סמכותו של בית המשפט במסגרת פסק דין להורות גם על צו מניעה
באופן כללי, בית משפט מוסמך במסגרת פסק דין בתביעות לשון הרע, לא רק להורות על פיצוי כספי בגין לשון הרע, אלא גם על צו מניעה.
דהיינו, בית המשפט רשאי במסגרת פסק דין להורות לאדם כי יימנע מעשיית פרסום מסוים, או שיחדל מפרסום שכבר נעשה.
הסמכות לכך מעוגנת בסעיף 72 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המסמיך באופן כללי את בית המשפט להורות לא רק על פיצוי כספי, אלא גם על צווי עשה או לא תעשה [סעיף 72 הנ"ל לפקודת הנזיקין חל באופן ספציפי גם בהקשר של לשון הרע, וזאת מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, הקובע שסעיפים מסוימים בפקודת הנזיקין 1944 (שלימים פינתה את מקומה לפקודת הנזיקין של היום, תוך שינוי מספרי סעיפים), יחולו גם בתביעות לשון הרע. סעיף 7].
סמכות זו היא סמכות שבשיקול דעת. דהיינו, בית המשפט אינו מחויב לתת צו מניעה, וייתכן כי שיקול דעתו יהיה שלמרות שהפרסום מהווה לשון הרע, אין להורות על מניעת פרסום אלא על פיצויים.
להרחבה בעניין זה ראו את החלטת הביניים שנתן בית המשפט במסגרת רע"א 531/88 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מב(4) 20, פסקה 7 לפסק הדין (עמ' 725); וכן מאוחר יותר, בפסק הדין ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, בפסקה 8 לפסק הדין עמ' 855.
[וראו גם ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י, שם סיכם השופט עמית בפסקה 77 לפסק דינו, כי "אכן, נקודת המוצא המקובלת היא כי מקום שבו הוכרעה שאלת האחריות לחובת המפרסם, ונקבע כי הפרסום מהווה לשון הרע שאינה חוסה תחת ההגנות שבחוק – אזי ככלל יש ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הפרסום". וראו שם גם דיון בשאלה המעניינת, האם בית המשפט רק מוסמך, או גם מחויב, לתת צו מניעה קבוע, אם מתברר שאכן הייתה לשון הרע ואין לנתבע הגנות].
צו מניעה זמני
כאמור, בית משפט מוסמך במסגרת פסק דין להורות על צו מניעה.
לפיכך, אדם שחש נפגע מפרסום מסוים (שנעשה או שעומד להיעשות), רשאי כמובן לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעה בה הוא דורש את מניעת הפרסום.
הבעיה היא, שעד שיינתן פסק דין בתביעה, אין שום דבר שמונע מהמפרסם לבצע את הפרסום! (שהרי כל זמן שהמשפט לא הסתיים, ואין הכרעה בפסק דין, אין שום דבר שמונע מהמפרסם לפרסם את הדברים). וכאן עולה השאלה, מה יעשה אם כן אדם שמעוניין בדחיפות למנוע מראש את הפרסום? האם ניתן לבקש מבית המשפט צו מניעה זמני? דהיינו, לבקש כי באופן זמני, כל זמן שלא ניתן פסק דין, ייאסר לעשות את הפרסום?
[דוגמה פשוטה: לפלוני נודע שעומדים לפרסם תחקיר נגדו. הוא סבור שמדובר בשקרים גמורים ובלשון הרע, והוא מעוניין למנוע את פרסום התחקיר. עד שיתברר בבית המשפט האם אכן מדובר בלשון הרע, יחלוף זמן רב. האם ניתן בנסיבות אלה לפנות לבית המשפט ולבקש צו מניעה זמני, דהיינו, למנוע את הפרסום עד למתן פסק דין?]
ככלל, בהליכים משפטיים (לא בהקשר של לשון הרע), הדין אכן מכיר באפשרות של "צו מניעה זמני", שמטרתו למנוע נזקים בלתי הפיכים (נדרשים לכך תנאים מסוימים, כגון סיכוי לכאורי להוכחת התביעה ועוד); למשל, אם יש מחלוקת בין ראובן לשמעון בדבר הבעלות על נכס מסוים, ניתן לבקש מבית המשפט שכל עוד לא הסתיים המשפט, לא ניתן יהיה למכור את הנכס. ואם כך, לכאורה גם בתביעת לשון הרע, ניתן לכאורה לפסוק "צו מניעה זמני" עד לסיום ההליך.
אולם, בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא שהוזכר לעיל, נקבע כי בדרך כלל בתביעות לשון הרע, וקל וחומר כשמדובר באיש ציבור, בית המשפט יימנע מלהורות על צו מניעה זמני (בשלב שבו לא ניתן פסק דין המכריע סופית בתביעה), וזאת על מנת שלא לפגוע בחופש הביטוי. בית המשפט הוסיף כי ייתכנו אמנם מקרים שבהם המאזן הכולל מביא למסקנה שיש לתת מראש צו מניעה זמני, אך אלה הם מקרים חריגים, שבהם ברור מראש שהגנת המפרסם צפויה להיות הגנת סרק, או שאין בפרסום עניין ציבורי [לסקירה של פסק דין אבנרי בעניין זה ולביקורת נגדו, ראו מאמרו של אריאל בנדור, "חופש לשון הרע" (לחצו כאן)].
באופן דומה סיכם ביהמ"ש העליון גם בעניין רשת תקשורת נ' אטינגר (רע"א 10771/04), בעמ' 315: "ההלכה שנקבעה בפרשת אבנרי ואשר אומצה בפסיקה מאז, קבעה כי ככלל, אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב המקדמי, שכן בשלב זה – שבו טרם הוכרע אם הפרסום אכן מהווה לשון הרע, וטרם נקבעה אחריותו של המפרסם לפגיעה בשם הטוב – משקלו הנכבד של חופש הביטוי והטעמים העומדים ביסודו גוברים על החשש מפני הפגיעה בשם הטוב. כך, אלא אם בית–המשפט משתכנע כי הגנתו של המפרסם היא הגנת סרק, או שאין בפרסום עניין לציבור. פסק–הדין קבע אפוא את הכלל ואת חריגיו… כאמור אפוא, פסק–הדין בעניין אבנרי הכיר בקיומם של חריגים לכלל בנסיבות מסוימות, ולקיומו של חריג כזה טען המשיב בבקשה שבפניי. משכך, יש לבחון אם הנסיבות בעניינו של המשיב אכן מביאות את עניינו לגדרי החריג האמור…".
לעתים "קורה הנס" ובית המשפט כן מכיר בחריג לכלל ומעניק צו מניעה זמני. כך, ברע"א 5395/09 פלוני נ' פלונית, עמד להתפרסם ספר מסוים, ואשה פלונית טענה שיש למנוע את פרסום הספר שהפרסום יפגע בה (שכן, הספר כלל פרטים מביכים אודות אחת הדמויות, ואותה פלונית טענה כי הקוראים לא יתקשו לזהות אותה עם הדמות). בבית המשפט המחוזי, זכתה פלונית בצו הזמני המבוקש, והמפרסם פנה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. ביהמ"ש העליון קבע כי יש הצדקה לצו מניעה זמני, שכן אמנם הגנת המפרסם אינה הגנת סרק, אך האינטרס הציבורי בפרסום הספר אינו גבוה, ונסוג מפני אינטרס השם הטוב. כך (בפסקה 5):
"בפסק הדין בעניין אבנרי נקבעו שני חריגים: חריג אחד, מקרה בו הגנת הנתבע הינה הגנת סרק…בענייננו, איני סבור שניתן לומר כי הגנתו של המבקש [=המפרסם, שביקש את הערעור]] הינה הגנת סרק. מכאן, שחריג זה לא מתקיים. החריג הנוסף שנקבע בעניין אבנרי הוא מקרה בו אין עניין ציבורי בפרסום. בנושא זה הוזכרו בעניין אבנרי שני גורמים שיש ליתן להם משקל: האחד, זהות הנפגע מן הפרסום. נקבע, כי יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי כאשר מדובר באנשים הנושאים משרות ציבוריות או ממלאים תפקידים שלציבור יש עניין בהם… השני, טיב הפרסום. יש חשיבות לשאלה האם הפרסום עוסק בפעילות ציבורית או בעניין פרטי שלציבור אין עניין בו… בענייננו, פרסום הספר לא מבטא אינטרס ציבורי בדרגה גבוהה. המשיבה אינה אישיות ציבורית. האירועים אשר לפי הטענה משתקפים בספר אירעו בנסיבות פרטיות. לציבור אין עניין מיוחד בפרטים אלו. אכן, אין לומר כי אין לציבור כל עניין בפרסום הספר. חופש הביטוי והיצירה מקיף גם ביטויים אומנותיים. פרסום ספר המטפל בסוגיה חברתית, כדוגמת זוגיות, יש בו עניין לציבור, גם אם מדובר בספרות מסוג פרוזה ולא בספרות עיונית. אולם, לציבור אין עניין בהתוודעות לפרטיה של מערכת היחסים האינטימית שהתקיימה בין המבקש לבין המשיבה. אין דומה עניין ציבורי ב'נושא העל' שבו עוסק פרסום לעניין ציבורי בנתונים הקונקרטיים הנחשפים בפרסום. ככל שצודקת המשיבה בטענתה כי הספר מגולל למעשה את מערכת יחסיה עם המבקש, כולל הצדדים הפנימיים והאינטימיים של מערכת היחסים, הרי שלציבור אין עניין מובהק במידע זה. מניעת הפרסום אמנם תשלול מהציבור, בעקיפין, ספר העוסק בנושא שיש לו חשיבות חברתית ואומנותית. לכך יש ליתן משקל, אולם אין מדובר במקרה המשתייך לליבת האינטרס הציבורי במקרים של איזון בין חופש הביטוי לבין פגיעה בפרטיות ובשם טוב. על כן, יש לשקול את האינטרס הציבורי בפרסום הספר בגדר האיזון בין הצדדים, אולם אין לראותו כמכשול מוחלט מפני מתן צו מניעה זמני…".
על אף התקיימות החריג, לא הסתפק בכך ביהמ"ש ובחן גם את הנזקים הצפויים למפרסם אל מול הנזקים הצפויים לפלונית. לבסוף הוא מגיע למסקנה כי נזקיה הפוטנציאליים של פלונית עולים על נזקי המפרסם: "לטענת המבקש [=המפרסם, שביקש את הערעור], העיכוב בהפצת הספר גורם לו נזקים כבדים, בין היתר בשל החמצת הזדמנויות לקידום הספר. המבקש מוסיף, כי אין מדובר בנזק כלכלי בלבד, שכן גניזת רומן ביכורים, ולוּ באופן זמני, היא צעד בעל משמעות רגשית מרחיקת לכת ליוצר. אין לזלזל בטענות המבקש על הפגיעה הנגרמת לו בגין צו המניעה הזמני. עם זאת, סבורני כי אין פגיעה זו שקולה לפגיעה העלולה להיגרם למשיבה בגין פרסום הספר. כאמור, הספר מכיל תיאורים הנוגעים לרובד האינטימי ביותר בנפש האדם וביחסים שבינו לבינה. ככל שהדברים אכן יזוהו עם המשיבה, מדובר בפגיעה קשה ביותר בפרטיותה. פגיעה זו גוברת על הפגיעה הצפויה למבקש בגין העיכוב בפרסום יצירתו … ניתן לומר כבר בשלב זה, כי הפגיעה במשיבה עקב הפרסום הינה כמעט וודאית" (פסקה 9). נציין כי בהחלטה זו מפרט ביהמ"ש העליון את מכלול השיקולים הנוגעים לצו מניעה זמני במשפטי לשון הרע, את בחינת הנזקים וכו' ולפיכך מדובר בהחלטה עקרונית חשובה.
וראו גם את הסקירה וסיכום הפסיקה בת.א (שלום חיפה) 76295-03-25 הזמן יבוא ושיווק בע"מ נ' אוליננקו (15.9.2025) פסקה 4 ואילך.
