לעתים מתפרסמות טענות שליליות אודות אדם כלשהו, אך המפרסם אינו בהכרח מציג זאת כעובדה או כאמת, אלא רק מציג או מצטט טענות של אדם אחר; דהיינו, הוא מביא לידיעת הקוראים (או השומעים) את העובדה שעלו טענות כאלה מצד אחרים, ואינו בהכרח קובע כי טענות אלה הן אמת.
ניקח למשל פרסום שלפיו, "לאחרונה נשמעו טענות של עובדים ולפיהן פלוני מתעמר בעובדים…"; או כתב המספר כי "רבים טענו בפניי שפלוני מתנהג בגסות…". האם העובדה שהכתב דייק באומרו שנשמעו טענות כאלה, מקימה לו טענה של "אמת הפרסום" (גם אם לא יוכח שפלוני אכן התעמר בעובדים בפועל), או שמא טענת "אמת הפרסום" מותנית בכך שגם תוכן הדיבה היה נכון (דהיינו, בדוגמה לעיל, כדי להקים טענת אמת הפרסום, לא די בנכונות העובדה כי אכן נשמעו טענות שפלוני מתעמר בעובדים, אלא יש להוכיח שפלוני אכן התעמר בעובדים)?
הפסיקה השיבה על כך, כי באופן כללי, כדי להקים טענה של אמת הפרסום לא די בכך שההפניה או הציטוט היו נכונים, אלא טענת אמת הפרסום מותנית בכך שגם תוכן הדיבה היה נכון. זאת משום שכאשר אדם החוזר על דברי זולתו, מביע לכך מעין הסכמה בדרך כזו או אחרת. יחד עם זאת, אם ברור מדברי המפרסם שהוא אינו בהכרח מסכים עם הדברים, אלא מביא את הטענות רק בגלל הערך החדשותי שבעצם הצגת הטענות, במקרים כאלה די בנכונות הטענות או הציטוט כדי להקים טענה של אמת הפרסום.
כך למשל נפסק בת.א (מחוזי ירושלים) 13358-01-17 חמדני נ' כהן (5.5.2020), פסקה 125: "… הכלל הוא שמפרסם החוזר על דברי זולתו לא יוכל בדרך כלל ליהנות מהגנת אמת הפרסום באמצעות הטענה שהאדם שאותו ציטט אמר את הדברים. הסיבה לכך היא שהאדם הסביר יסיק לרוב מפרסום החוזר על לשון הרע שאמר אדם אחר, כי הדברים עצמם היו אמת. לפיכך מפרסם של פרסום חוזר כזה ייהנה מהגנת אמת הפרסום רק אם יוכיח את אמיתות דברי לשון הרע עליהם הוא חזר. עם זאת, כאשר עצם אמירת הדברים שכוללים לשון הרע מהווה עובדה חשובה בפני עצמה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להם נופך של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסוים, ניתן להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו".
ור' גם ת.א (מחוזי ב"ש) 7129/99 שמש נ' שמעון (10.10.2004), פסקה 11; הדברים צוטטו ויושמו גם בע"א 69724-05-19 שטייף נ' זהבי (30.6.2020), פסקה 22 [שם פרסמה הכתבת על השדרן נתן זהבי, כי "התקבלו אצלה עדויות…", ועל סמך כך ניסתה לטעון כי לצורך הגנת אמת דיברתי בכך שאכן נשמעו העדויות. ביהמ"ש דחה את טענתה, שכן הכתבה לא סתם ציינה את העובדה שנשמעו עדויות, אלא השתמע ממנה כי העדויות אכן נכונות].
***
[הערה: ראינו כי בעצם העובדה שהפרסום חוזר על דברי הזולת, אין די כדי להקים הגנת "אמת דיברתי". עם זאת, בית המשפט רשאי לקחת עובדה זו כשיקול לקולא בעת שהוא מחליט על גובה הפיצויים או העונש. זאת בהתאם לסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי בפסיקת גובה הפיצוי או העונש, רשאי ביהמ"ש להתחשב לקולא במספר גורמים, וביניהם העובדה שהפרסום הייתה חזרה על דברי אדם אחר, תוך הפנייה למקור].
