תמצית המאמר: ניתן לחייב בפיצויים לא רק את מי שפרסם לשון הרע, אלא גם את מי שעודד או שכנע אותו לבצע את הפרסום.
**
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [ע"א (מחוזי ת"א) 52301-10-20 דרוקר נ' אליאסי (23.1.22)] נקבע כי בנסיבות מתאימות ניתן לחייב לא רק את מי שפרסם לשון הרע באופן ישיר, אלא גם את מי ששידל אותו לבצע את הפרסום.
להלן העובדות בקצרה: התובעת (דרוקר) הפעילה ברשת הפייסבוק דף פרטי ובמקביל גם דף עסקי בתחום המזון. בדף הפרטי שלה, פרסמה התובעת דברים הנוגעים לפרשת החייל אלאור עזריה, ובכלל זה אמירות נגד התומכים בו ובמשפחתו. הדברים עוררו את כעסו של הנתבע (אליאסי), וכתוצאה מכך פרסם אליאסי בדף הפייסבוק שלו קריאה לציבור להיכנס לדף הפייסבוק של התובעת ולהעניק לה דירוג נמוך ("תיכנסו לדף של נועה ותפרגנו באיזו תגובה מהלב ואיזה כוכב בודד שידעו איזו נשמה טובה עומדת מאחורי האוכל שהיא מוכרת"). בעקבות כך, נכנסו מגיבים לדף הפייסבוק של התובעת והעניקו לה דירוגים שליליים, על אף שמעולם לא רכשו אצלה או היו איתה במגע מסחרי. התובעת הגישה תביעה הן נגד המגיבים והן נגד אליאסי. התביעה נגד אליאסי הוגשה בשל היותו "משדל" את המגיבים לפרסם לשון הרע.
בשלב הראשון, בבית המשפט השלום, נדחתה התביעה נ' אליאסי ונקבע שלא ניתן לחייבו בפיצויים, שכן הוא לא פרסם לשון הרע באופן ישיר [ת.א. (שלום ת"א) 39830-09-17 דרוקר נ' אליאסי (4.8.20)]. אולם, התובעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. נקבע כי ניתן לחייב את אליאסי מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המטיל אחריות גם על מי ש"מסייע, מייעץ או מפתה… מרשה או מאשרר…". בית המשפט ניתח את הסעיף וקבע (בניגוד לבית משפט השלום) כי רכיבי הסעיף אכן מתקיימים ולפיכך ניתן לחייב את אליאסי בפיצוי.
אליאסי ניסה לתקוף את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך הבקשה נדחתה [רע"א 2030/22 אליאסי נ' דרוקר (31.8.22)].
