תקציר
בכמה פסקי דין מרכזיים העוסקים בתביעות לשון הרע, הבהיר בית המשפט העליון מהו הסדר שבו הוא בוחן תביעות לשון הרע; כלומר, מהו "תרשים הזרימה" שבית המשפט הולך לאורו כאשר הוא נדרש להכריע בתביעת לשון הרע. על כך, במאמר זה.
שני פסקי הדין הידועים ביותר שבהם מנתח בית המשפט העליון את "תרשים הזרימה" האמור, הם פסק הדין בעניין פלוני נ' אילנה דיין, ופסק הדין בעניין נודלמן נ' שרנסקי. התיאורים בשני פסקי הדין הללו שונים במקצת, אך המהות זהה (ולאורך השנים, בתי המשפט מצטטים לפעמים את התיאור הראשון ולפעמים את התיאור השני).
להלן נפרט את תרשים הזרימה, לפי כל אחד מפסקי הדין.
תרשים הזרימה של בחינת תביעות לשון הרע לפי פסק הדין בעניין דיין
בפסק הדין בעניין אילנה דיין [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, פ"ד סה(3) 369 (8.2.2012)], מתאר השופט עמית בפסקה 6 את תרשים הזרימה של בחינת תביעת לשון הרע באופן הבא:
"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן:
בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים [= דהיינו, למה זכאי התובע בגין הפרסום שפרסם הנתבע- הערה שלי]".
[הערה: באותו פסק דין הוסיף והבהיר השופט עמית, שכל אחד מהשלבים הללו (הבחינה האם מדובר בלשון הרע, הבחינה האם קיימות הגנות וכו') אינו מנותק מהשלבים האחרים, ויש מעין יחסי גומלין או "מקבילית כוחות" ביניהם. ובלשונו בפסקה 7: "למרות שתרשים הזרימה מוליך אותנו לאורכו של החוק, ולכאורה, שלב אחד מוביל לשלב שאחריו ואיננו נדרשים להסב הילוכנו לאחור, הרי שהמציאות מורכבת יותר. בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן 'סטרילי' במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים, והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע. כך, לדוגמה, עוצמת הביטוי הפוגע, עשויה להשליך על העניין הציבורי במסגרת הגנת אמת דיברתי בסעיף 14 לחוק או בבחינת תום-הלב במסגרת סעיף 15 לחוק… בהשאלה מתחומי משפט אחרים, ניתן לומר כי יש 'מקבילית כוחות' בין השלבים השונים – ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק, ולהיפך"].
תרשים הזרימה של בחינת תביעות לשון הרע לפי פסק הדין בעניין שרנסקי
בפסק הדין בעניין נתן שרנסקי [ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008)], מתארת השופטת פרוקצ'יה בפסקה 17, את תרשים הזרימה של תביעת לשון הרע, באופן הבא:
"מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי… איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר".
כאמור, זהו תיאור שונה במקצת של תרשים הזרימה, אך אין הבדל מהותי ביניהם, ובתי המשפט מצטטים לרוב את אחד משני ה"תרשימים" הללו בבואם לנתח תביעת לשון הרע.
