השאלה:
השאלה שנדון בה היא, האם ובאלו נסיבות הטלת עיקול על אדם שלא כדין עשויה להוות עילה לתביעת לשון הרע מצד המעוקל.
אין ספק, שהטלת עיקול על אדם (עיקול על נכסיו או על חשבון הבנק וכד') עלולה להסב לו פגיעה בשמו הטוב, שהרי הוא מוצג בפני אחרים (הבנק למשל) כמי שמסרב (או אינו מסוגל) לפרוע את חובותיו וכמי שנאלצים להטיל עליו סנקציות כדי שימלא את חובתו. ומכאן נשאלת השאלה – כאשר מוטל עיקול בלתי מוצדק (למשל – העיריה הטילה על אדם עיקול בגין חוב, והתברר כי לא היה מקום לכך, למשל משום שהחוב התיישן, או כבר שולם וכד'), האם יש למעוקל עילה לתביעת לשון הרע נגד המעקל?
[אם העיקול היה מוצדק, השאלה אינה מתעוררת, שהרי זהו החוק; אך השאלה מתעוררת כאמור כאשר העיקול הוטל ללא הצדקה].
התשובה בקצרה:
בפסיקה נהוג להבחין בין שני סוגי עיקול:
האחד, הוא עיקול שמוטל באופן ישיר על ידי הגורם הנושה, שלא באמצעות ההוצאה לפועל. למשל, עירייה או רשות מנהלית, מטילה עיקול ישיר על נכסי החייב מכוח סמכותה לפי החוק [היא רשאית לעשות כן מכוח חיקוק מיוחד הנקרא פקודת המסים (גביה), (ר' כאן) המאפשר לרשויות מסוימות לנקוט הליכי גבייה ישירים מבלי להזדקק להוצאה לפועל]. במקרה כזה, אכן הטלת עיקול עשויה להיחשב לשון הרע (אלא אם כן יתרשם בית המשפט כי מדובר בשגגה של ממש בתום לב, שקשה היה למנוע אותה).
השני, הוא עיקול שמוטל על ידי הנושה באמצעות גוף ההוצאה לפועל, דהיינו, הנושה פותח תיק בהוצאה לפועל, ובמסגרת ההוצאה לפועל מוטל עיקול (למשל: ראובן חייב כסף לשמעון; שמעון פותח תיק בהוצאה לפועל נגד ראובן, ובמסגרת הליך ההוצאה לפועל, הרשם מטיל עיקולים כאלה ואחרים לבקשת שמעון). במקרה זה, הנטייה היא לדחות תביעות לשון הרע המוגשות בגין העיקול, שכן הליכי הוצאה לפועל הם בגדר "הליך משפטי", ובהליך משפטי חלה חסינות מפני תביעת לשון הרע על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע [על החסינות מפני תביעת לשון הרע בגין פרסומים שנעשו תוך הליך משפטי, ראו כאן].
התשובה ביתר הרחבה:
א. עיקולים המוטלים באופן ישיר על ידי עירייה וכדומה
ככלל, עיקול המוטל באופן ישיר על ידי עיריות וכדומה, אשר הוטל שלא כדין, עשוי להוות עילה לתביעת לשון הרע. כך למשל בע"א (מחוזי ירושלים) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.11) [שם הוטל עיקול על חוב שהתיישן] קבע בית המשפט המחוזי בפסקה 7, כי "לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו…". בית המשפט מדגיש את "עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו" כעילת לשון הרע, ומסכם כי "מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתו בסעיף 1 לחוק".
ור' גם ע"א (מחוזי ת"א 26706-06-14 ברינט נ' עיריית עפולה (1.12.2014).
עם זאת, לפעמים הטעות שבגינה הוטלת העיקול, היא טעות שנעשתה בתום לב ומתוך אמונה של מטיל העיקול כי כך היה ראוי לעשות. בפרט נכון הדבר במקרים של רשויות ציבוריות (כגון עיריות וכד'), הטוענות להגנתן כי הן פועלות במציאות מורכבת, וטעויות קורות וקשה להימנע מהן. כאשר טענות כאלה עולות, הפסיקה לעתים מקבלת אותן ולעתים דוחה אותן, כאשר הקריטריון הוא – עד כמה אכן "סבירה" הטעות שבגינה הוטל העיקול. ככל שמדובר בטעות רשלנית יותר, כי תפחת נטיית בית המשפט לקבל את הטענה.
כך למשל בתאד"מ (שלום בת ים) 8949-11-22 יצחקוב נ' עירית ירושלים הוטל עיקול מוטעה, אך ביהמ"ש דחה תביעת לשון הרע שהוגשה בגין העיקול. אחת הסיבות לדחיית התביעה הובהרה בסעיף 15 שם:
"בחינת טענת תום הלב של הנתבעת מחייבת התייחסות למכלול הנסיבות והאילוצים שבמסגרתם פעלה. עיריית ירושלים, הנתבעת, פעלה במסגרת סמכויותיה החוקיות לגביית חובות, תוך הסתמכות על מידע שהתקבל מחברת מגוון שליחויות ואמינות בע"מ, ובהתאם לנהליה הרגילים בהטלת עיקולים. אף שניתן לטעון כי היה על העירייה לבצע בדיקה מעמיקה יותר טרם נקיטת צעד משמעותי כהטלת עיקול, יש לזכור את המציאות המורכבת שבה פועלות רשויות מקומיות, המתמודדות עם כמות עצומה של דו"חות וחובות. בנסיבות אלה, לא סביר לצפות מהן לבצע חקירה מעמיקה בכל מקרה ומקרה. כפי שנקבע בעניין מימוני, על רשויות ציבוריות אמנם מוטלת חובת זהירות מוגברת, אך יש לבחון אותה בהתאם לנסיבות ולמשאבים העומדים לרשותן. במקרה זה, העירייה פעלה על סמך מידע שהתקבל ממקור מוסמך (חברת מגוון שליחויות) ובהתאם לנהליה הרגילים, מה שמצביע על פעולה בתום לב ובמסגרת הסבירות המצופה. באשר לחברת מגוון שליחויות, אף שהיא אכן טעתה בהסבת הדו"ח הראשון על שם התובע, נראה כי פעלה בתום לב ומתוך טעות אנושית הנובעת מניהול מערך גדול ומורכב של שליחים. העובדה שברגע שהתגלתה הטעות, החברה פעלה מידית לתיקונה ושילמה את הדו"ח, מצביעה על תום לב ועל היעדר כוונה לפגוע בתובע. התנהלות זו משקפת גישה אחראית ומקצועית, המכירה בטעויות ופועלת לתיקונן".
לפעמים העיקול מוטל כדין, אך הנושה מפעיל אותו באופן המנוגד לדין וכך פוגע בשם הטוב. כך, בית משפט השלום בבת ים [ת.א (שלום בת ים) 75086-12-20 משטה נ' עיריית תל-אביב יפו (30.5.23)], חייב נושה בפיצויים בעקבות ביצוע עיקול כדין (באותו מקרה אסור היה להוציא לפועל את העיקול, שכן החייב היה בהליך פשיטת רגל והיו לגביו הוראות מיוחדות). ובלשון בית המשפט:
"הרגל השנייה של תביעה זו נטועה בטענת התובע לפגיעה בשמו כתוצאה מאופן הוצאתם לפועל של העיקולים ביום 21.9.2016…
אין מחלוקת כי באותו היום הגיע גובה מטעם הנתבעת לבית התובע ועיקל מסך משולב של טלוויזיה ומחשב. לטענת התובע, על אף שהציג לגובה את צו הכינוס ועיכוב ההליכים, הגובה המשיך בפעולתו ועיקל את מסך הטלוויזיה באופן אגרסיבי, דורסני וכוחני. פעולת הגבייה אשר נעשתה לעיני גרושתו של התובע, ילדיו ושכניו הביאה לפרסום דבר חובותיו בפני כל אלו ומהווה לשון הרע".
ב. עיקול המוטל במסגרת הליכי הוצאה לפועל
כאשר הנושה פותח בהליך הוצל"פ נגד חייב, ובמסגרת ההליך מוטלים עיקולים, הפסיקה נוטה לדחות את התביעה מהנימוק שמדובר בהליך על ידי גוף שיפוטי, ופרסום בהליך כזה נהנה מ"חסינות" מפני תביעת לשון הרע על פי סעיף 13(5) לחוק [על חסינות מפני תביעת לשון הרע במסגרת הליך שיפוטי, ראו כאן].
כך למשל פסק בית המשפט השלום בראשל"צ בת.א. (שלום ראשל"צ) 3298-11-20 שאשא נ' פרץ (27.3.22) בפסקה 11, כי:
"בפסיקת הערכאות הדיוניות נפסק לא אחת, כי עיקול עלול לבוא בגדרי פרסום לשון הרע. עם זאת, כך נפסק בעיקר ביחס לעיקול שהוטל ע"י רשות מנהלית, בהפעילה סמכויות לפי פקודת המסים (גביה) (ראו, למשל, ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים…). בצד זאת, במקרים שבהם הוטלו עיקולים ע"י לשכת ההוצאה לפועל, נטו בתי המשפט לקבוע כי אלו חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק… מכיוון שההלכה הפסוקה פרשה את התפרסותה של הגנה זו בהרחבה ואת התפרסותו של 'דיון' כמשמעותו בסעיף זה כחל על כל שלבי ההליך המשפטי, קבעו בתי המשפט, פעם אחר פעם, כי אין מקום להטלת אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע בגין עיקולים שבוצעו במסגרת תיק הוצאה לפועל".
בית המשפט שם מפנה למספר אסמכתאות ופסקי דין שאכן קבעו כך, כגון פסק דין של בית המשפט המחוזי במסגרת רת"ק (ב"ש) 50190-09-16 דוד נ' הורמן (21.2.17) ופסקי דין נוספים.
מפעם לפעם חוזרים בתי המשפט על הבחנה זו. ר' למשל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרת ת.א. (מחוזי ת"א) 10839 כהן נ' דסאו (16.11.23), פסקה 15. וכן ר' ת.ק (שלום רחובות) 52748-03-24 דבוש נ' סלקום ישראל בע"מ (26.8.24); וכן ת.א (שלום קריות) 62568-03-19 לב נ' ג'בארין (13.2.23) פסקה 166; וכן ת.א (שלום כ"ס) 50650-06-22 דוידזון נ' ברוכים (28.9.22); ת"א (שלום נתניה) 13192-07-21 סוולקין נ' אופיר שי (28.12.21) [שם הרחיב ביהמ"ש ודן גם בטענה נוספת של התביעה, ולפיה אף בהינתן חסינות מתביעת לשון הרע, ניתן לתבוע מכוח עוולת רשלנות. הטענה נדחתה]. הסביר מדוע אין גם לקבל בנוסף ר' גם ת.א. (שלום ת"א) 45774-10-20 מיטל ואגס נ' סנימה קרדיט בע"מ (28.10.24), שם עמד ביהמ"ש על ההבחנה הנ"ל והסכים עמה (פס' 69 ואילך).
[עם זאת נציין כי בהליך הנ"ל בעניין ואגס, קיבל ביהמ"ש את התביעה, בציינו כי התקיימו נסיבות חריגות במיוחד, שכן, שם שורבב שמו של אדם להליך מבלי שהיה קשור אליו, ובגין כך הוטלו עליו עיקולים. כך בפסקה 74: "דומה כי בנסיבות החריגות והקיצוניות הקיימות בענייננו, החלת ההגנה והרחבותיה על מקרה זה, תחטא לתכליתה של ההגנה…בענייננו, משמדובר על לשון הרע שפורסם כנגד מי שאינה צד להליך כלל ושמה שורבב בטעות וברשלנות כצד להליך, הרציונאל של ההגנה אינו מתקיים.."].
באופן דומה נדחתה תביעת לשון הרע נגד המרכז לגביית קנסות בגין הטלת עיקול, ואחד הנימוקים לכך היה דחייה על הסף, לפי סעיף 13(9), הקובע שלא ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". בית המשפט קבע, כאמור, כי המרכז לגביית קנסות חוסה תחת הגנה זו [סעיף 5.4 לפסק הדין, תחת הכותרת "נימוק שני מדוע אין בהוצאת צו העיקול למחזיקים נוספים משום הוצאת לשון הרע"].
