הגנת "עיתונות אחראית"

שאלה

מהי "הגנת העיתונות האחראית" (או "הגנת העיתונאות האחראית")?

תשובה

בחוק עצמו אין הגנה ישירה ששמה או כותרתה היא "הגנת עיתונות אחראית". הפסיקה משתמשת במונח זה ככינוי להגנה החלה על עיתונאים מכוח סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. נפרט.

כזכור, וכפי שפירטנו במקום אחר (ראו כאן), ישנה הגנה כללית בחוק בשם "הגנת תום לב". הגנה זו מעוגנת בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (כותרת הסעיף בחוק היא "הגנת תום הלב"), המפרט מצבים מסוימים שבהם תחול על המפרסם הגנת תום לב. בין היתר נקבע שם, כי הגנת תום הלב תחול כאשר בין המפרסם לבין נמען הפרסום קיימים יחסים מיוחדים, המקימים חובה מוסרית, חברתית או חוקית לבצע את הפרסום. ובלשון החוק:

"(2) היחסים שבינו [=בין המפרסם] לבין האדם שאליו הופנה הפרסום [=נמען הפרסום] הטילו עליו [=על המפרסם] חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

באופן כללי, הכוונה היא למקרים שבהם בין המפרסם לבין מקבל הפרסום יש יחסים משפחתיים, או קשרי שותפות ועבודה וכדומה, שבגינם יש למפרסם חובה מוסרית או חברתית ליידע את המקבל בנתונים מסוימים[1].

כפי שניתן לראות, אין בסעיף זה התייחסות מיוחדת או נפרדת לעיתונאים או אנשי תקשורת. אולם, במהלך השנים, החלו עיתונאים וגופי תקשורת הנתבעים בתביעות לשון הרע, להעלות את הטענה כי מכוח מעמדם המיוחד במדינה דמוקרטית, והיחסים שנרקמים בין התקשורת לציבור, חל עליהם סעיף זה. במילים אחרת, הטענה היא שבמדינה דמוקרטית, עצם היחסים בין גופי התקשורת לבין הציבור הם יחסים המחייבים את המפרסם בחובה מוסרית או חברתית ליידע את הציבור בנושאים בעלי חשיבות ציבורית, ולפיכך חל הסעיף.

בעבר, בתי המשפט דחו טענה זו ומיאנו לקבל אותה, וקבעו שאין לעיתון או לתקשורת מעמד ייחודי, ופרסומיהם אינם מקימים את ההגנה האמורה למעט מקרים שבהם הפרסום נוגע לסכנת חיים, בריאות או רכוש וכדומה[2].

אך מאוחר יותר השתנתה תפיסה זו, ובית המשפט העליון הגדיר אותה כפסיקה ש"אבד עליה הכלח". כך, בפסקי הדין שניתנו בעניין אילנה דיין [בערעור שהתקיים בבית המשפט העליון ולאחר מכן בדיון הנוסף שהתקיים (ע"א 751/10 ו-דנ"א 2121/12)] נקבע כי הגיע המועד לשנות את הפסיקה הישנה ולקבוע כי פרסומים תקשורתיים חוסים תחת סעיף 15(2), לא רק בנוגע לפרסומים שנוגעים באופן ישיר לסכנות חיים, רכוש וכדומה, אלא גם בנוגע לפרסומים שיש בהם עניין ציבורי כללי.

יחד עם זאת, הדגישה הפסיקה כי יש לכך תנאים. לא כל פרסום תקשורתי בעל עניין ציבורי כלשהו יחסה תחת סעיף 15(2), אלא נדרשים תנאים כדלקמן: א) הפרסום הוא בעל עניין ציבורי משמעותי; ב) ההגנה תקום לאמצעי התקשורת רק אם הפרסום נעשה "תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונאות אחראית", ובתום לב.

מהם הסטנדרטים המחמירים של עיתונאות אחראית, הנדרשים לצורך יישום ההגנה? לסקירה ולדיון מרחיב ראו אורי שנהר, דיני לשון הרע (מהדורה שניה 2024) פרק 20.6, ובנוסף נפנה גם לרע"א 6557-20 ערוץ 10 החדש בע"מ נ' שרת התרבות והספורט ח"כ מירי רגב (13.3.2024), שם סיכם השופט עמית בפסקה 10:

 "הגנת העיתונאות האחראית מעניקה למפרסמים הגנה מתביעות לשון הרע גם כאשר הפרסומים אינם אמת, אם יש בהם עניין ציבורי משמעותי ומתקיימת דרישת תום הלב הסובייקטיבית (אמונה באמיתות הפרסום) והאובייקטיבית (הפרסום עומד בסטנדרטים מחמירים של עיתונאות אחראית).

מבחני העזר לאמת המידה של עיתונאות אחראית נחלקים לשניים: מבחנים הנוגעים להתנהלות המפרסם – ובכללם הסתמכות על מקורות מהימנים ובעלי משקל, נקיטת פעולות לאימות העובדות שבפרסום, לרבות מתן הזדמנות סבירה למושא הפרסום להגיב לדברים, ופרסום תיקונים והכחשות במידת הצורך; ומבחנים הנוגעים לפרסום עצמו – כגון טון הפרסום וסגנונו, הצגה הוגנת ומאוזנת של העובדות, נחיצות החלק הפוגעני, ופרסום תגובתו של הנפגע ותמצית גרסתו (ע"א דיין, בפסקאות 30-29 לפסק דינו של השופט פוגלמן; דנ"א דיין, בפסקאות 78-73 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). 

לבית המשפט שיקול דעת ביישום ההגנה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, לרבות בקביעת המשקל הראוי לכל מבחן עזר בנסיבות העניין. כך למשל, ככל שלשון הרע חמורה ופוגענית יותר, ייתכן כי תידרש עמידה קפדנית יותר באמת המידה של עיתונאות אחראית (ע"א דיין, בפסקה 29 לפסק דינו של השופט פוגלמן)".

עוד הוסיף שם השופט עמית (פסקה 12) – "אין חולק כי מבחני העזר שנקבעו בע"א דיין ובדנ"א דיין אינם מבחנים מצטברים. ולא רק זאת, אלא שכפי שהדגיש השופט פוגלמן בע"א דיין, אין מדובר ברשימה ממצה של מבחנים (שם, פסקה 30)". ואף השופט סולברג (פסקה 112) הבהיר, "שצודקים המבקשים בטענתם העקרונית, שלפיה אין לראות את רכיבי העיתונאות האחראית כמבחנים מצטברים שכשלון באחד מהם יביא לשלילת ההגנה מן המפרסם …". פס' 112, עמ' 63).

וכן ראו ת.א (שלום פ"ת) 40236-11-22  אלישע ירד נ' בן כספית (3.9.25), החל מפסקה 50 ואילך, שם בית המשפט גם מסכם את תנאי ההגנה וגם מפרט כל אחד מתנאיה ואופן יישומו. למשל, ניתנה משמעות לעובדה שהמפרסם לא תיקן את טעותו גם לאחר שהתבררה (פסקה 61).

נקודה מעניינת נוספת שנדונה בפסק הדין ירד נ' כספית הנ"ל, היא השאלה האם הסטנדרטים הנדרשים לצורך הגנת עיתונאות אחראית, חלים באותה מידה כאשר מדובר בפרסום הנעשה בטוויטר וכדומה. לעניין זה התייחסנו בהרחבה במקום אחר, ראו כאן

***

כאשר אומרים היום "הגנת עיתונות אחראית" (או "עיתונאות אחראית"), הכוונה היא להגנה החלה על עיתונאים מכוח סעיף 15(2), כאשר הם פועלים בתום לב ותוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונות אחראית.

***

[שאלה מעניינת היא, עד כמה יש חשיבות למניע של המפרסם לצורך תחולת הגנת 15(2) הנ"ל. לחידוד הדילמה נקדים, שכאשר מדובר בסעיפי משנה אחרים של סעיף 15, כגון ההגנה הניתנת למי שמתלונן בפני רשות מוסמכת, משטרה וכדומה, שם פסק בית המשפט העליון שכל עוד המתלונן מאמין באמיתות תוכן התלונה, אין חשיבות למניע שלו. למשל, אדם המתלונן במשטרה שפלוני גנב, והוא מאמין בכך, הגנת תום הלב לא תישלל ממנו רק משום שהתלונה הונעה ממניע של נקמה[3]. לאור זאת מתעוררת השאלה, האם הדברים נכונים גם בהקשר הספציפי של הגנת תום הלב מכוח סעיף 15(2). מצד אחד, לכאורה הדברים נכונים גם כאן, ומצד שני, נראה משונה להחיל הגנת תום לב על עיתונאי שפעל ממניע זדוני, גם אם לכאורה האמין באמיתות הדברים ופעל בסטנדרטים מחמירים. בעניין זה נחלקו והתלבטו הדעות בפסקי הדין שניתנו בעניין אילנה דיין, ור' סיכום אצל אורי שנהר, דיני לשון הרע (מהדורה שניה 2024), פרק 20.9.6[4].

הערות שוליים:

[1]בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין תמצת הנשיא גרוניס את עקרונות סעיף משנה זה (פיסקאות 47-46 לפסק דינו):

"פרשנות לשון הסעיף מלמדת, לטעמי, כי ההגנה בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים חובה לפרסם – היחסים שבין המפרסם לנמען הפרסום, תוכנו של הפרסום והנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אלה. כל אחד משלושה גורמים אלה עשוי להשפיע על השאלה אם יש להכיר בחובת פרסום, שהיא, כאמור, תנאי לתחולת ההגנה. היחסים בין המפרסם לנמען עשויים ללבוש מגוון צורות. יש שהיחסים נוצרים מכוח הדין, יש שמדובר ביחסים משפחתיים, חברתיים או מקצועיים שהתקיימו קודם לפרסום ואפשר אף שלא תתקיים כל היכרות בין המפרסם לנמען. קיומם של היחסים מניח שני צדדים הכרחיים – המפרסם, שעליו מוטלת חובת הפרסום והנמען, שאליו בלבד יש לכוון את הפרסום. פרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק… יצוין, כי אין מניעה עקרונית שתקום חובה מכוח יחסיו של מפרסם עם ציבור רחב של נמענים… באשר לתוכנו של הפרסום, רק מידע אשר לנמען עשוי להיות עניין לקבלו יש בו להקים חובה להעביר לו את המידע, היינו לפרסם את הדברים…

במקרים רבים מתקיימים יחסי גומלין בין יסוד 'היחסים' לבין יסוד ה'תוכן'. מקום בו משקלו של אחד משני יסודות אלה הוא גבוה במיוחד, עשויה לחול נורמה המחייבת את עשיית הפרסום, וזאת אף אם משקלו של המשתנה השני הוא קטן יחסית. למשל, מקום בו היחסים בין המפרסם לנמען קרובים הם או משמעותיים במיוחד, עשויות הדרישות ביחס ל'תוכן' להיות מקילות יותר, ולהיפך. לפיכך, אפשר כי אדם יחוב חובה לגלות לקרוב משפחתו מידע מסוים אף מקום בו חשיבותו של המידע נמוכה יחסית. בדומה, עשויה לקום חובה חוקית ואתית לגלות סוגי מידע רחבים למדי במסגרת יחסים על רקע מקצועי אף מקום בו חשיבות המידע אינה גבוהה במיוחד. צידו השני של המטבע הוא כי מידע בעל חשיבות עליונה לנמען, למשל כשמדובר במה שנחזה כסכנת חיים, עשוי להקים חובת פרסום גם בין זרים מוחלטים. במקרה אחרון זה, עצם הימצאותו של מידע הנוגע לאדם אחד בידי אדם אחר, הוא היוצר את היחסים ביניהם".

[2] כך למשל נפסק בעבר בע"א 213/69 חברת החשמל נ' הארץ, כי אין לעיתון מעמד ייחודי על  השופט ויתקון קבע שם (בעמ' 91-90) כי- "…ברור, הן מפסק הדין הישראלי בעניין בנטוב נ' קוטיק והן מהפסיקה בארצות אחרות, שדינו של עיתון כדין כל אדם לעניין פרסום לשון הרע… חשיבות הנושא מבחינה ציבורית אינה מקנה לעיתון חסינות מיוחדת. זוהי גזירה המקשה על הציבור שעניינו להשיג ידיעות, אלא שכנגד עניין זה יש לשקול את זכותו של הפרט שלא להיפגע. זכות זו ראויה להגנה". ובהמשך, בעמ' 94, נקבע כי "סיכומו של דבר: היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי… עיתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עיקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בעיני הציבור, ואם בכלל ייתכנו מקרים כאלה, שבהם עשויה הזכיה לעמוד למפרסם, עליו להביא את תלונתו, קודם כל, לידי הרשות המוסמכת לטפל בה…".

[3] ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, עמ' 149; ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, עמ' 29.

יצוין שבעניין ריימר הנ"ל, הפך בית המשפט העליון את החלטתו של בית המשפט המחוזי, שם פסקה השופטת בן עתו כי כאשר מדובר במניע פסול אין מקום להגנת תום הלב, וכי "מי שפונה למשטרה מתוך רגש נקמנות וכל מטרתו להזיק לזולת בשל מטרות זרות לענין, אין פניתו מוגנת ע"י סעיף 15 לחוק משום שהיא נעדרת תום לב". אולם בית המשפט העליון כאמור הפך זאת וקבע (עמ' 150-149), כי "אין בידי לקבל גישה זו. תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה… גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם".

עיקרון זה חזר על עצמו בכמה פסקי דין, וכפי שסיכם זאת בית המשפט המחוזי באחד מפסקי דינו [ע"א (מחוזי י-ם) 8312-01-25 ביטון נ' כהן (7.3.25): "בענייננו נדונה החלופה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, שעניינה פרסום בהגשת תלונה אל הרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. לגבי חלופה זו נקבע כי אפילו נבעה התלונה ממניע זדוני, אין בכך כדי לשלול את הגנת תום הלב וזאת אם נמצא כי המפרסם האמין, סובייקטיבית, בנכונות התלונה ואם נמצא כי חשדו היה סביר (ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (14.3.2016)‏‏, כבוד השופט (כתוארו אז) י' עמית, פסקה 69; בע"מ 1620/17 פלוני נ' פלונית (21.3.2017 פלוני נ' פלונית (21.3.2017)‏‏, כבוד השופט מ' מזוז, פסקה 7)".

[4] בת"א (שלום ת"א) 5116/89 מולדת נ' זמר נאמר על ידי ביהמ"ש, בדרך אגב, כי הקביעה שנפסקה בעניין ריימר, לפיה מניעי המפרסם אינם רלוונטיים, נכונה ביחס לסעיף 15(8) [תלונה במשטרה] אך לא ביחס לסעיפי המשנה 15(2) ו-15(4). בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין הביעו השופטים דעות שונות בעניין השאלה הנ"ל, האם במסגרת סעיף משנה 15(2) יש חשיבות למניעי המפרסם (ראו למשל בפסקה 15 ואילך לפסק דינו של פוגלמן, מול פסק דינו של השופט גרוניס בפסקה 72 ואילך).