אדם שנפגע מפרסום לשון הרע, רשאי להגיש לבית המשפט תביעה נגד המפרסם. כך עולה מסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, הקובע –
"פרסום לשון הרע, לאדם או יותר זולת הנפגע, תהא עוולה אזרחית".
אך המחוקק לא הסתפק בכך. הוא הוסיף וקבע, כי בנסיבות מסוימות, פרסום לשון הרע מהווה לא רק עילה להגשת תביעה מצד הנפגע, אלא גם עבירה פלילית, שעונשה שנת מאסר.
ומהן אותן נסיבות שבהן לשון הרע יהווה גם עבירה פלילית? נדרשים שני תנאים לשם כך: א) הדברים פורסמו "בכוונה לפגוע"; ב) הדברים פורסמו לשני בני אדם לפחות מלבד הנפגע. ובלשון סעיף 6 לחוק:
"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת".
**
הפסיקה קבעה, כי כדי שתתקיים "כוונה לפגוע" נדרשת כוונה ממש, ולא די בכך שהמפרסם ידע או צפה בסבירות גבוהה שהפרסום יגרום לפגיעה.
ובלשון הפסיקה, יש להוכיח כוונה, ולא די בצפיות (למקורות לכך, ר' למטה בהערת השוליים) [1].
יחד עם זאת, בהרבה מן המקרים, הצפיות עשויה להיות רלוונטית כראיה לכך שמן הסתם הייתה גם כוונה. הוי אומר, בבוא בית המשפט לבחון האם יש ראיות לכוונה לפגוע, מטבע הדברים הוא בוחן את נסיבות הפרסום, ובכלל זאת את החזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. אם, למשל, אדם מפרסם פרסום שכולו נאצות וחרפות, הרי שבית המשפט יסיק מכך כי הייתה כוונה לפגוע, ואותו אדם לא יוכל לטעון כי "לא הוכחה כוונה" (אלא אם כן יעלה הסבר אלטרנטיבי משכנע מלבד כוונה לפגוע) (ר' מקורות לכך בהערת השוליים)[2].
**
עוד יובהר לעניין הכוונה לפגוע, כי לא נדרש להוכיח שזו הייתה כוונתו היחידה של המפרסם; אם לפרסום היו מספר תכליות, וביניהן כוונה לפגוע, די בכך כדי שיתקיים יסוד ה"כוונה לפגוע". ובלשון בית המשפט ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן:
"המצב מורכב יותר כאשר מן הפרסום משתמעות כמה כוונות: כוונה פוגענית ובצדה כוונה לגיטימית. ניתן לשער לדוגמה כתבה עיתונאית המספקת מידע לגיטימי לציבור, אך עושה זאת בדרך עולבת ופוגענית (למשל מכנה את מושאי הכתבה בשמות גנאי, שאינם בעלי אופי סאטירי)… האם פרסום כתבה כזו עשוי להיחשב לפרסום שנעשה 'בכוונה לפגוע'? תשובתי לכך היא בחיוב. דרישת ה'כוונה לפגוע' בחוק איסור לשון הרע אינה מחייבת שהפרסום ייעשה מתוך כוונה אחת ויחידה לפגוע. דרישה שכזו אינה מופיעה בלשון העבירה, ואין הצדקה לצמצם כך את היקפה… הכוונה לפגוע יכולה אפוא להיות אחת מתוך כמה כוונות שלשמן בוצע הפרסום, ועדיין לקיים את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע".
הערות שוליים
[1] כך נקבע למשל בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת. השופט ברק מסביר (בעמ' 219-218) כי ההיגיון בכך הוא כדלקמן: כל הסיבה לקביעת המחוקק, לפיה לשון הרע היא גם עבירה פלילית (ולא רק עילה לתביעה אזרחית), נובעת מכך שפרסום לשון הרע פוגע לא רק בנפגע עצמו, אלא גם באופן כללי בשלום הציבור; ואימתי מתקיימת פגיעה כזו בשלום הציבור, רק כאשר ישנה ממש כוונה זדונית לפגוע, ולא די לשם כך בצפיות; פסיקה זו חזרה על עצמה גם מאוחר יותר- ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ; רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן; רע"פ 1703/17 סאבק נ' סייף.
[2] בית המשפט העליון, במסגרת רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, עמד על כך שמצד אחד נדרשת כוונה לפגוע ולא די בצפיות, אך מצד שני, צפיות כן עשויה להעיד על כוונה לפגוע, בהעדר הסבר אלטרנטיבי משכנע. כך, בעמ' 580-579: "באנו אפוא למסקנה שגם כיום אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. נוכח זאת כדי לבסס את האישום חייב התובע להוכיח, מעבר לספק סביר, כי מי שפרסם את לשון הרע התכוון לפגוע באמצעות הפרסום. בפרשות שלפנינו התחבטו הערכאות השונות בשאלה אם די בעולה מן הפרסום עצמו כדי לבסס קיומה של 'כוונה לפגוע' ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים. דעתי בשאלה זו היא כי הפרסום הינו ראיה ככל הראיות. כוחו לבסס הרשעה נובע מתוכנו, ממהימנותו, ולבסוף מן המשקל שמעניק לו בית-המשפט. בית-המשפט אינו בוחן כליות ולב. אין בכוחו לחדור למוחו של הנאשם בחיפוש אחר כוונתו. לשם כך עליו להעריך את הראיות הנסיבתיות הסובבות את המעשה, ולפיהן לקבוע אם הוכחה כוונתו של הנאשם מעבר לספק סביר… הפרסום הוא אחד מאותן ראיות נסיבתיות. טול למשל פרסום הכולל חרפות וגידופים בלבד נגד פלוני, ללא כל תוכן או הקשר אחר. במצב זה נקל להסיק מן הפרסום לבדו שכוונת המפרסם בפרסום אחת הייתה – לפגוע. מסקנה זו נובעת מן ההנחה העובדתית, ולפיה אדם מתכוון להשלכות הטבעיות של מעשיו. פרסום דבר שכולו נאצה בלא כל סיבה אחרת יתפרש כפרסום שכוון לפגוע. עמד על הדברים השופט א' גולדברג: 'מאחר ששללנו את תחולתה של הלכת הצפיות, אין אמנם מקום ללמוד בכל מקרה על הכוונה לפגוע מכך שהפירסום הוא פוגעני. שהרי כל שניתן ללמוד מאופיו הפוגעני של הפירסום, כי המפרסם היה מודע לפגיעה שתיגרם עקב הפירסום. אולם אין זה מן הנמנע כי מן הפירסום הפוגעני נלמד על הכוונה תוך יישום 'הנחת הכוונה', לפיה מניחים אנו כי אדם התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו וחפץ בהן. הנחה זו אמנם קיימת, כל עוד לא מצביע הנאשם על חפץ אחר שהנחה אותו במעשיו, השונה מן החפץ להשיג את התוצאה המזיקה'…".
