מהי תביעת השתקה, ומהו הקושי המתעורר לגביה?
הכינוי "תביעת השתקה" משמש תיאור לתביעה שניכר עליה כי מטרתה העיקרית להשתיק ביקורת לגיטימית, באמצעות הפחדה בתביעות ענק.
תביעה כזו מכונה גם slapp (ראשי תיבות- Strategic Lawsuit Against Public Participation).
[למשל, אדם או ארגון כלשהו נתקל בעיתון המבקר את התנהגותו, ועל מנת למנוע זאת הוא מגיש תביעה על סכומי עתק לא פרופורציונליים נגד העיתון, כדי שלהבא יימנע מכל ביקורת או דיון אודותיו].
הבעיה במקרים הללו היא, שגם אם לבסוף ידחה בית המשפט את התביעה, התובע כבר משיג את מטרתו בעצם ניהול המשפט – המשפט עשוי להימשך שנים, ובכל הזמן הזה הנתבע שרוי בפחדים ולחצים, וזו בדיוק מטרת התובע.
על רקע זה דנה הפסיקה, האם יש לבית המשפט אפשרות לדחות את התביעה כבר בשלב ראשוני, על הסף, מבלי להמתין עד שיגיע המשפט לשלבים מתקדמים [יוער כי בארה"ב, פותחו מנגנונים ייחודיים להתמודדות עם תביעות השתקה. אך בארץ, אין סעיף בחוק איסור לשון הרע המתייחס באופן ספציפי לבעייה הנ"ל של תביעות השתקה וביכולת לסלקן כבר בשלב ראשוני, ומכאן הקושי].
*
אחד מפסקי הדין הידועים שעסקו בסוגיה זו, הוא פסק הדין של בית משפט השלום בבת ים – ת.א (שלום בת ים) 5223-11-17 עזריה נ' ניסן (27.7.21).
כפי שהסביר בית המשפט בפסק דין זה (פסקה 44), ל"תביעת השתקה" יש כמה מאפיינים שכיחים: א. סכום תביעה מופרך ומוגזם. ב. טענות סרק עובדתיות ומשפטיות שסיכוייהן להתקבל נמוך, וניכר שהוגשה כדי שעצם הבירור והעיסוק יכביד על הנתבע. ג. פערי כוחות, בעיקר כלכליים, לטובת התובע. ד. יש בכוחה של הגשת התביעה ועצם בירורה ליצור אפקט מצנן נגד הנתבע ואחרים, ש"יחשבו פעמיים" להבא לפני השתתפות בדיון ציבורי.
עוד הסביר שם בית המשפט, כי אמנם אין סעיף בחוק איסור לשון הרע המאפשר את סילוק התביעה על הסף במקרה כזה, אך יש סעיפי חוק כלליים, בחוקים אחרים, שניתן להסתייע בהם. למשל, בתקנות סדר הדין האזרחי בנוסחן הקודם, הייתה אפשרות לסלק על הסף "תביעה טורדנית או קנטרנית". גם בתקנות החדשות, בנוסחן היום, ישנה תקנה 41, אשר דומה לתקנה הישנה הנ"ל (בלשון קצת רחבה יותר). ניתן גם להסתייע בתקנה 42 לתקנות החדשות, ולפיה "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו". על רקע זה, אכן מחק בית המשפט תביעת השתקה על הסף.
[על פסק הדין הוגש ערעור, לא ברור מתוך המאגרים מה עלה בגורלו – ע"א (תל אביב-יפו) 27422-11-21].
**
הגדרתה של תביעה כ"תביעת השתקה", רלוונטית גם לעניין פסיקת הוצאות. כאשר תביעה מוגדרת כתביעת השתקה, יוטלו על התובע הוצאות משמעותיות.
כך, בחודש יולי 2024 דחה ביהמ"ש תביעת לשון הרע שהוגשה נגד הרב שמואל אליהו ונגד מערכת העיתון "שבתון" [ת.א. (שלום ת"א) 45635-10-20 אלקריב נ' אליהו (6.7.24)]. שם, התביעה נדחתה לא מהנימוק של תביעת השתקה, אלא לגופה, על פי ההגנות הקלאסיות (אמת הפרסום, תום לב וכו'), אולם, בסוף פסק הדין בוחן ביהמ"ש האם ניתן להגדיר את התביעה כתביעת השתקה, וזאת בעיקר לשם הטלת הוצאות (ביהמ"ש מפנה גם לפסקי דין רבים קודמים שהלכו בדרך זו, ר' שם).
מעניין לצטט חלק מהדברים שנאמרו שם, המלמדים כי במקרים מתאימים ניתן להגדיר תביעה כתביעת השתקה גם כאשר לא מתקיימים כל המרכיבים של תביעת השתקה. כך, מפסקה 95 ואילך:
"אחת הדרכים להתמודדות עם תופעת תביעות ההשתקה היא באמצעות פסיקת הוצאות משמעותית או קנסות. בארה"ב מדינות רבות קבעו שהוצאות משפט (ואף הוצאות עונשיות) ישולמו לצד המנצח על ידי הצד המפסיד במקרה של תביעות השתקה (SLAPP), תוך סטייה מהכלל האמריקאי השולל זאת… באוסטרליה נהוג בחלק מהמדינות להשית קנס או סנקציה עונשית לפי שיקול דעתו של ביהמ"ש… נוסף על כך, מונחות מדינות האיחוד להבטיח שבתי המשפט יטילו עונשים או אמצעים אחרים מרתיעים ומידתיים על מי שהגיש תביעת השתקה…
בישראל, במקרים בהם זיהו בתי המשפט תביעות כתביעות השתקה, חייבו לא אחת בהוצאות משמעותיות (ר' ההפניות הרבות בפסק הדין – י.ו)..
אמנם בענייננו לא שוררים יחסי כוחות ברורים לטובת התובע. גם עילת התביעה אינה חסרת כל ביסוס, והתביעה הוגשה כנגד מערכת שבתון, ולא כנגד העיתונאית שחתומה על הכתבה. עובדות אלו פועלות על פני הדברים לטובת אלקריב, לצורך בחינת השאלה האם מדובר בתביעת השתקה אם לאו.
לצד זאת ובאותה נשימה, גם קשה להתעלם מהעובדה שהתובע דרש בתביעתו סכום אסטרונומי של 1,000,000 ₪, אשר חסר בעליל כל הלימה למציאות… הגשת תביעה בסכום גבוה שכזה מעוררת את החשד שמא מדובר בתביעת השתקה. בנוסף, במידה שהייתה התביעה מתקבלת נראה כי היה טמון בה אפקט מצנן לגורמים אחרים, שמתלבטים האם להתבטא בצורה לגיטימית כנגד אלקריב, בדיוק בתקופה בה שמו נקשר בעניינים אלו. כפי שהובהר, היה עניין ואינטרס ציבורי רב בהתבטאויות כגון אלו.
עוד יש לזכור כי אלקריב, באופן ישיר ובאמצעות באי כוחו, התקשר אל עורך מערכת שבתון, גרם להורדת שמו מהכתבה באינטרנט, דרש התנצלות פומבית, הכתיב אותה וזו פורסמה בדפוס. בהמשך לפרסום ההתנצלות נוצר מסביבתו של אלקריב מצג כאילו קיבל את ההתנצלות במובן של 'מודה ועוזב ירוחם'… הגשת תביעה נגד מערכת שבתון לאחר המצג האמור, ועוד בסכום כספי כה מופרך מטילה עננה כבדה מעל למניעים ולתום הלב (או שמא היעדרו) בהגשת תביעה זו כנגד מערכת שבתון, ומחזקת את החשד כי מטרתה של התביעה אינה אלא השתקה או הפחדה.
דברים אלו נכונים ביתר שאת כשבוחנים את התביעה שהגיש אלקריב נגד הרב אליהו. הרב אליהו הוא אמנם דמות ציבורית מוכרת וחזקה באופן יחסי, אך בעניין דנן נתבע כאדם פרטי, שהביע התבטאות לגיטימית וחשובה בשיח הציבורי. יש בהגשת תביעות כדוגמת תביעה זו בכדי לייצר אפקט 'מצנן' על התבטאויות לגיטימיות של רבנים ואישי ציבור כנגד תופעות של ניצול מעמד וכוח לרעה, וגם לבית המשפט יש (וצריך להיות) תפקיד במיגור אפקט צינון זה.
ניסיונו של אלקריב להשתיק ולהחריש כל פרסום או ביקורת כלפיו, באופן שמחזק את החשד שהתביעה דנן הוגשה כתביעת השתקה והפחדה, כמו עלתה מעצמה גם מהאופן בו ניהל אלקריב את ההליך עצמו, וזאת במספר רב ומגוון של ביטויים ותצורות…
עינינו הרואות אם כן, כי בתביעה דנן ובאופן ניהולה דבקו מספר סממנים המייחדים תביעות השתקה – הגם שלא כולם. מאופן ניסוח התביעה וניהולה שוכנעתי כי למצער חלקה נועד להשתיק את הנתבעים ולהניא גורמים אחרים מלפרסם פרסומים אודות אלקריב, גם אם לא ניתן לקבוע בוודאות כי מדובר בתביעת השתקה קלאסית. משמדובר בסופו של יום בהכרעה שעניינה 'שכל ישר', ובהתחשב בסממנים הרבים של תביעות השתקה המאפיינים את התביעה דנן – לקביעה זו צריכה להיות משמעות מסוימת לעניין ההוצאות.
גם ההלכה לפיה על בית המשפט לפסוק לבעל דין שזכה הוצאות ריאליות צריכה לקבל מטבע הדברים דגש מיוחד בתביעה מסוג זה…"
[בסופו של דבר הוטלו על התובע הוצאות בסך 100,000 ש"ח (50,000 לכל נתבע)].
