א. מה קובע החוק ביחס ללשון הרע הנאמרת על ציבור?
מה דינה של לשון הרע שאינה מתייחסת לאדם ספציפי אלא באופן כללי לציבור מסוים (כגון: דברי גנאי המתארים באופן כללי את "החרדים", "הערבים", "עורכי הדין", "סוכני הביטוח" וכדומה)?
סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי פרסום לשון הרע על ציבור אמנם נחשב ללשון הרע, אך גם קובע כי הצעדים שניתן לנקוט נגד פרסום כזה, הינם מוגבלים ביותר בהשוואה ללשון הרע על יחיד (וברמה המעשית, המשמעות היא שלא ניתן לעשות כמעט דבר נגד לשון הרע המתפרסמת על ציבור).
וביתר פירוט:
א) בכל הנוגע להגשת תביעה – החוק קובע כי אין שום אפשרות להגיש תביעה אזרחית בגין פרסום לשון הרע על ציבור.
ב) בכל הנוגע להגשת כתב אישום פלילי – החוק קובע כי אמנם ניתן להגיש כתב אישום נגד המפרסם, אך זאת רק אם כתב האישום יוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו (דבר שלא קרה מעולם בתולדות המדינה וככל הנראה גם לא יקרה).
[ובלשון סעיף 4: "לשון הרע על חבר בני אדם, או על ציבור כלשהו, שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד; אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו"].
ב. מדוע החוק מגביל את האפשרות לנקוט צעדים נגד פרסום לשון הרע על ציבור?
כפי שראינו, בגין פרסום לשון הרע על ציבור לא ניתן להגיש שום תביעה אזרחית. כל שניתן לעשות הוא לפתוח בהליך פלילי, וגם זאת רק על ידי או בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
בפסק הדין בן נתן נ' בכרי (ע"א 8345/08, מתאריך 27.7.11) (פסק דין של ביהמ"ש העליון שעסק בתביעה בגין דברים מכפישים שפורסמו אודות חיילי צה"ל) מסכם השופט עמית (פסקה 8 לפסק דינו) את הסיבות לקביעה זו של החוק:
"סעיף 4 לחוק מפקיע את כוח התביעה של היחיד במסלול האזרחי. ניתן להצביע על מספר רציונלים העומדים בבסיס 'הפקעה' זו:
(-) חשש לריבוי תביעות שיגרמו לאפקט מצנן בשוק הדעות החופשי, ולפגיעה בחופש הביטוי וחופש העיתונות עקב כך…. בסעיף 4 לחוק המחוקק… חסם את הדרך בפני תביעה אזרחית.. זאת עשה המחוקק, מאחר שסבר כי כאשר מדובר בביטוי שקרי ציבורי יש להעדיף את חופש הביטוי על פני הפגיעה בשם הטוב. האיזון שמצא המחוקק לעשות במקרה של ביטוי שקרי ציבורי הוא העברת כוח התביעה אל המדינה…הבחירה של המחוקק במסלול הפלילי, להבדיל מהמסלול האזרחי שהוא דרך המלך בתביעות לשון הרע, מעידה על מגמת המחוקק לצמצם את כוחה של המדינה למקרים בהם מעורבים אינטרסים ציבוריים כבדי משקל וכאשר עוצמת הביטוי השקרי הציבורי גבוהה במיוחד".
(-) ההנחה היא כי בביטוי ציבורי שקרי הנזק 'מדולל' ומתפזר בין כל חברי הקבוצה, כך שעוצמתו של הביטוי השקרי או המעליב נחלשת בשל גודל הקבוצה.
(-) בביטוי שקרי ציבורי, נפגעת יכולתו של הנתבע להוכיח כי הוא זכאי להגנת 'אמת דיברתי' כלפי כל אחד ואחד מיחידי הקבוצה [הערת הח"מ – נימוק זה אינו ברור לי כלל!].
(-) רציונל אפשרי נוסף הוא, שכאשר בביטוי שקרי ציבורי עסקינן, הגשת התביעה אינה עניינו הפרטי של מי מהציבור או הקבוצה, אלא עניינה של המדינה. לא היחיד צריך לריב את ריבו של הציבור ואין מקום 'להפרטתה' של זכות התביעה והעברתה לידי בודדים. לכן בא סעיף 4 לחוק ומפקיע את זכות התביעה מהיחיד ומעבירה למדינה הרשאית לפעול בדרך של הגשת כתב אישום באישור היועץ המשפטי לממשלה…".
ובפסקה 15 הוסיף השופט עמית:
"לדידי, דווקא במדינה כה מקוטבת-משוסעת-מפולגת כמו ישראל, יש להקפיד ולשמור על גבולות הגזרה של סעיף 4. שאם לא כן, נמצאנו מרבים בתביעות מצד קבוצות שונות באוכלוסיה בחתכים של פוליטיקה-דת-עדה-גזע-מין-מעמד-גיל-מקום מגורים-נטייה מינית-מוגבלות ועוד… מן המפורסמות הוא שהציבור בארץ הוא מהנעלבים בנקל ומהמרבים להתדיין (ואיני סבור כי אני חוטא בכך בלשון הרע). לכן, קיים חשש ממשי כי פרשנות מצמצמת לסעיף 4 לחוק, תעודד תביעות סרק ותגרום להעברת מרכז הכובד של הדיון הציבורי אל כתלי בית המשפט. תוצאה זו היא בלתי רצויה בעליל, הן מאחר שמקומו הטבעי של השיח הציבורי אינו בבית המשפט והן מחשש לאפקט מצנן של חופש הביטוי דווקא בנושאים המצויים בלב המחלוקת הציבורית-פוליטית".
ג. דוגמאות בולטות בפסיקה
דוגמה א' – דחיית תביעת לשון הרע נגד יוצר הסרט "ג'נין ג'נין"
אחד מפסקי הדין הידועים ביותר שעסק בפרסום לשון הרע על ציבור, הוא פסק הדין בן נתן נ' בכרי (ע"א 8345/08, מתאריך 27.7.11). מספר חיילים שהשתתפו במבצע חומת מגן, הגישו תביעה נגד יוצר ומפיק הסרט "ג'נין ג'נין" בגין דברים חמורים שעלו בסרט באופן כללי נגד חיילי צה"ל שהשתתפו במבצע.
בית המשפט אמנם קבע שהטענות בסרט שקריות ומופרכות, אך דחה את התביעה על פי סעיף 4, שכן הסרט מכוון לא נגד אדם ספציפי, אלא נגד ציבור כולל – כלל החיילים שהשתתפו במבצע חומת מגן.
הערה: כמה שנים לאחר מכן, הוגשה תביעה נוספת על ידי חייל ספציפי שכן נראה בסרט, ולכן טען שכאן כבר לא מדובר בלשון הרע על ציבור. תביעה ספציפית זו, אכן התקבלה – ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י),
דוגמה ב' – לשון הרע על סוכני הביטוח ("קמפיין שוקה")
רבים זוכרים את "קמפיין שוקה" – סדרת פרסומות היתולית המעודדת ביטוח ישיר, באמצעות הצגת סוכני הביטוח כמי שעושים כסף על חשבון המבוטחים ולמעשה אינם תורמים דבר.
לשכת סוכני הביטוח יצאה למאבק והגישה תביעה בה היא מבקשת צו מניעה נגד המשך הקמפיין, המהווה לשון הרע. בבית המשפט המחוזי נחלו סוכני הביטוח הצלחה, אך בית המשפט העליון הפך את ההחלטה ופסק לטובת ביטוח ישיר [ע"א 3322/16 איי.די.איי. ביטוח ישיר נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל].
אחד הטעמים שבגינם קבע בית המשפט העליון שאין לסוכני הביטוח עילת תביעה בלשון הרע, מתבסס על סעיף 4 לחוק: מאחר שקמפיין "שוקה" לא התייחס לאדם ספציפי או סוכן ספציפי, אלא התייחס בכללותו לציבור הכללי של סוכני הביטוח, החיל בית המשפט את סעיף 4, וקבע שמדובר בפרסום לשון הרע על ציבור, שכאמור אינה עילת תביעה.
דוגמה ג' – לשון הרע על אנשי "חומש"
בפסק הדין ת"א (שלום בת ים) 38128-01-22 אלישמע כהן נ' גדעון לוי (4.7.24) נדחתה תביעה שהוגשה נגד העיתונאי גדעון לוי. התביעה הוגשה על ידי ראש ישיבת חומש בשומרון וכן על ידי מנהל הישיבה, בגין דברים שכתב גדעון לוי על "אנשי חומש".
התובעים ניסו לטעון, כי עומדת להם זכות תביעה שכן "הם מזוהים באופן אישי עם ישיבת חומש והם האחראים על החינוך בישיבה. הפרסומים הסבו להם נזק שכן הציבור יזהה אותם עם הקלון שטפל עליהם הנתבע והנזק שנגרם הוא עצום, בפרט בשל העיתוי בו התפרסמו הדברים, בו נקלעה הישיבה לקלחת של דיון ציבורי נוקב. והכל עם השלכה מעשית על היכולת שלהם להמשיך ולקיים את הלימודים בחומש".
כאמור, פסק הדין דחה את התביעה וקבע, כי אמנם לא עומדת לגדעון לוי טענות ההגנה הרגילות של אמת הפרסום או תום לב, אך עדיין יש לדחות את התביעה על בסיס סעיף 4 לחוק, הקובע כי לא ניתן להגיש תביעה בגין לשון הרע הנאמרת על ציבור.
באופן דומה, נדחתה תביעת לשון הרע בת.א. (שלום ירושלים) 37569-01-22) אלישמע כהן נ' ישראל פריי (3.7.22).
ד. מה נחשב ל"ציבור"
כאמור לעיל, לא ניתן להגיש תביעה בגין לשון הרע שפורסמה נגד "ציבור". השאלה היא, מהו "ציבור".
ברור ש"הציבור החרדי", "הציבור הערבי", "עורכי הדין" וכדומה, כל אלה הם "ציבור". אך מה הדין כאשר מדובר בקבוצות קטנות יותר? למשל, פרסום לפיו "דיירי בניין מסוים הם…" – האם זהו "ציבור", או כמה יחידים? שאלות אלה נדונו בפסקי דין שונים, כגון פסקי הדין שצוינו לעיל, וכן בפס"ד ישנים יותר כגון ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים אגודה עותומנית רשומה נ' ארנון, פ"ד לב(2) 183 וכן ע"פ 37/50 שטרנהל נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 119, 124 ועוד.
בשני פסקי הדין שאותם ציינו לעיל (בעניין ג'נין ג'נין ובעניין ביטוח ישיר) נדונה שאלה זו. כך, למשל, בפסק הדין בעניין ביטוח ישיר, קבע בית המשפט (השופט עמית):
"בבסיס ההבחנה בין 'ציבור' לבין 'אדם' ניצבת דרישת הזיהוי. כפי שציין השופט דנציגר בעניין בן נתן, 'שמו הטוב של אדם הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה'. לכן, מקום בו האדם הסביר לא קושר בין תוכן הפרסום לבין פרט ספציפי – אין פגיעה בשמו הטוב של הפרט, וממילא אין מקום להגביל את חופש הביטוי בשם ההגנה על הזכות לשם טוב. במילים אחרות, דרישת הזיהוי מחייבת לבחון, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומייחס את הדברים אליו….
ודוק: יש להבחין לעניין זה בין קבוצה שאינה ניתנת לזיהוי, לבין קבוצה אשר נוכח מספר חבריה או מאפיינה הייחודיים ניתן לזהות את יחידיה. בהקשר זה, גודל הקבוצה הוא פרמטר מרכזי (גם אם לא קונקלוסיבי). ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך יתקשו הפרטים המרכיבים אותה לטעון כי מדובר ב'ביטוי שקרי פרטי', ולהיפך".
בשני פסקי הדין, מביאים השופטים דוגמאות שונות שגם מהן ניתן ללמוד (למשל, הבדל בין "כל עורכי הדין" לבין "כל עורכי הדין שהשתתפו בתיק כך וכך"; בדוגמה השניה, אמנם לפנינו קבוצה אך חבריה ניתנים לזיהוי, ולכן אין זה בגדר לשון הרע על ציבור; ועוד מספר דוגמאות).
*
הערת עיון לסיום:
בפסק הדין בעניין ג'נין ג'נין שהזכרנו לעיל, נפלה מחלוקת מעניינת בין השופטים דנציגר ועמית:
השופט דנציגר סבר, שמלבד גודל הקבוצה ומסוימותה, יש להתחשב גם ב"טיב הביטוי". כלומר, האם הביטוי המכפיש נאמר בצורה שכל אחד מבין שמדובר בלא יותר מהכללה גסה, או לא (למשל, כשאדם אומר "החרדים/ערבים/רוסים האלה גנבים", ברור שאין כוונתו לטעון, שכל אחד ואחד מהציבור הנ"ל הינו גנב; אך לעומת זאת, כאשר אדם אומר "אני מכיר את כל תושבי הכפר, ואין אחד מהם ש…", כאן ניתן להבין את דבריו כמתייחסים לכל אחד ואחד). לעומת זאת, השופט עמית חלק על השופט דנציגר בנקודה זו וסבר שטיב הביטוי אינו משנה, והנתון שיש להתחשב בו הוא גודל הקבוצה והאמורפיות שלה (פסקה 11 לפסק דינו של השופט עמית).
עם זאת, באופן מפתיע, בפסק הדין בעניין ביטוח ישיר, השופט עמית דווקא מצטט בהסכמה את מבחנו זה של דנציגר, כאילו מעולם לא חלק עליו. כך כותב שם השופט עמית בפסקה 29 לפסק הדין:
"בנוסף, יש לבחון את 'מידת הרצינות' שהאדם הסביר היה מייחס לתוכן הפרסום: 'ככל שהדברים הם כוללניים, מוגזמים או פשטניים יותר, כך תקטן הנטייה של האדם הסביר לייחס אותם לכל אחד מחברי הקבוצה עליה הם נאמרו' (שם, פס' 58 ו-60 לפס' דינו של השופט דנציגר)".
[השופט עמית מוסיף ומצטט בעניין זה גם את דברי השופט אגרנט בפסק דין ישן, ולפיהם "אם הדברים העולבים נוסחו בצורה כללית עד מאד ומוציאים על הגוף הנדון דיבה אשר הגוזמה הכלולה בה בולטת לעינו של כל אחד, אזי בדרך כלל יחייב ההגיון שלא לראות את הדברים כמופנים לכל פרט ופרט השייך לגוף הנפגע, הואיל ואיש לא יעלה על דעתו, כי אמנם היתה למפרסם כוונה לכלול בדבריו את כל מי שנמנה עם אותו גוף"].
