דיני לשון הרע – מענה קצר ותמציתי לשאלות נפוצות

מהו החוק המרכזי בישראל המסדיר את הנושא של לשון הרע?

החוק המרכזי הרלוונטי הינו חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (לרקע כללי לחוק ולמצב שהיה קיים לפני חוק זה, לחצו כאן)

 

מה הגדרת החוק ל"לשון הרע"?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח "לשון הרע" כך – "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". להרחבה לחצו כאן

 

האם יש הבדל בין "לשון הרע" לבין "דיבה"?

רבים סבורים בטעות כי החוק מבחין בין "לשון הרע" לבין "דיבה". האמת היא כדלקמן: המונח החוקי הרשמי התקף כיום הוא "לשון הרע". חוק איסור לשון הרע אינו משתמש כלל במונח "דיבה", אלא רק במונח לשון הרע (ומונח זה מתאר בין פרסומים שקריים ובין פרסומים אמיתיים, רק שלפרסומים אמיתיים יש הגנות מסוימות). המונח דיבה קיים בשפה השכיחה, אך כאמור אינו המונח הרשמי התקף. להרחבה לחצו כאן

 

האם מה שמגדיר את הפרסום כלשון הרע הוא כוונת המפרסם, תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע, או הבנת האדם הסביר?

המבחן הוא כיצד הפרסום מובן ונתפס על ידי האדם הסביר, כלומר, הקורא/השומע המצוי, ולא "מה התכוון" הפוגע, או מהי תחושתו הסובייקטיבית של של הנפגע (ע"א 751/10 [אילנה דיין] פסקה 83-84; ע"א 466/83 [שאהה] עמ' 740; ע"א 334/89 [מיכאלי] עמ' 562).

 

מה הדין כשהפרסום נחשב  משמיץ רק בעיני אוכלוסיות מסוימות?

לשון הרע היא דבר המבזה אדם "בעיני הבריות", אך מי הן ה"בריות"? האדם הנאור? האדם המצוי? ומה הדין כשבציבור הכללי הפרסום אינו נתפס כשלילי, אך בחברתו הקרובה של הנפגע הוא נתפס כשלילי? הכלל הוא, כי גם פרסום שאינו שלילי בעיני "האדם הנאור" (למשל, פרסום על אדם שנטייתו המינית שונה), עדיין עשוי להיחשב לשון הרע, אם הוא נחשב שלילי בעיני האדם המצוי. כמו כן, אם בסביבת הנפגע הפרסום נחשב שלילי, יהיה בכך לשון הרע גם אם בציבור בכללותו אין הפרסום נתפס שלילי [דעת הרוב בע"א 466/83 [שאהה]; וכן פס"ד אמסלם – ת.א. 20174/94; ערעור על עניין אמסלם נדחה – ע"א (ת"א) 1145/95].

 

האם גידופים וקללות יכולים להיחשב ללשון הרע?

מבחינת ההגדרה ה"יבשה" בחוק, גידופים וקללות עשויים להיחשב לשון הרע. בפרקטיקה, בהמ"ש קובע במקרים רבים שמדובר בזוטות שאינן נחשבות לשון הרע – במיוחד כשמדובר בגידופים שכיחים שברור שנאמרים תוך כדי להט מריבה [ר' למשל פס"ד גליבצ'וק (ת.א. 20684-09-19) וסקירת הפסיקה שם].

 

האם הומור/ סאטירה יכולים להיחשב ללשון הרע?

ככלל, החוק אינו מחריג הומור וסאטירה מהיות לשון הרע, ולא נבעו לגביהם הקלות מיוחדות. עם זאת, במצבים גבוליים (כאשר לא ברור שהאמירה הייתה ממש מבזה, או ספק בקיומן של הגנות כלשהן), ביהמ"ש ייטה לטובת הנתבע, מטעמים של חשיבות הסאטירה וכו' [ראו למשל דברי בית המשפט העליון בעניין הרציקוביץ – ע"א 4534/02].

 

מתי אדם נחשב כ"מפרסם" לשון הרע? האם יש כמות מינימלית של נמענים? [אם למשל אמרתי השמצה כלשהי באוזני אדם אחד בלבד, האם זהו "פרסום" לשון הרע?]

די בכך שהדברים יפורסמו אפילו לאדם אחד מלבד הנפגע, כדי להיחשב ל"פרסום" (סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע). עם זאת, על מנת שלשון הרע תוגדר גם כעבירה פלילית (ולא רק כעילה לתביעה אזרחית) יש צורך בפרסום לשני בני אדם לפחות מלבד הנפגע (ס' 6 לחוק).

 

האם יש הבדל בין פרסום בעל פה לבין פרסום בכתב?

פרסום לשון הרע יכול להיות בין בעל פה ובין בכתב (ס' 2 לחוק). עם זאת, החוק מבדיל ביניהם לעניין אחד: בדברים שבעל פה, יסוד הפרסום מתקיים רק אם הדברים היו מיועדים להגיע לאדם מלבד הנפגע, ואכן הגיעו אליו. לעומת זאת כשמדובר בפרסומים בכתב, די בכך שלפי הנסיבות הכתב עשוי להגיע לאדם מלבד הנפגע, כדי להיחשב ל"פרסום".

 

האם "שיתוף" פוסט [שרשור הלאה של פוסט שקיבלתי] יכול להיחשב ל"פרסום"? ומה דינו של מי שעשה "לייק" על פוסט משמיץ שקיבל?

שאלות אלה נדונו בהרחבה ע"י בית המשפט העליון בפסק הדין שאול נ' ניידלי (רע"א 1239/19). ההכרעה הייתה, בתמצית, כי "שיתוף" (share) נכלל במונח פרסום, אך סימון "לייק" בלבד אינו עולה כדי פרסום. להרחבה בעניין זה ראו כאן וכן ראו כאן].

 

האם ניתן להגיש תביעה נגד מפרסם, אם לא הוזכר במפורש שמו של הנפגע?

אם הקורא/הנמען הסביר של הפרסום מבין לפי הנסיבות במי מדובר, ניתן להגיש תביעה נגד המפרסם גם אם לא הזכיר במפורש את השם (סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע). ור' ביתר הרחבה גם כאן

 

האם פרסום אמת יכול להיחשב לשון הרע, או שרק השמצה שקרית מהווה לשון הרע?

ככלל, גם פרסום אמת יכול להוות לשון הרע, ולא רק השמצה שקרית [הגדרת "לשון הרע" אינה כוללת בהכרח את שקריות ההשמצה ולכן גם פרסום אמת יכול להוות לשון הרע]. יחד עם זאת, אם הפרסום הוא אמת ולצד זאת מתקיים גם תנאי נוסף, שהפרסום הוא בעל "עניין ציבורי", במקרה כזה יוכל המפרסם להתגונן בטענת אמת הפרסום (המכונה גם "אמת דיברתי") שבסעיף 14 לחוק (לסקירת סעיף 14 ראו כאן; לשאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה בעניין אמת הפרסום, לחצו כאן; לשאלה מהו "עניין ציבורי" לחצו כאן).

 

האם ניתן לתבוע בגין לשון הרע על ציבור?

לפי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע על ציבור אמנם נחשבת עקרונית ללשון הרע, אך לא ניתן להגיש תביעה בגינה [מה כן ניתן לעשות? באופן תיאורטי, יש אפשרות לפי החוק לגרום לכך שיוגש כתב אישום פלילי נגד המפרסם, אך זו אפשרות תיאורטית שמעולם לא יושמה וכנראה גם לא תיושם. לפיכך, בשורה התחתונה חוק איסור לשון הרע אינו מקנה כלים משפטיים ממשיים מול פרסום לשון הרע על ציבור]. ראו ביתר הרחבה גם כאן

 

האם ניתן להגיש תביעה בגין לשון הרע שפורסמה על אדם אחרי מותו?

לפי סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע שפורסמה על אדם אחרי מותו, אמנם נחשבת עקרונית ללשון הרע, אך לא ניתן להגיש תביעה בגינה [מה כן ניתן לעשות? לפי הסעיף, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להביא לכך שהמדינה תגיש כתב אישום פלילי, וזאת "אם ביקש זאת בן-זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו". לא ברור עד כמה צעד זה מעשי]. ראו ביתר הרחבה גם כאן [יש מקרה דומה, שבו הלשון הרע פורסמה על אדם חי, אך הוא הלך לעולמו לפני שהגיש תביעה או במהלך המשפט. עניין זה נדון בסעיף 25 לחוק, ראו כאן].

 

האם פרסום לשון הרע מהווה גם עבירה פלילית או רק עילה לתביעה אזרחית?

פרסום לשון הרע מהווה עילה לתביעה אזרחית (סעיף 7 לחוק); עם זאת, במקרים מסוימים הפרסום מהווה (גם) עבירה פלילית: לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, פרסום לשון הרע מהווה גם עבירה פלילית שעונשה הפוטנציאלי הוא שנת מאסר, וזאת אם הפרסום נעשה לשני בני אדם לפחות (מלבד הנפגע), וכן נעשה "בכוונה לפגוע". הפסיקה הדגישה, כי המשמעות של תנאי זה ("כוונה לפגוע") הינה, שלא די בצפיות, דהיינו, לא די בכך שהמפרסם צפה או יכול היה לצפות את הפגיעה, אלא נדרש להוכיח כוונה לפגוע. ראו גם כאן

 

מי מנהל את ההליך הפלילי נגד המפרסם? המדינה או הנפגע? ומהי "קובלנה"?

באופן כללי, הליכים פליליים מנוהלים על ידי המדינה. אך פרסום לשון הרע הוא אחד המקרים שבהם המחוקק מעניק אפשרות גם לנפגע עצמו לנהל הליך פלילי נגד המפרסם ולדרוש שיוטל עליו עונש ולא רק פיצוי אזרחי. הליך כזה מכונה "קובלנה פלילית", או "קובלנה". ליתר הרחבה ראו כאן

 

האם בתביעת לשון הרע צריך להוכיח נזק על מנת לקבל פיצוי?

סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מאפשר לנהל תביעה גם ללא הוכחת נזק, אך סכום הפיצוי במקרה כזה יהיה מוגבל, ולא ניתן לחרוג מגובה מסוים (מהו הגובה שממנו לא ניתן לחרוג ללא הוכחת נזק? החוק נוקב במספר 50,000 ש"ח, אך סכום זה משוערך וצמוד למדד מאז שנת 1998, כך שכיום בתוספת השערוך מדובר בסכום גבוה בהרבה, ולפיכך יש להתעדכן באמצעות מחשבוני הצמדה). עוד קובע הסעיף, שאם הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע", הגובה המקסימלי שאליו ניתן להגיש ללא הוכחת נזק יוכפל פי שניים (100,000 ש"ח בהצמדה למדד כאמור). הסכום המקסימלי הנ"ל שאליו ניתן להגיע ללא הוכחת נזק (עם או בלי כוונה לפגוע) מכונה גם "פיצוי סטטוטורי". להרחבה ראו כאן

לצד האמור חשוב לדעת, שאם פורסמו כמה דברי לשון הרע, ניתן לתבוע את הפיצוי הסטטוטורי בגין כל פרסום ופרסום בנפרד, כך שהפיצוי הסטטוטורי עשוי להיות מוכפל בכמה וכמה! לאור האמור כמובן צפה השאלה, מתי הפרסומים נחשבים ל"פרסום אחד" ומתי הם נחשבים לכמה פרסומים (אם למשל נכתבו מספר הכפשות במכתב אחד, האם כל הכפשה והכפשה נדונה בנפרד? ואם פורסמו מספר מכתבים, האם כל מכתב נדון בנפרד? שאלה זו אינה פשוטה וביהמ"ש העליון מציב מספר מבחני עזר לשם כך. להרחבה ראו כאן

 

נניח שבגין הפרסום נגרמה לי עגמת נפש, בושה, נזק נפשי וכדומה, אך לא נזק ממוני. האם זוהי "תביעה ללא הוכחת נזק", שסכומה מוגבל לסכומים האמורים לעיל?

לא נכון. נזק כאמור הוא נזק לכל דבר, כך שלא מדובר ב"תביעה ללא הוכחת נזק", אלא בנזק שהפיצוי בגינו אינו מוגבל. במלים אחרות (ובניגוד לטעות נפוצה), לא רק נזק כספי הוא נזק, אלא נזק מכל סוג. המילים "פיצוי ללא הוכחת נזק" פירושן הוא שאין הוכחה לנזק כלשהו. להרחבה ראו כאן

 

האם גם תאגיד (חברה וכדומה) יכול להגיש תביעה ללא הוכחת נזק, או רק אדם פרטי?

בעבר הייתה מחלוקת, האם גם תאגיד יכול להגיש תביעה ללא הוכחת נזק (הייתה טענה, שלא ניתן לעשות זאת בעקבות ס' 10 לפקודת הנזיקין, ממנו עולה שתאגיד אינו זכאי לפיצויים ללא הוכחת נזק ממוני). כיום הגישה היא (בעקבות החלטה של ביהמ"ש העליון), כי לעניין לשון הרע אין הבדל בין תאגיד לבין אדם פרטי, שהרי סעיף 1 ללשון הרע קובע שדין תאגיד כדין אדם. להרחבה ראו כאן

 

האם בית המשפט יכול לפסוק לאדם בגין אותה לשון הרע גם פיצוי רגיל (על הנזק שנגרם) ובנוסף גם פיצוי ללא הוכחת נזק?

לא ניתן לפסוק גם נזק רגיל וגם פיצוי ללא הוכחת נזק. מדובר במסלולים חלופיים. פיצוי ללא הוכחת נזק ניתן רק כאשר לא הוכח נזק. להרחבה ראו כאן

 

נפגעתי מפרסום לשון הרע ובכוונתי להגיש תביעה לבית המשפט. האם ניתן לדרוש רק פיצוי כספי או גם תיקון, התנצלות וכדומה?

ככלל, ניתן לתבוע לא רק פיצוי כספי אלא גם תיקון, מחיקה הסרה של הפרסום וכדומה.

לגבי התנצלות, יש מחלוקת בפסיקה אם ניתן לדרוש זאת, והגישה הרווחת היא שלא ניתן. להרחבה ראו כאן; וכן כאן

 

האם ניתן לתבוע "צו מניעה זמני", דהיינו, להסיר את הפרסום כל זמן שהתביעה מתנהלת, עד שהיא תתברר סופית?

תיאורטית ניתן, אך נדירים המקרים שבהם בית המשפט נעתר לכך. להרחבה ראו כאן

 

פורסמה נגדי לשון הרע באופן אנונימי (המפרסם אינו ידוע). האם ניתן להגיש לביהמ"ש תביעה נגד ספק האינטרנט לחשוף את פרטי הגולש?

הפסיקה קבעה שבית המשפט לא ייעתר לתביעה כזו, שכן אין הליך כזה בחוק. יחד עם זאת, אם יש חשד באדם ספציפי, ניתן להגיש נגדו תביעה רגילה, ובמסגרת התביעה לבקש לחייב את הספק להשיב לשאלות בדבר זהות המפרסם. להרחבה ראו כאן

 

פורסמה נגדי לשון הרע באמצעי תקשורת (עיתון, רדיו וכו'). את מי ניתן לתבוע?

לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, ניתן לתבוע מספר גורמים:

1. את “האדם שהביא את דברי הלשון הרע לאמצעי התקשורת” (כלומר, ניתן לתבוע את העיתונאי שהכין את הפרסום או הכתבה ומסר אותה לאמצעי התקשורת בה הוא מועסק; וכן ניתן לתבוע גם את ה”מקור” שמסר את הידיעה לאמצעי התקשורת);
2. את “עורך אמצעי התקשורת” (כלומר, עורך העיתון, או עורך הרדיו/טלויזיה).
3. את “מי שהחליט בפועל על הפרסום”.
4. את “האחראי לאמצעי התקשורת” (כלומר, מו"ל העיתון; ובשידורי רדיו וטלוויזיה, את האחראי לקיומם של השידורים). נציין כי ביחס לתביעה נגד "האחראי לאמצעי התקשורת" החוק מטיל מספר הגבלות.

 

להרחבה ראו כאן

 

מאזין עלה לשידור וללא כל התראה אמר דברי לשון הרע נגד פלוני. האם גם אז פלוני יכול לתבוע את כל הגורמים הנזכרים לעיל (העורך, האחראי לשידור וכו')?

התשובה לשאלה זו מצויה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הקובע שבמקרים כאלה יוכלו אותם גורמים להנות מהגנת “תום הלב” [סעיף 15 מונה סדרת מקרים שבהם קמה חזקה כי מתקיים תום לב, והמקרה ה-12 הוא, “הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע“].

 

המשך יבוא…