הבעת דעה – האם ומתי מהווה הגנה

שאלה:

האם הבעת דעה מהווה הגנה בלשון הרע?

במילים אחרות, האם עצם העובדה שפרסמתי את הדברים כ"הבעת דעה" ולא כקביעת "עובדה", עשויה להוות עבורי הגנה בתביעת לשון הרע?

התשובה בקצרה:

הבעת דעה לכשעצמה אינה הגנה. גם הבעת דעה נחשבת לשון הרע. עם זאת, נסיבות מסוימות של הבעת דעה עשויות להקים הגנה של "תום לב", כפי שקובע סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. להלן נפרט מה קובע הסעיף ומה הוסיפה הפסיקה ביחס לסעיף.

התשובה ביתר הרחבה:

א. התייחסות החוק להבעת דעה

הבעת דעה כשלעצמה, אינה מהווה הגנה. כלומר, למפרסם לא תקום הגנה רק מכוח העובדה שמדובר ב"הבעת דעה".

אולם, הבעת דעה בנסיבות ספציפיות, עשויה להיות מוגנת מתביעת לשון הרע, וזאת מכוח "הגנת תום הלב" הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

[סעיף 15 הוא סעיף רחב הכולל קשת של מקרים ונסיבות שבהם קמה הגנת "תום לב", ללא קשר דווקא להבעת דעה. כגון, אדם המגיש תלונה, אדם המגן על אינטרס אישי כשר שלו וכו' (להרחבה ר' כאן וכן כאן). מכל מקום, כחלק מההגנה הרחבה של תום הלב, קובע הסעיף, כי נסיבות מסוימות של הבעת דעה עשויות להקים גם הן את ההגנה הנ"ל].

ואלה הן הנסיבות:

א. הבעת דעה על התנהגותו של אדם בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, או על התנהגותו של אדם בשירות ציבורי; או על התנהגותו של אדם בקשר עם "עניין ציבורי" [ס' 15(4)] [1];

ב. הבעת דעה על התנהגות אדם במהלך משפט או ועדת חקירה – בין אם כבעל דין, בין אם כעד ובין כעו"ד [ס' 15(5)] [2];

ג. ביקורת על יצירה של אדם (ספרותית, מדעית, אומנותית או אחרת), ובלבד שהיוצר פרסם או הציג זאת ברבים; או ביקורת על פעולה של אדם, אם אותו אדם עשה אותה בפומבי [ס' 15(6)] [3];

ד. דעה המובעת ע"י ממונה (למשל, עו"ד שמביע דעה על יכולותיו של מתמחה, בפני ראש המשרד) [ס' 15(7)] [4].

חשוב להדגיש, שאף כאשר מתקיימת אחת מהנסיבות הללו, הגנת תום הלב מותנית בכך שהבעת הדעה נעשתה גם בתום לב. כדי לקיים תנאי זה, המפרסם אינו צריך להתאמץ במיוחד, שכן סעיף 16 קובע שאם אכן התקיימו אחת מהנסיבות האמורות, אזי חזקה שהפרסום נעשה גם בתום לב; אולם, מוסיף סעיף 16 ומדגיש, שיש נסיבות שבהן תישלל חזקת תום הלב. כך, למשל, כאשר מתברר שהפרסום לא היה נכון, והמפרסם עצמו לא האמין באמיתות דבריו, או שהפרסום לא היה נכון והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לבירור הפרסום (לדוגמה, אדם אומר "לדעתי פלוני גנב", ובפועל התברר שהדבר אינו נכון וניתן היה לברר זאת בקלות), תישלל חזקת תום הלב. בנוסף, תישלל חזקת תום הלב אם כוונת הפרסום הייתה לפגוע במידה גדולה מהסביר לצורך העניין (ובקצרה ניתן לומר, כי יסוד תום הלב מורכב מאמונת המפרסם באמיתות הפרסום, בסבירות האמצעים שנקט וכן בפרופורציה של הפרסום). גם סעיף 17 קובע נסיבות שבהן תישלל הגנת תום הלב, והרחבנו בכל אלה במאמרים הכלליים העוסקים בהגנת תום הלב (ר' כאן וכן כאן).

ב. הרחבות הפסיקה ביחס להבעת דעה

כדי שפרסום יסווג כהבעת דעה, יש צורך שהדברים אכן ייאמרו כהבעת דעה ולא כקביעת עובדה, כפי שהדגיש בית המשפט בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, עמ' 262: "תחולת סעיף 15(4) על הפרסום מותנית אפוא בראש ובראשונה בכך שהמדובר בהבעת דעה (או סברה) ולא בקביעת עובדה".

לעתים קשה להכריע אם פרסום כלשהו יוגדר כ"הבעת דעה" או כ"עובדה". כך נאמר למשל בע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פיסקאות 29-28 לפסק דינו של השופט ריבלין):

"שלוש שאלות צריכות הכרעה. האחת, האם התבטאותו של המשיב כלפי המערער היא בגדר 'הבעת דעה' כדרישת הסעיף. השנייה, האם נסבה הבעת הדעה 'על התנהגות הנפגע… בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות'. והשלישית, האם נעשה הפרסום 'בתום לב'…

ביחס לשאלה הראשונה – סיווג הפרסום כהבעת דעה – הוכר זה מכבר הקושי, המתעורר לעיתים, לקבוע האם התבטאות מסוימת באה לשקף מציאות אובייקטיבית או שמא באה לבטא עמדה סובייקטיבית. 'השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית משפטית מעורבת' (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55). אומנם, יש לפעמים שהפרסום ניתן לסיווג פשוט – כקביעת עובדה או כהבעת דעה – אולם במקרים רבים, נע הוא בגבול שביניהם ושולח רגל לפה ורגל לשם. שהרי, יכול אדם לתאר מציאות עובדתית על-פי השקפתו שלו, לאמור, להביע דעה הנסבה על עובדות (ראו ד"נ הארץ הנ"ל, בעמ' 353). מכאן התיחום המטושטש בין השניים, המביא לכך כי לעיתים ניתן להחיל על התבטאות אחת הן את הגנת 'אמת בפרסום' והן את הגנת 'הבעת דעה בתום-לב' (ראו שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 310-309).

 מהם הכלים שבידי בית המשפט בבואו לבצע את הסיווג? 'השכל הישר וכללי ההגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה' (פרשת ספירו הנ"ל, בעמ' 55); 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר' (ע"א קראוס הנ"ל, בעמ' 857). הודגש, כי 'ככלל, על מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר, יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת' (פרשת בנזמין הנ"ל, בעמ' 263; פרשת פלוס הנ"ל, בעמ' 876-874). זאת ועוד, 'במקרים שבהם ההבחנה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות, שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתי-לשוני איננו מוביל למסקנה חד-משמעית…".

לעניין בעיית ההבחנה בין דעה לבין עובדה ופתרונות אפשריים לה ראו גם: ע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן; ד"נ חברת החשמל נ' הארץ, עמ' 353 ואילך.

דגש נוסף בפסיקה הוא, שתהיה הלימה סבירה בין הדעה לבין העובדות שעליה היא מבוססת. כך סוכמו הדברים בת.א. (שלום ת"א) 37304-10-20 סגל נ' נחמני (17.4.2025) [לקישור ר' כאן], בפסקה 43:

"אם כן, האם מדובר בהבעת דעה? חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות. פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. בהלכה הפסוקה נקבע, כי בית המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום כפי שאדם רגיל היה מבין אותו. הגנת הבעת הדעה מותנית בדרך כלל בכך שלצד הבעת הדעה יציין המפרסם גם את העובדות שעליהן היא מסתמכת. הפסיקה קבעה כי ההגנה תחול רק כאשר הדעה המובעת היא כזו שניתן היה להסיק אותה באופן סביר מעובדות האמת שעליה היא מסתמכת (ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי ואח', פ"ד מד(1) 762, 775-774). המבחן המחייב שנקבע בפסיקה לסבירות הבעת הדעה הינו זה שקבע כב' השופט לנדוי, שלפיו די בכך שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה שהיתה בגדר לשון הרע מן העובדות שצוינו בפרסום (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337, 351 – 352)".

הערות שוליים:

[1] ובלשון הסעיף: "(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

[2] בלשון הסעיף: "(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע – (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין, או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21; או (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6); או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" [ובקיצור, הכוונה היא להבעת דעה על התנהלותו של אדם במהלך משפט או ועדת חקירה, בין אם הבעת דעה על התנהגותו כבעל דין, או כעו"ד, או כעד. ודווקא בדיון פומבי, ולא בדיון שפרטיו חסויים].

[3] ובלשון הסעיף: "(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת, שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי; ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

[4] ובלשון הסעיף: "(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור".