האם מלבד פיצוי כספי, זכאי התובע על פי חוק איסור לשון הרע גם לדברים נוספים כגון תיקון הפרסום (או מחיקתו) או מניעתו מלכתחילה? והאם ניתן לתבוע "התנצלות"? בכך נעסוק להלן.
*
א. מהם הסעדים שניתן לקבוע מכוח סעיפי חוק איסור לשון הרע?
חוק איסור לשון הרע קובע מה ניתן לתבוע מכוחו. נתייחס להלן לרשימת הסעדים שאותם ניתן לתבוע על פי החוק:
א) פיצוי כספי – אדם שפורסמה אודותיו לשון הרע, זכאי לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו, מכוח סעיף 7 לחוק.
ב) "פיצוי ללא הוכחת נזק" – סעיף 7א לחוק מאפשר גם תביעת פיצוי ללא הוכחת נזק. להרחבה בנושא לחצו כאן
ג) במישור הפלילי – עונש עד שנת מאסר אחת (אם הפרסום היה במטרה לפגוע ובפני 2 בני אדם לפחות מלבד הנפגע) – סעיף 8 לחוק.
ד) הכחשה, תיקון ואיסור הפצה של הפרסום. ובלשון סעיף 9:
"נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצאים עותקים כאלה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעותקים שהוחרמו; על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט".
אלה הם כאמור הסעדים הקבועים בחוק.
ב. האם ניתן לתבוע "התנצלות"?
חוק איסור לשון הרע אינו מזכיר בשום מקום שהנפגע זכאי ל"התנצלות" (החוק מתייחס לזכותו של הנפגע לתיקון והכחשה של הפרסום, אינו מתייחס ל"התנצלות"). מכאן התעוררה שאלה בפסיקה, האם בית המשפט מוסמך להורות על פרסום "התנצלות" מטעם המפרסם.
בפסיקה הושמעו דעות לכאן ולכאן, אך הגישה הרווחת כיום [בעקבות פס"ד מנחה של בית המשפט המחוזי, הידוע כ"פסק דין ארגון המורים" – ת.א 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' עיתון "ישראל היום"] היא שלא ניתן להורות על התנצלות.
להרחבה בעניין זה ראו כאן
ג. האם ניתן לבקש "צו מניעה זמני" נגד הפרסום, בזמן שהמשפט מתנהל?
נניח שנודע לאדם על פרסום כלשהו העומד להתפרסם אודותיו, והוא מעוניין למנוע זאת.
לכאורה, הפתרון הוא להגיש מידית בקשה לבמ"ש למניעת הפרסום. הבעיה היא, שהליך בבימ"ש אורך זמן רב (לעתים כמה שנים), ובינתיים הפרסום יבוצע (שהרי כל זמן שהמשפט לא הסתיים, אין שום דבר שמונע מהמפרסם לפרסם את הדברים). כאן עולה השאלה, האם ניתן לפתור זאת באמצעות בקשה ל"צו מניעה זמני" נגד הפרסום? כלומר, האם ניתן לבקש מבית המשפט, כי כבר עתה ועד לסיום בירור המשפט, ייאסר בינתיים לפרסם את הדברים?
ככלל, בהליכים משפטיים, הדין מכיר באפשרות של "צו מניעה זמני" שמטרתו למנוע נזקים בלתי הפיכים (נדרשים לכך תנאים מסוימים, כגון סיכוי לכאורי להוכחת התביעה ועוד); למשל, אם יש מחלוקת בין ראובן לשמעון בדבר הבעלות על נכס מסוים, ניתן לבקש מבית המשפט שכל עוד לא הסתיים המשפט, לא ניתן יהיה למכור את הנכס. ואם כך, לכאורה גם בתביעת לשון הרע, ניתן לכאורה לפסוק "צו מניעה זמני" עד לסיום ההליך.
אולם, בפסק דין ידוע של בית המשפט העליון, אבנרי נ' שפירא (ע"א 214/89), נקבע כי בדרך כלל, וקל וחומר כשמדובר באיש ציבור, בית המשפט יימנע מלהורות על צו מניעה זמני, על מנת שלא לפגוע בחופש הביטוי. אכן, אם יתברר לבסוף שאכן היה בפרסום לשון הרע, התרופה לכך תהיה בפיצויים, אך ראוי ככלל שלא למנוע פרסום מלכתחילה. ייתכנו אמנם מקרים שבהם המאזן הכולל מביא למסקנה שיש לתת מראש צו מניעה זמני, אך אלה הם מקרים חריגים, שבהם ברור מראש שהגנת המפרסם צפויה להיות הגנת סרק, או שאין בפרסום עניין ציבורי [לסקירה של פסק דין אבנרי בעניין זה ולביקורת נגדו, ראו מאמרו של אריאל בנדור, "חופש לשון הרע" (לחצו כאן)].
באופן דומה סיכם ביהמ"ש העליון גם בעניין רשת תקשורת נ' אטינגר (רע"א 10771/04), בעמ' 315: "ההלכה שנקבעה בפרשת אבנרי ואשר אומצה בפסיקה מאז, קבעה כי ככלל, אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב המקדמי, שכן בשלב זה – שבו טרם הוכרע אם הפרסום אכן מהווה לשון הרע, וטרם נקבעה אחריותו של המפרסם לפגיעה בשם הטוב – משקלו הנכבד של חופש הביטוי והטעמים העומדים ביסודו גוברים על החשש מפני הפגיעה בשם הטוב. כך, אלא אם בית–המשפט משתכנע כי הגנתו של המפרסם היא הגנת סרק, או שאין בפרסום עניין לציבור. פסק–הדין קבע אפוא את הכלל ואת חריגיו… כאמור אפוא, פסק–הדין בעניין אבנרי הכיר בקיומם של חריגים לכלל בנסיבות מסוימות, ולקיומו של חריג כזה טען המשיב בבקשה שבפניי. משכך, יש לבחון אם הנסיבות בעניינו של המשיב אכן מביאות את עניינו לגדרי החריג האמור…".
לעתים "קורה הנס" ובית המשפט כן מכיר בחריג לכלל ומעניק צו מניעה זמני. כך, ברע"א 5395/09 פלוני נ' פלונית, עמד להתפרסם ספר מסוים, ואשה פלונית טענה שיש למנוע את פרסום הספר שהפרסום יפגע בה (שכן, הספר כלל פרטים מביכים אודות אחת הדמויות, ואותה פלונית טענה כי הקוראים לא יתקשו לזהות אותה עם הדמות). בבית המשפט המחוזי, זכתה פלונית בצו הזמני המבוקש, והמפרסם פנה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. ביהמ"ש העליון קבע כי יש הצדקה לצו מניעה זמני, שכן אמנם הגנת המפרסם אינה הגנת סרק, אך האינטרס הציבורי בפרסום הספר אינו גבוה, ונסוג מפני אינטרס השם הטוב. כך (בפסקה 5):
"בפסק הדין בעניין אבנרי נקבעו שני חריגים: חריג אחד, מקרה בו הגנת הנתבע הינה הגנת סרק…בענייננו, איני סבור שניתן לומר כי הגנתו של המבקש [=המפרסם, שביקש את הערעור]] הינה הגנת סרק. מכאן, שחריג זה לא מתקיים. החריג הנוסף שנקבע בעניין אבנרי הוא מקרה בו אין עניין ציבורי בפרסום. בנושא זה הוזכרו בעניין אבנרי שני גורמים שיש ליתן להם משקל: האחד, זהות הנפגע מן הפרסום. נקבע, כי יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי כאשר מדובר באנשים הנושאים משרות ציבוריות או ממלאים תפקידים שלציבור יש עניין בהם… השני, טיב הפרסום. יש חשיבות לשאלה האם הפרסום עוסק בפעילות ציבורית או בעניין פרטי שלציבור אין עניין בו… בענייננו, פרסום הספר לא מבטא אינטרס ציבורי בדרגה גבוהה. המשיבה אינה אישיות ציבורית. האירועים אשר לפי הטענה משתקפים בספר אירעו בנסיבות פרטיות. לציבור אין עניין מיוחד בפרטים אלו. אכן, אין לומר כי אין לציבור כל עניין בפרסום הספר. חופש הביטוי והיצירה מקיף גם ביטויים אומנותיים. פרסום ספר המטפל בסוגיה חברתית, כדוגמת זוגיות, יש בו עניין לציבור, גם אם מדובר בספרות מסוג פרוזה ולא בספרות עיונית. אולם, לציבור אין עניין בהתוודעות לפרטיה של מערכת היחסים האינטימית שהתקיימה בין המבקש לבין המשיבה. אין דומה עניין ציבורי ב'נושא העל' שבו עוסק פרסום לעניין ציבורי בנתונים הקונקרטיים הנחשפים בפרסום. ככל שצודקת המשיבה בטענתה כי הספר מגולל למעשה את מערכת יחסיה עם המבקש, כולל הצדדים הפנימיים והאינטימיים של מערכת היחסים, הרי שלציבור אין עניין מובהק במידע זה. מניעת הפרסום אמנם תשלול מהציבור, בעקיפין, ספר העוסק בנושא שיש לו חשיבות חברתית ואומנותית. לכך יש ליתן משקל, אולם אין מדובר במקרה המשתייך לליבת האינטרס הציבורי במקרים של איזון בין חופש הביטוי לבין פגיעה בפרטיות ובשם טוב. על כן, יש לשקול את האינטרס הציבורי בפרסום הספר בגדר האיזון בין הצדדים, אולם אין לראותו כמכשול מוחלט מפני מתן צו מניעה זמני…".
על אף התקיימות החריג, לא הסתפק בכך ביהמ"ש ובחן גם את הנזקים הצפויים למפרסם אל מול הנזקים הצפויים לפלונית. לבסוף הוא מגיע למסקנה כי נזקיה הפוטנציאליים של פלונית עולים על נזקי המפרסם: "לטענת המבקש [=המפרסם, שביקש את הערעור], העיכוב בהפצת הספר גורם לו נזקים כבדים, בין היתר בשל החמצת הזדמנויות לקידום הספר. המבקש מוסיף, כי אין מדובר בנזק כלכלי בלבד, שכן גניזת רומן ביכורים, ולוּ באופן זמני, היא צעד בעל משמעות רגשית מרחיקת לכת ליוצר. אין לזלזל בטענות המבקש על הפגיעה הנגרמת לו בגין צו המניעה הזמני. עם זאת, סבורני כי אין פגיעה זו שקולה לפגיעה העלולה להיגרם למשיבה בגין פרסום הספר. כאמור, הספר מכיל תיאורים הנוגעים לרובד האינטימי ביותר בנפש האדם וביחסים שבינו לבינה. ככל שהדברים אכן יזוהו עם המשיבה, מדובר בפגיעה קשה ביותר בפרטיותה. פגיעה זו גוברת על הפגיעה הצפויה למבקש בגין העיכוב בפרסום יצירתו … ניתן לומר כבר בשלב זה, כי הפגיעה במשיבה עקב הפרסום הינה כמעט וודאית" (פסקה 9). נציין כי בהחלטה זו מפרט ביהמ"ש העליון את מכלול השיקולים הנוגעים לצו מניעה זמני במשפטי לשון הרע, את בחינת הנזקים וכו' ולפיכך מדובר בהחלטה עקרונית חשובה.
ד. הוראה לספק אינטרנט לחשוף פרטי גולשים לצורך הגשת תביעה
עידן האינטרנט והרשתות מאפשר לאנשים "להתחבא מאחורי מקלדת" ולהשמיץ אנונימית, כך שטכנית המושמץ אינו יודע את מי לתבוע. האם ניתן לפנות לביהמ"ש בתביעה מקדימה נגד ספק האינטרנט, שיורה לו לחשוף פרטים מזהים (כתובת IP וכו')?
לאחר מחלוקת ענפה בפסיקה בעניין זה, הוכרע העניין לבסוף על ידי בית המשפט העליון ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי (לקישור לחצו כאן). באותו עניין, אדם נפגע מפרסום אנונימי, וביקש מבית המשפט להורות לספקית הגישה לאינטרנט לגלות את הנתונים שברשותה (כתובת ה-IP) אשר יאפשרו לחשוף את זהות הגולשים המפרסמים. בית המשפט הכריע, בדעת רוב של השופטים ריבלין ואדמונד לוי (בניגוד לדעתו החולקת של השופט רובינשטיין), כי אין סמכות לבית המשפט להורות על סעד כזה, שכן אין הוראת חוק המאפשרת זאת.
[בית המשפט הוסיף כי הוא מודע למצב הבעייתי, שבו נפגעי השמצות נותרים למעשה ללא אמצעים להגן על שמם, אך הוא מציין כי המחוקק הוא שצריך לפתור בעיה זו, שכן, לפי לשון החוק הנוכחית, אין סעד כזה בנמצא. עוד הוא מעיר, כי בכל מקרה, כאשר מדובר בלשון הרע המהווה גם עבירה פלילית (על פי סעיף 6 לחוק) יש בידי הנפגע דרך לחשיפת הפוגע כדלקמן: הוא יגיש תלונה למשטרה, וזו תפעיל את סמכויות החקירה הנתונות לה].
פסיקה מאוחרת יותר "ריככה" את קביעת פסק דין מור וקבעה, כי יש להבחין בין שני מצבים: אם הנפגע אינו יודע כלל מי פרסם את הפרסום, והוא מבקש מבית המשפט להורות על חשיפת הגולש לצורך הגשת תביעה, במקרה כזה אכן תקפה פסיקת ביהמ"ש העליון, לפיה לא ניתן להורות על חשיפת הגולש. אולם, אם הנפגע כבר חושד בגולש ספציפי, והוא כבר מנהל הליך נגדו, ובמסגרת ההליך הוא מבקש שביהמ"ש יורה לספקיות האינטרנט וכו' לחשוף נתונים מסוימים לאישוש עמדתו, במקרה כזה כן ייענה בהמ"ש לכך [תא"מ (פתח תקוה) 14089-08-09 פאי נ' פנחס ו-וואלה! תקשורת בע"מ; ת.א (כ"ס) 20419-03-21 פלונית נ' אלמוני]. ובלשון בית המשפט בעניין פאי:
"בהלכת רמי מור… המבקש- לא ידע את זהות המפרסם ואף לא היו לו חשדות כלפי מאן דהוא. לעומת זאת- בענייננו, יש למבקש 'חשוד עיקרי'. המבקש אינו עותר כיום לקבל את פרטי הגולש ומסתפק בהשוואת כתובות ה- mail … בנוסף- בעניין שנדון בהלכת רמי מור, המבקש לא הגיש הליך עיקרי, אך הצהיר כי חשיפת זהות המפרסמים נועדה לשם קיום הליך כזה בעתיד. נאמר כי בקשה זו חריגה שכן, בימ"ש אינו נכנס לתמונה קודם שמוגשת תביעה… בענייננו- לעומת זאת, הוגשה הבקשה לצד הליך עיקרי וכדי לאפשר ולסייע את בירורו. לאחר שקבעתי כי נסיבות ענייננו שונות מאלה שנדונו והוכרעו ב"הלכת מור", הרי שניתן לקבוע אחרת מאשר נקבע בנסיבות אותו מקרה".
