שאלה:
ראובן התלונן נגד שמעון במשטרה. התלונה מכילה מטבע הדברים מידע שלילי אודות שמעון (שמעון גנב, שמעון הרג, שמעון ביצע פשע כלשהו וכו'). האם שמעון יוכל להגיש תביעת לשון הרע נגד ראובן?
התשובה בקצרה:
ככלל, ניתן להגיש תביעת לשון הרע נגד מתלונן במשטרה. אולם, תביעה כזו עשויה להצליח רק אם יתברר שהמתלונן הגיש ביודעין תלונת שווא שקרית. כל עוד לא התברר כך, המתלונן יהנה מחזקת תום הלב, ותחול עליו הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
התשובה ביתר הרחבה:
ההגדרה של "לשון הרע" היא הגדרה רחבה, וכוללת כל מידע שלילי העלול לבזות או להשפיל אדם או לגרום לעג וכו' (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע). לכן, כשאדם מתלונן במשטרה ומוסר מידע שלילי אודות אדם אחר, הוא נחשב כמי שמפרסם לשון הרע (גם ההגדרה של "פרסום" מתקיימת, שכן, כדי שתתקיים הגדרת "פרסום", די בהעברת הדברים לאדם אחד מלבד הנפגע – סעיף 2(ב) לחוק). מכאן שבאופן כללי, ניתן להגיש תביעת לשון הרע נגד דברים שמסר אדם במשטרה.
אלא שהחוק מוסיף וקובע שתי קביעות משמעותיות ביותר לטובת הנתבע (המתלונן): האחת, כי אם התלונה הוגשה בתום לב, תעמוד למתלונן הגנת תום הלב [סעיף 15(8) לחוק]; והשניה, כי כל עוד לא הוכח אחרת, עומדת לזכות המתלונן חזקה שאכן פעל בתום לב [המקור לכך הוא סעיף 16(א) לחוק, הקובע שעומדת חזקת תום לב לנתבע שפועל באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15, והרי אחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 היא הגשת תלונה במשטרה].
לכן, כדי שהתובע יצליח בתביעתו, עליו לסתור את חזקת תום הלב העומדת לנתבע. כדי להצליח בכך, על התובע להראות שהמתלונן עצמו לא האמין באמיתות דבריו [המקור: סעיף 16(ב) קובע כי אם המפרסם לא האמין באמיתות הדברים, תיסתר חזקת תום הלב].
ויודגש: השאלה הרלוונטית איננה, מה היה המניע של מגיש התלונה. אפילו אם פעל ממניע נקמני וכדומה, כל עוד הוא האמין שיש בסיס לתלונתו, תעמוד לזכותו הגנת תום הלב.
כך סוכמו הדברים ע"י בית המשפט העליון ברע"א 6769/22 לוי נ' ימין (5.12.22), פסקה 10:
"מסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר, היא 'על פניה' לשון הרע…עם זאת, נוכח האינטרס הציבורי בעידוד זרימת מידע אל רשויות האכיפה, נקבעה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע הגנה לנתבע אשר הגיש בתום לב תלונה לרשות מוסמכת.
"בפסיקת בית משפט זה ניתנה פרשנות נדיבה לדרישת תום הלב שבסעיף האמור, תוך שהודגש כי ההגנה תחול גם מקום שבו אדם מאמין כי הנילון ביצע עבירה, אף אם אמונתו מוטעית היא, ואף אם הוכח כי התלונה הוגשה בכוונה לפגוע בנילון… למעשה, כפי שהמבקש ציין בבקשתו, נקבע כי הגנה זו לא תחול, רק מקום בו: 'המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת'… והנטל להוכיח זאת מוטל על שכמו של התובע (ראו סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע)".
הערה: כפי שהוסבר, השאלה איננה מה היה המניע של מגיש התלונה, אלא רק השאלה האם האמין באמיתות הדברים. קביעה זו נקבעה על ידי השופט ברק בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141 (23.7.81), בעמ' 151-150:
"תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם".
חשוב גם לדעת, כי על אף שניתן כאמור לתבוע מתלונן שלא האמין בתלונתו וכו', נטל ההוכחה הוא על התובע. כלומר, כל עוד לא הוכח אחרת, ההנחה היא כי התלונה הוגשה בתום לב. כך למשל נפסק כי "כאשר בסופו של דבר בפני ביהמ"ש ישנה גרסה מול גרסה, אין מקום להטיל על הפונה למשטרה להוכיח את תום הלב שבפנייתו. רק במקרה שמוכח שהפנייה למשטרה נעשתה בחוסר תום לב ניתן לשלול את הגנת תום הלב מהפונה למשטרה, וכל עוד לא הופרכה החזקה, אזי שעומדת לנתבע חזקת הגנת תום הלב, שאם לא כן התוצאה תהיה אפקט מצנן ליכולתו של אדם לפנות למשטרה על מנת לקבל ממנה סיוע" [ת.א (שלום ת"א) 59107-04-21 בדנני נ' בלאום (22.5.25), פסקה 33].
לסיכום, המסקנה היא כי באופן עקרוני ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין תלונה במשטרה, אך כדי שהתביעה תתקבל, על התובע להראות שמדובר בתלונת שווא שהמתלונן עצמו לא האמין באמיתותה.
***
הערה חשובה: כפי שהרחבנו במאמר אחר, יש הבדל בהקשר זה בין תלונה במשטרה לבין עדות במשטרה. כשמוגשת תביעה נגד אדם שבא להעיד במשטרה (לא המתלונן), התביעה תידחה כבר על הסף, מכוח הגנות הסף הקבועות בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע (ראו למשל: ת.א. (שלום ת"א) 66011-12-19 שניידר נ' משטרת ישראל, שם מסכם בית המשפט כך (סעיפים 31-22). כאמור, הרחבנו בעניין זה במאמר אחר
