הצגת השאלה
אדם מבטא אמירות לשון הרע, בפני חוקר פרטי שנשלח אליו על ידי התובע – האם ניתן לראות בכך פרסום לשון הרע?
מצד אחד, מתקיים יסוד הפרסום, שהרי החוק קובע שלצורך קיום יסוד ה"פרסום" די בכך שהדברים ייאמרו בפני אדם אחד בלבד מלבד התובע (סעיף 2 וכן סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע);
אך מצד שני יטען הנתבע, כי החוקר הוא שליח של התובע וזרועו הארוכה, ולכן, אמירה בפני החוקר בלבד היא כאמירה בפני התובע עצמו (ולפיכך לא מתקיים יסוד הפרסום, שהרי כדי שיתקיים יסוד הפרסום, נדרש שהדברים ייאמרו בפני אדם מלבד התובע).
להלן נראה את הכרעת הפסיקה בעניין זה.
כמו כן נראה מה הדין, כאשר החוקר מושך את הנתבע בלשונו באופן מגמתי.
הכרעת הפסיקה – אמירה בפני חוקר פרטי נחשבת ל"פרסום"
הפסיקה לא קיבלה את הטענה, כי החוקר הוא שליחו וזרועו הארוכה של התובע ולכן לא מתקיים יסוד הפרסום. הטענה כי החוקר נחשב שליח, ולכן חל הכלל "שלוחו של אדם כמותו" (כך שאמירת הדברים לחוקר היא כאמירת הדברים רק לנפגע עצמו) היא טענה שהפסיקה דחתה.
הנימוק לכך בקצרה, הוא זה: הכלל "שלוחו של אדם כמותו" נאמר רק באדם העושה עבור פלוני פעולות בעלות תוקף משפטי. לעומת זאת, כאשר רק אדם עושה עבור אדם אחר פעולות מעשיות כאלה ואחרות (כמו החוקר, שנשלח על ידי הנפגע לחקור), לא חל הכלל "שלוחו של אדם כמותו", ולכן לא ניתן לטעון שאמירה לחוקר כמוה כאמירתה לנפגע עצמו. בלשון הפסיקה, "זוהי פעולה מטריאלית ולא פעולה משפטית".
[מקורות לדוגמה: ע"א (מחוזי ת"א) 1963/05 דיור אקספרס נכסים והשקעות בע"מ נ' בן-ארי (3.1.07), שם הפך בית המשפט המחוזי את התוצאה שנקבעה בבימ"ש השלום, שסבר אחרת (ר' פסקה 4 לפסק הדין במחוזי); ת.א (שלום טבריה) 59902-12-15 ועקנין נ' זפרני (18.10.18), פסקה 29 [שם גם הוגדר פסק הדין של המחוזי שהובא לעיל, כ"פסק דין מנחה"); ת.א (שלום רחובות) 2046/03 בשארי נ' בשארי (5.7.25) פסקה 4; ת.א (שלום י-ם) 64533-12-21 ברזני נ' לוי (23.6.25), פסקאות 70-69];
חריג אפשרי: כאשר החוקר מתנהל באופן מגמתי ו"מושך" את המשוחח בלשונו לומר לשון הרע
כאשר החוקר מושך את המשוחח בלשונו, בית המשפט עשוי לפסוק שלא מדובר בפרסום לשון הרע. כך למשל, בפס"ד ועקנין נ' זעפרני שהוזכר לעיל, קבע בית המשפט בפסקה 41 ואילך, כדלקמן:
"אם כן, לאחר בחינת הקשר הדברים ומקריאת התמלול עולה כי השיחות בין הצדדים מגמתיות, מטרת החוקרים לא הייתה רק להקליט באופן תמים את הנאמר בספונטניות אלא נראה כי היה מאמץ למשוך את הנתבעת בלשונה ולהוציא ממנה דברים, כפי שהונחו על ידי התובעת בטרם החקירה. כך גם עולה מדברי התובעת בעצמה שהעידה כי משכו אותה בלשונה. כמו כן מקריאת התמלול עולה כי הנתבעת חוזרת על אמרות כגון: אני לא רוצה לדבר, אני לא רוצה ללכלך. חרף זאת ממשיכים החוקרים ושואלים שאלות על התובעת תוך השוואות בין הצדדים ותוך שהם מעודדים את הנתבעת לומר את הדברים. הספקות שהעלתה הנתבעת לגבי מקצועיות וטיב העבודה של התובעת, איני סבורה כי יש לראות את הדברים כהוצאת דיבה או פגיעה בתובעת, בהתאם לחוק. ראה והשווה את הדברים שנאמרו בתא"מ 23882-08-09 יקותיאל נ' כוכבי (13.11.13): '… אין ספק שבמהלך השיחה נאמרו ע"י הנתבעת דברים אשר בנסיבות מסוימות יכולים להיחשב כלשון הרע. אלא שבמקרה הנדון, אם קוראים בעיון את כל מהלך השיחה, הרי שעולה שאותו חוקר דובב את הנתבעת עד שהצליח להוציא ממנה את אותן מילים כמו 'גנבים' וכד'. טוב הייתה עושה הנתבעת אם לא הייתה משתמשת בביטוי זה, אך בהקשר בו השתמשה בו ולאור שיחת הדיבוב, הרי שאין לראות בזה הוצאת דיבה'. כן ראה האמור בסע"ש 12511-04-1 שי בלייברג נ' יעקב קירמאיר (8.6.17 ) שם קבע בית הדין האזורי לעבודה…'…ראשית נציין כי לטעמנו ספק רב אם האמירות המיוחסות לנתבעים במסגרת שיחות אלה נכנסות תחת ההגדרה של "פרסום" על פי החוק, משום שהשיחות המוקלטות עם החוקר הן שיחות מגמתיות ביותר, נעשו ביוזמת התובע וכל מטרתן היא להוביל את הנתבעים לומר את הדברים שהתובע מצפה לשמוע ובדיעבד מסתבר שגם כדי להניע הליך משפטי כנגדם. אנו סבורים כי שיחות שכאלה בהן התובע או מי מטעמו מובילן כך שיהפוך ל"קורבן", רחוקות מהמשמעות של פרסום "רגיל" בו אדם מרצונו וביוזמתו אומר או כותב את הדברים… כן ראה והשווה גם דבריו של בית המשפט השלום בת.א (ת"א) 21336/01 תמיר מנוביץ נ' פייזר פרמצבטיקה ואח' ( 10.12.03)…".
