תביעת לשון הרע בגין תלונה בפני ועדת אתיקה

השאלה:

כידוע, ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין היא הגוף להגשת תלונות נגד עו"ד, במקרים שבהם המתלונן סבור שעורך הדין נהג שלא כשורה.

לא אחת, עורכי דין מגישים תביעת לשון הרע נגד המתלונן, בגין הדברים שכתב או אמר בפני ועדת האתיקה. האם תביעה כזו אפשרית?

התשובה לכך היא כדלקמן:

א.      באופן כללי, על מנת לאפשר הגשת תלונות לגופים מוסמכים מבלי להיות חשוף לסכנה של תביעת לשון הרע, החוק מעמיד לרשות הנתבע (המתלונן) את ההגנה המכונה הגנת תום הלב; וביתר הסבר: כידוע, סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מונה שנים עשר מקרים שבהם זכאי הנתבע ליהנות מהגנת תום לב, ואחד המקרים הללו הוא "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע". וביישום לענייננו – ועדת האתיקה היא הגוף המוסמך בחוק שאליו מגישים תלונות נגד עו"ד, ולפיכך תעמוד לזכות הנתבע הגנת תום הלב.

ב.      משמעותה של הגנת תום הלב היא, שאפילו אם יוכח ויתברר לבסוף שהתלונה הייתה מוטעית, עדיין תידחה התביעה, וזאת כאמור עקב הגנת תום הלב.

ג.        עם זאת, יש לדעת כי הגנת תום הלב אינה מוחלטת. היא תלויה בכך שהמתלונן אכן פעל בתום לב, ובראש ובראשונה – האמין בתום לב שתלונתו מוצדקת. אם יתברר כי המתלונן בעצמו ידע שהתלונה אינה אמת ולא האמין באמיתות התלונה, לא תעמוד לזכותו הגנת תום הלב (סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע).

ד.  שאלת החסינות המוחלטת: לאורך השנים הועלתה לא אחת הטענה, כי במקרה של הגשת תלונה לוועדת אתיקה, עומדת לרשות הנתבע לא רק הגנת תום לב (שהיא אמנם חזקה, אך כאמור אינה מוחלטת אלא תלויה בנסיבות), אלא עומדת לו גם חסינות מוחלטת מפני תביעה, וזאת בהתאם לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי חלה חסינות מוחלטת (כלומר לא ניתן כלל להגיש תביעה) על דברים הנאמרים בפני גוף בעל "סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית" [ואף כאן, הגשת התלונה נעשית במטרה שבסופו של דבר יופעל נגד עורך הדין הליך משמעתי, כך שמדובר בדברים הנאמרים בפני גוף בעל "סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית"].

שאלה זו נדונה רבות בפסיקה[1] וניתנו פסקי דין לכאן ולכאן (יש שדחו את טענת החסינות המוחלטת במקרה של תלונה לוועדת אתיקה וקבעו שיש להסתפק בהגנת תום הלב[2]; מנגד, יש שקיבלו את טענת ההגנה המוחלטת[3]; ויש שנקטו בגישת ביניים, ולפיה הדבר תלוי האם התלונה הבשילה לבסוף לכדי הליך משמעתי[4]), אך בפסק דין שניתן בחודש יוני 2024, הכריע ביהמ"ש המחוזי כי ההגנה המוחלטת אינה חלה; דהיינו, ניתן להגיש תביעה נגד המתלונן והיא לא תידחה על הסף[5], ולפיכך המתלונן ייאלץ "להסתפק" בהגנת תום הלב (שכאמור אינה מוחלטת אלא תלוית נסיבות). אמנם לא מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון והוא אינו "תקדים מחייב", אולם נראה כי פסק הדין יתפוס את מקומו כפסק הדין המנחה.

לסיכום:  לפי הגישה הרווחת כיום, לא תעמוד למתלונן חסינות מוחלטת מפני תביעה. עם זאת, המתלונן יוכל ליהנות מהגנת תום הלב, שכאמור אינה מוחלטת, אלא תלוית נסיבות (ובראש ובראשונה – האם האמין באמיתות תלונתו).

הערות שוליים:

[1] גדר המחלוקת בתמצית: סעיף 13(5) לחוק מקנה חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע, כאשר מדובר בדברים שנאמרו בפני גוף בעל "סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית"; ונחלקו הדעות, האם סעיף זה חל במקרה של הגשת תלונה בפני ועדת אתיקה. מצד אחד, ועדת האתיקה עצמה אינה מכריעה בתלונה, אלא רק מחליטה האם להעמיד את עורך הדין בפני בית הדין המשמעתי, כך שהוועדה עצמה אינה בעלת "סמכות שיפוטית" אלא נחשבת רק לגוף תביעה, בדומה לפרקליטות או המשטרה (זאת ועוד, החסינות לפי הסעיף מוקנית ל"בעל דין" או ל"עד", ואילו כאן, המתלונן אינו בעל "הדין" (שכן, אם ועדת האתיקה מחליטה להעמיד את עורך הדין לדין בפני בית הדין, בעלי הדין הם עורך הדין מול ועדת האתיקה). בעל מצד שני עולה טענה, שהסתכלות זו הינה מלאכותית, שכן במבט כולל, הגשת התלונה היא הצעד המקדים לניהול ההליך המשמעתי, ולכן יש לראותה כחלק מההליך המשמעתי וככזו הנאמרת "בפני גוף שיפוטי".

[2] כך למשל בהמ' (מחוזי ת"א) 8652/77 הלר נ' שיאוביץ, פ"ד תשל"ח(1) 384 (27.2.1978), עמ' 388: "מהמקובץ נובע שהקובל, שעה שהוא מקבל תלונה, איננו ממלא תפקיד שיפוטי והתלונה עדיין איננה מהווה צעד בדיון כי הקובל רשאי שלא להגיש תביעה בכלל. אם הקובל רשאי לעכב את התלונה ולא לתבוע לדין את עורך-הדין, משמע שהתלונה אינה קשורה לדיון בפני בית דין משמעתי ואין לומר עליה שהיא נעשתה תוך כדי דיון בפני מוסד שיפוטי או מעין-שיפוטי או סתם תוך כדי דיון… נימוק נוסף הוא שהתלונה הופנתה ללשכת עורכי הדין. הלשכה מכילה מוסדות שאינם שיפוטיים ולכן יש כאן פירסום מחוץ לכל דיון בפני מוסד שיפוטי. נימוק נוסף ואחרון הוא שהמתלוננת איננה בעל דין במובן הסעיף הנדון ולא עד שהופיע בפני בית דין משמעתי. בעל הדין הוא הקובל". ור' גם בת.א. (שלום ת"א) 43796-09-14 עמית נ' אורדן (22.3.16), פסקה 9, וכן בת.א. (שלום ת"א) 52976-10-20 וגנר נ' נחום (5.11.2023), ר' שם את הסקירה הרחבה ואת המסקנה בפס' 17 לפסק הדין.

[3] לדוגמה, בת.א. (שלום י-ם) 10127-01-14 ציגלר נ' קוגן (נבו 25.3.2015): "לפיכך אני קובעת כי קיימת חסינות לפרסום מכוח סעיף 13 (5) לחוק שעה שהתלונה הוגשה לוועדת האתיקה של לשכת  עורכי הדין המהווה חלק מהליך משמעתי, בין אם יבשיל לקובלנה בין אם לאו" (פס' 21); ובפסקה 20 שם הוסיף והסביר בית המשפט כי: "התלונה, מהווה כאמור תחילתו של הליך מעין שיפוטי שנקבע בחוק לשכת עורכי הדין ובכללי האתיקה והיא עשויה להביא לקובלנה שתידון בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין שהוקם ופועל על פי חוק. ההליך, מורכב משלבים שונים בכללם בירור התלונה לגופה ובהתקבל תגובתו של הנילון, מתקבלת החלטה אם להגיש קובלנה אם לאו. ככל שפתיחת הליך מעין שיפוטי בהגשת תלונה לא תהנה מהגנת החוק, תיפגע עבודת וועדת האתיקה והבטחת יישום ראוי של כללי האתיקה לטובת עורכי הדין, ביחסים בינם לבין עצמם ולטובת הלקוחות ובעלי דין אחרים. מה גם, שאין לבכר ולהעדיף את זכותו של נילון להתגונן מפני תלונה ללא מורא בעילה של לשון הרע, על פני זכותו של מתלונן להביא לבירור תלונתו ללא חשש מתביעה כאמור". גם בת.א. (שלום ראשל"צ) 14678-09-13 גל נ' חיון (נבו 29.11.2015), בפס' 62, נקבע: "לעניין הגנה זו, לשכת עורכי הדין הינה גורם המוסמך לדון בתלונה. לא רק זאת. צודק הנתבע בטענות כי חלה על העניין ההגנה המוחלטת לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע". בפסקה 65 הוסיף ביהמ"ש והסביר, כי "האבחנה בין שלב הגשת התלונה ללשכה לבין ההליכים המתנהלים בבית הדין המשמעתי אינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההיתר או החסינות והינה מלאכותית". בדומה לכך, בע"א (מחוזי ת"א) 2873/03 יובל נ' גולן (נבו 9.7.2006), סעיף 5(א) לפסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי "גם המכתב ללשכת עורכי הדין נשלח כחלק מהליך משמעתי שיזם המערער והפרסום שנכלל בו היה פרסום במסגרת דיון לפני גוף בעל סמכות מעין שיפוטית, שהרי הטיפול בתלונה היה חלק מתהליך הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין והמוביל לקובלנה שאמורה להידון בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין שהוקם ופועל על פי חוק".

[4] למסקנה זו הגיע למשל בית המשפט בת.א. (שלום י-ם) 18135/00‏ ‏ יזדי נ' שידלוב (נבו 12.3.2003), פס' 7 לפסק הדין (לדברי בית המשפט באותו עניין, כל עוד לא הבשילה התלונה להליך משמעתי, אזי לא מדובר בדברים שנאמרו "תוך כדי דיון" והמתלונן עדיין אינו מוגדר כ"בעל דין" ולפיכך לא חלה ההגנה המוחלטת; אך אם התפתחה התלונה להליך משמעתי, יש מקום להחלת ההגנה המוחלטת). באופן דומה ר' ת.א (שלום י-ם) 30225-08-15‏ גבעון נ' מרמש (נבו 13.6.2019 פסקה 17). לסקירה של גישת ביניים זו ר' גם בפס"ד וגנר נ' נחום הנזכר לעיל, פסקאות 16-15.

[5]  ע"א 27538-06-23 ביטון נ' כהן (20.6.24). ביהמ"ש קבע, כי גם אם נקבל את ההנחה שוועדת האתיקה הינה גוף בעל סמכות מעין שיפוטית, לא נראה שלכך כיוון המחוקק בחוקקו את החסינות מוחלטת בסעיף 13(5). נראה מלשון המחוקק, כי מקרים של הגשת תלונות בפני גופים ממונים וכו', ההגנה שתחול היא הגנת תום הלב בסעיף 15, ולא ההגנה המוחלטת בסעיף 13(5). ובלשון בית המשפט בפסקה 17: "לאחר ששקלתי בדבר, והגם שכפי שצוין לעיל, אין מניעה עקרונית לראות בתפקיד שממלאת ועדת האתיקה בעת בחינת התלונה והכרעה אם להגיש קובלנה, תפקיד מעין שיפוטי… כן אין מניעה עקרונית לראות בהגשת תלונה לוועדת האתיקה הליך מקדים לדיון בבית הדין למשמעת, וככזה לראות בכך חלק מן הדיון המתקיים בבית הדין – כפי שנקבע לעניין מכתבי התראה והכנה למשפט עתידי בעניין זיידמן וזקס; אני סבורה כי בנסיבות שבהן המחוקק הקדיש הגנה מיוחדת לתלונות המוגשות לרשות המוסמכת לקבל אותן, כאמור בסעיף 15(8) לחוק, ואין ספק שוועדת האתיקה היא רשות מוסמכת לקבלת תלונות, יש ליישם את ההגנה שייחד המחוקק להגשת תלונות לרשות מוסמכת, ואין להרחיב את החסינות המוחלטת שקבועה בסעיף 13(5) מעבר לגבולותיה הטבעיים".