מהי קובלנה – הסבר כללי
כפי שראינו בפוסט הקודם, ישנן נסיבות שבהן פרסום לשון הרע הוא לא רק עילה לתביעה אזרחית, אלא גם עבירה פלילית, שעונשה שנת מאסר.
בדרך כלל, הליכים פליליים נגד נאשם מתנהלים על ידי רשויות המדינה – המשטרה חוקרת, הפרקליטות מגישה כתב אישום וכו'.
אולם, בעבירה של פרסום לשון הרע, החוק מעניק לנפגע את האפשרות (אם רצונו בכך), לנהל הליך פלילי בעצמו, נגד הנפגע [מלבד האפשרות הרגילה להגיש תביעה אזרחית]. במקרה שהנפגע בוחר באפשרות זו, הוא למעשה נוטל על עצמו את תפקיד הפרקליטות, והופך ל"מאשים". הוא הופך לצורך העניין למעין "פרקליטות פרטית", המנהלת את ההליך הפלילי ודורשת עונש עבור הנאשם.
לסיכום: כאשר אדם נפגע מפרסום לשון הרע, עומדת לרשותו לא רק האפשרות להגיש תביעה אזרחית רגילה, אלא גם, אם רצונו בכך, לנהל הליך פלילי נגד הנאשם (המפרסם).
כאשר הנפגע בוחר להיות המאשים, הוא מגיש לבית המשפט כתב אישום, שמכונה בחוק "קובלנה". ובמלים פשוטות, "קובלנה" היא המקבילה ל"כתב אישום", המוגש על ידי הפרקליטות.
ובלשונו של סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע: "עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה, תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט".
יש לציין, שאין כל מניעה בחוק לנהל קובלנה פלילית ותביעה אזרחית במקביל.
כל הכללים הנוהגים לגבי הליך פלילי רגיל – נוהגים גם בקובלנה לרבות זכות עיון בחומר חקירה
כלל היסוד הוא, שכל סדרי הדין הנוהגים בהליך פלילי רגיל, נוהגים גם בקובלנה (סעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי: "הוראות חוק זה הנוגעות לכתב אישום יחולו על קובלנה, בשינויים לפי הענין…").
במלים אחרות, למעשה אין הבדל בין הליך פלילי שמנוהל בדרך רגילה על ידי הפרקליטות, לבין הליך הקובלנה שמנוהל על ידי הנפגע.
אחת המחלוקות ששררו לאורך השנים ביחס לקובלנה, הייתה האם בהליך קובלנה יש לנאשם (שנקרא לפעמים "הנקבל") זכות עיון בחומר החקירה כמו לנאשם בהליך פלילי רגיל (לנאשם בהליך פלילי רגיל יש זכות עיון בכל חומרי החקירה שבידי התביעה והרשות החוקרת, הרלוונטיים לעניינו)[1]. בסופו של דבר הוכרעה מחלוקת זו בבג"ץ 1322/22 כהן נ' כהן: בפסק דין זה, סקר השופט עמית בהרחבה את המחלוקת ומקורותיה ולבסוף קבע כי זכות העיון הרחבה העומדת לנאשם בהליך פלילי רגיל, עומדת גם לנאשם בהליך קובלנה.
במהלך המשפט עולים עדים להעיד. האם הנקבל רשאי לדרוש, שבטרם יעלה לדוכן עד מסוים להעיד נגדו, יקבל הנקבל מבעוד מועד תצהיר בכתב הכולל את כל תוכן העדות (כדי שיוכל להתכונן לחקור את העד כראוי)? גם בעניין זה היו פסיקות סותרות, עד שבבג"ץ כהן הנ"ל הכריע השופט עמית, כי יש זכות כזו באופן חלקי בלבד:
"לא ניתן לחייב את הקובל לייצר ראיות שאינן ברשותו. ודוק: גם בהליך פלילי רגיל, סעיף 74 לחסד"פ אינו האכסניה הנאותה להצגת דרישה לגורמי החקירה לייצר ראיות חדשות שלא באו לעולם… ברם, מקום שבו העדים נמצאים בשליטתו של הקובל, או שניתן לצפות כי הקובל יכול לפנות אליהם ולקבל אמרה כתובה או פרפרזה [=תקציר] של עדותם – יש מקום לחייב את הקובל לעשות כן, על מנת שהנאשם לא יהא כמגשש באפילה".
קובל טורדני או שאינו מסוגל לנהל את הקובלנה כהלכה
הקובלנה היא כלי נשק מסוכן (מדובר בהליך פלילי לכל דבר), והוא הופך להיות מסוכן עוד יותר לנוכח העובדה שכל אחד יכול לנהל קובלנה, לרבות אנשים בעייתיים בלשון המעטה. כדי לקדם חשש זה קובע החוק כך:
"נוכח בית המשפט שקובל אינו מסוגל לנהל בעצמו את ענינו בבית המשפט, או שהוא מנהל את ענינו באופן טורדני, רשאי בית המשפט להפסיק את הדיון בקובלנה, עד שימנה לו הקובל עורך דין תוך תקופה שיקבע; לא עשה כן הקובל תוך התקופה שנקבעה, רשאי בית המשפט לראותו כאילו לא התייצב, ויחול האמור בסעיף 133 [כלומר, יראו את הקובל כאילו חזר בו]".
האם כדי להגיש קובלנה נדרש לפתוח קודם לכן תלונה במשטרה?
לעתים מנסים נאשמים להעלות את הטענה, כי יש למחוק את הקובלנה נגדם, שכן על הקובל להגיש תלונה במשטרה ולא ניתן להגיש קובלנה מבלי להגיש תלונה. אך טענה זו נדחית על ידי בתי המשפט, החוזרים ומבהירים כי לפי החוק ניתן להגיש קובלנה ישירות לבית משפט, והמחוקק אינו דורש הגשת תלונה במשטרה כתנאי מקדים להגשת הקובלנה [ראו סיכום פסיקה בהליך ק"פ (שלום ב"ש) 66092-05-20 חטיב נ' קוסקאס (26.9.24), פסקה 9 ואילך. ביהמ"ש מסתמך שם על פסיקת ביהמ"ש העליון בע"פ 2124/91 רון נ' כור תעשיות בע"מ (1993), וכן בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר (1992) ועוד].
הביקורת החריפה לאורך השנים על עצם האפשרות לנהל קובלנה
לאורך השנים נשמעו ביקורות נוקבות על הכלי שנותן המחוקק בידי אדם רגיל לנהל הליך פלילי בו הוא משמש כמאשים. לא אחת עולות הצעות חוק לבטל את האפשרות להגיש קובלנה, אך בינתיים החוק לא השתנה.
כך סיכם זאת השופט עמית בבג"ץ 1322/22 כהן נ' כהן (הדברים מובאים כאן בקיצור, ור' שם המקורות והמובאות המלאים):
"העתירה דנן מעלה, לטעמי, בכל חריפותה את השאלה אם יש מקום במשפטנו למוסד הקובלנה הפלילית…
הקובלנה הפלילית כשמה כן היא, הליך פלילי, אך כזה שמתנהל על ידי גורם פרטי ולא על ידי המדינה, אך ורק בעבירות המנויות בתוספת השנייה לחסד”פ וגם בעבירות מסוימות על פי חוקים אחרים שלא נכללים בתוספת השניה (כמו חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965). אך בעוד שבהליך פלילי רגיל, הזכות להניע את ההליך מסורה לתביעה הכללית, שעומדת לה חזקת ההגינות, המקצועיות והיעדר מניעים זרים, הרי שבקובלנה פרטית האינטרס האישי של הקובל להגשת הקובלנה יכול להיות מונע מרגשי נקם, על מנת להציק לנאשם, להטרידו ולאיים עליו ובכך להביא להליך סרק, המשחית את זמנה של מערכת המשפט לריק… זאת ועוד. כתב אישום מוגש על ידי המדינה לאחר שעבר כמה מסננות של בקרה ופיקוח, ולאחר בדיקת העובדות באופן אובייקטיבי על ידי חוקרי המשטרה והתביעה המשטרתית או הפרקליטות. לא כך בהליכי קובלנה פלילית, שאז המושכות מופקדות בידיו של אדם או גורם פרטי, שהוא גם החוקר וגם התובע.
הקובל אינו כפוף לביקורת ולבקרה, מניעיו עלולים להיות פסולים, והקובלנה הפלילית היא כלי עוצמתי שניתן להשתמש בו לרדיפה ולהתנכלות. כשלעצמי, אני מתקשה לראות מהו האינטרס הלגיטימי שניתן להשיג בקובלנה הפלילית שלא ניתן להשיג באמצעות תובענה אזרחית רגילה…
כשלעצמי, אני מתקשה לראות מהו היתרון בהגשת קובלנה פלילית בגין לשון הרע או פגיעה בפרטיות חלף הגשת תביעה אזרחית, מלבד הרצון 'לטרטר' את הצד שכנגד, להכתימו ולתייגו כ'נאשם' בהליך פלילי. לעיתים, אף מוגשות במקביל קובלנה פרטית לצד תובענה אזרחית בגין אותו מעשה…
אף האפשרות לחייב את הקובל לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות הגנתו אינה מהווה הרתעה של ממש. השטח נותר אפוא פרוץ לגחמות של קובלים פרטיים, שבמקרים רבים משתמשים בכלי הקובלנה הפרטית על מנת להטריד או להטריל, ולהפעיל לחץ על הצד שכנגד. המחוקק ביקש לאפשר לפרט 'לתבוע את עלבונו'… אך ברבות הימים נעשה שימוש לרעה בכלי הקובלנה הפלילית.
כבר לפני שנים רבות, היו שהתרו והתריעו מפני מוסד הקובלנה הפלילית…
ראוי אפוא כי המחוקק יחזור ויבחן אם יש מקום להותיר על כנו את מוסד הקובלנה הפלילית…
אכן, מספר הקובלנות הפרטיות המוגשות מדי שנה אינו גדול, ועל פי נתונים שקיבלתי מהנהלת בתי המשפט, מדובר בפחות ממאה קובלנות בשנה… ב-89% מהמקרים הקובלנה נמחקה/הנאשם זוכה/הוחלט על הפסקת הליכים/התיק נסגר טכנית…
עודני כותב שורות אלה, נמצאתי למד כי אך לאחרונה הוגשה הצעת חוק פרטית לביטול מוסד הקובלנה הפלילית (הצעת חוק לביטול קובלנה (תיקוני חקיקה), התשפ”ב-2022 שהוגשה על ידי ח”כ צבי האוזר)…"
הערות שוליים:
[1] שורש המחלוקת "על רגל אחת": ביחס לנאשם בהליך רגיל, קובע סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי כי נאשם רשאי לעיין בכל זמן סביר ב"חומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום", וכן רשאי להעתיק את החומר. לעומת זאת, ביחס לקובלנה יש סעיף אחר, נפרד, שמתייחס לזכות העיון (סעיף 79 לחוק סדר הדין הפלילי) ושם זכות העיון "צנועה" הרבה יותר, כשנאמר שם בסך הכול "לא יגיש קובל לבית המשפט ראיה שבכתב שהייתה בידיו, אלא אם המציא לנאשם העתק ממנה". כלומר, לא נאמר כאן שיש לנאשם זכות עיון רחבה בכל החומרים שבידי הרשויות, אלא רק נאמר שאין להגיש לבית המשפט ראיה בלי שהנאשם יזכה לראות אותה קודם. על רקע זה היו שטענו, כי ביחס לקובלנה צמצם המחוקק את זכות העיון, מתוך תפיסה שהקובל הפרטי ("המאשים") יחסית מוגבל בכוחו ויכולותיו לאיסוף חומרים בהשוואה לרשויות המדינה, ולכן גם מנגד זכות העיון של הנאשם לא צריכה להיות כה רחבה.
תגובה אחת
להיפך צריך להגדיל את האפשרות לקובלנה ולא להגביל לעבירות נמוכות.
כי המשטרה והפרקליטות לא תמיד עושות את העבודה. או עושות בצורה מפלה.