיבתם סוטה מהמקובל על החברה".
[3] השופט לוין, שהיה בדעת מיעוט, סבר כי באופן עקרוני, מה שקובע הוא כיצד נתפס הפרסום בעיני "אזרח סביר ובר דעת שבקרב אוכלוסיית ישראל" (כלשונו בעמ' 741 – "בעיני כל אזרח סביר ובר-דעת שבקרב אוכלוסיית ישראל, לגווניה, שיתוף פעולה עם ממשלת ישראל במדיניותה ובפעילותה במובן הנ"ל ביהודה ושומרון לא ייחשב כפעולה, הממיטה על משתף הפעולה שנאה וביזוי, ופרסום דבר שיתוף הפעולה לא ייראה בעיניו של זה כהוצאת לשון הרע"), ולכן, מאחר שהפרסום אינו מכפיש את האדם בעיני כל אזרח סביר ובר דעת, אלא רק בעיני פלח מסוים, אין בכך משום לשון הרע.
לעומתו סבר השופט אלון, כי השאלה הקובעת היא כיצד נתפס הפרסום בעיני החוג הקרוב לנפגע, גם אם תפיסתו מעוותת (עמ' 750: "נראה לי המבחן ללשון הרע, והוא: אם יש בה כדי לפגוע באדם לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק – בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג; והלשון רעה היא, אף אם החוג מצומצם הוא במספר חבריו, ואף אם אין בהם בדברים משום פגיעה כל שהיא בעיני רובו של הציבור; ולא זו בלבד, אלא כך הוא, גם אם המקובל באותו חוג מצומצם נראה מוזר ותמהוני בעיני האדם הרגיל וה'חושב נכונה'. דרך משל, ראובן נמנה עם חוג קטן מאוד במספרו, שהצפייה בטלוויזיה חטא והתנהגות שאינה ראויה היא בעיניו, ומי שנוהג כך – בני אותו חוג בדלים הימנו, מחרימים את עסקו וכיוצא בזה. שמעון מפרסם, כי ראובן, בהיחבא בביתו או בבתיהם של אחרים, מזין עיניו בצפייה במסך הקטן. פירסום זה, אם כוזב הוא, יהא בו משום לשון הרע על ראובן, בהתחשב בנורמה החברתית המקובלת בחוגו של ראובן"). השופטת בן פורת נוטה לדעת השופט אלון.
בפועל, התביעה בכל מקרה נדחתה לבסוף, גם על ידי שופטי הרוב, מטעמים שבמדיניות; היינו, נקבע כי כעניין שבמדיניות, לא ניתן לקבוע כי פרסום שלפיו אדם משתף פעולה עם ישראל ומסכים לתפיסתה, יכול להיחשב כ"לשון הרע".
[4] בע"א 492/89 סלונים נ' דבר, פד"י מו(3) 827, פורסם על אדם כי הוא משתייך למחתרת היהודית. אחת הטענות הייתה, כי בקרב תושבי יש"ע, הדבר אינו נחשב לפגם. בית המשפט לא קיבל טענה זו, הן מבחינה עובדתית (לא הוכח שבקרב תושבי יש"ע הדבר אינו נחשב לפגם) והן מהטעם שבכל מקרה אין בכך כדי לגרוע משליליות הפרסום (עמ' 832 – "לדידי, אין דברים אלה נוטלים מעוקצם של הדברים שנאמרו. לא הייתה בפני השופטת המלומדת כל ראיה לכך שבעיני כלל מתיישבי יהודה, שומרון ועזה חשד של השתייכות למחתרת היה נטול פגם. זאת ועוד, המשמעות של לשון הרע והנזק שבעטייה השתרעו על פני כל המדינה ולא רק על יהודה, שומרון ועזה, כפי שעולה מהראיות").
