מבוא – סעיף 20 וההתלבטות שהוא מעורר
סעיף 20 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "שמירת דינים" קובע כך:
"חוק זה אינו בא להתיר פרסום האסור על פי דין אחר, ואינו בא לגרוע מחסינות הניתנת על-פי דין אחר".
לפי ההבנה הפשוטה, המלים "חוק זה אינו בא להתיר פרסום האסור על פי דין אחר", באות לומר כי ההיתרים או ההגנות השונות המצויים בחוק איסור לשון הרע, בכוחם להגן על המפרסם אך ורק מפני תביעה המבוססת באופן ספציפי על חוק איסור לשון הרע; אך כאשר התביעה מבוססת על איסורים הקבועים בחוקים אחרים, לא יועילו למפרסם ההיתרים וההגנות שבחוק איסור לשון הרע.
זוהי כאמור ההבנה הלשונית הפשוטה, אך היא עוררה לאורך השנים התלבטויות ומחלוקות בפסיקה וספרות, האם אכן כך יש להבין וליישם את הסעיף: האם באמת הגיוני לקבוע, כי ההיתרים שבחוק איסור לשון הרע יהיו מוגבלים אך ורק לתביעות בעילה של לשון הרע, ויתבטלו לחלוטין כאשר המשפט מתנהל בעילה אחרת, כגון העלבת עובד ציבור?
[יש המוסיפים ומקשים, כי פרשנות כזו גם מתנגשת עם לשונו של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע; שכן, בסעיף 13, המגדיר מהם "פרסומים מותרים", נכתב במפורש שכל פרסום המופיע בסעיף "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי", ומשמע מלשון זו שההיתר גורף, בין אם התביעה מכוח איסור לשון הרע ובין אם מכוח איסורים אחרים. מנגד יש טוענים שאין כאן קושי אמיתי, שכן על אף הניסוח הכללי של סעיף 13, עדיין ניתן לפרשו כמתייחס לחוק איסור לשון הרע בלבד ולא לחוקים אחרים. נציין שתשובה זו אינה פשוטה כל כך, שכן המעיין בלשון החוק, יראה שהמחוקק כן הקפיד להבדיל בין לשון סעיף 13, שמנוסח כהגנה כללית, לבין ההגנות שבסעיפים 15-14, שם דווקא נכתב כי ההגנה תהיה במשפט "בשל לשון הרע". האם הבדל זה אינו אומר דבר?].
מה נקבע בפסיקה
יש פסקי דין לא מעטים לכאן ולכאן בנוגע לשאלה הנ"ל (היינו, האם ההיתרים וההגנות בחוק איסור לשון הרע מועילים מול תביעות המתבססות על חוקים אחרים מחוץ לחוק איסור לשון הרע). עיון בפסיקה שדנה בנושא לאורך השנים, מעלה את המסקנה הבאה:
א). יש איסורים, שלגביהם הפסיקה נוטה בבירור לפסוק, כי אכן לא יועילו מולם ההגנות וההיתרים שבחוק איסור לשון הרע.
כך, למשל, רוב רובה של הפסיקה גורסת, כי כאשר אדם עומד לדין בעבירה של "זילות בית המשפט" [זוהי עבירה הקבועה בסעיף 255 לחוק העונשין, ותוכנה הוא "האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו, בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה"], הוא לא יוכל להתבסס על ההיתר הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע [היתר המעניק חסינות מוחלטת לכל פרסום הנעשה במסגרת דיון משפטי]. ומדוע? שכן, האיסור על "זילות בית המשפט", בשונה מאיסור לשון הרע, לא נועד כלל להגן על כבודו של האדם, אלא על המוסד המשפטי. הבסיס הרעיוני של איסור זה שונה מאוד מזה של חוק איסור לשון הרע, ולפיכך יש נטיה ברורה בפסיקה לקבוע כאמור כי לגבי איסור זה לא יועילו למפרסם ההגנות וההיתרים הקבועים בחוק איסור לשון הרע.
נפנה למשל להחלטת ביהמ"ש העליון במסגרת רע"פ 3817/97 סובול נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 247, שם נקבע כי החסינות מכוח ס' 13(5) לחוק איסור לשון הרע (חסינות מתביעות בגין פרסום במסגרת הליך משפטי), לא תועיל לאדם העומד לדין בעבירה של זילות בתי המשפט (ר' בעמ' 252-251 לפסה"ד). הקביעה נומקה בין היתר בכך, ש"תכליתו של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע הינה לאזן בין זכותו של הפרט לשמו הטוב לבין זכותו של פרט אחר לחופש הביטוי, בעוד שסעיף 255 אינו מדבר בזכותו של השופט – כפרט – לשמו הטוב, אלא בזכותו של ה'מוסד השופט' להגנה מפני פגיעה במעמדו. כאשר מדובר בהגנה על תפקודו של ה'מוסד השופט' בתור שכזה, יש עניין לציבור בהגבלת הזכות לחופש הביטוי". וכן נפנה לדברים דומים שנאמרו על ידי השופט מ' הכהן, בבית המשפט המחוזי, במסגרת ע"פ (ת"א) 1181/83 זיו נ' מדינת ישראל, פ"ד תשמח(1) 224 [פסקה 10 ואילך לדבריו של השופט הכהן].
ב) לעומת זאת, יש מקרים גבוליים יותר, שלגביהם אין הכרעה ברורה בפסיקה.
כך, למשל, עולה השאלה, האם יועילו ההגנות וההיתרים שבחוק איסור לשון הרע, כאשר אדם עומד לדין בגין עבירה של העלבת עובד ציבור, על פי סעיף 288 לחוק העונשין [תוכן העבירה הוא – "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה… כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם"]? לדוגמה, אדם העליב במהלך דיון משפטי את הפרקליטה הציבורית ששימשה כתובעת נגדו. האם הוא יוכל להתגונן על פי ההיתר הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע [הסעיף המתיר פרסום כאשר הוא נעשה במסגרת דיון משפטי], או שמא נאמר כי היתר זה מגן רק מפני תביעות לשון הרע? בעניין זה כאמור אין אחידות דעים בפסיקה.
למשל, בפסק הדין המחוזי בעניין זיו שנזכר לעיל, דעת הרוב הייתה כי ההיתר שבחוק איסור לשון הרע רלוונטי גם לעבירה של העלבת עובד ציבור. השופט הכהן, אחד משופטי הרוב, הסביר זאת בכך שאיסור העלבת עובד ציבור דומה במובנים רבים לאיסור לשון הרע, שכן שניהם נועדו להגן על הכבוד, ולפיכך, היתר שנכון לכאן, נכון גם לכאן. לעומת זאת, בפסק דין מחוזי שניתן מאוחר יותר, סברו השופטים שההיתר הקבוע בחוק איסור לשון הרע אינו מגן על אדם שעומד לדין בעילה של העלבת עובד ציבור [ע"פ (מחוזי חיפה) 2098/02 אעלימי נזאר נ' מדינת ישראל (נבו 2.5.2002)].
[אותה דילמה יכולה לעלות גם לגבי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הגנת אמת הפרסום (הסעיף מקים הגנה למפרסם כאשר הפרסום אמת והיה בו "עניין ציבורי"). האם הגנה זו תחול על מפרסם העומד לדין לא בגין לשון הרע אלא בגין העלבת עובד ציבור? מצד אחד, התשובה שלילית, שהרי ס' 14 קובע בתוך לשונו במפורש שההגנה תחול במשפט "בשל לשון הרע", אך מצד שני ניתן להגיע לתוצאה אבסורדית. כך, למשל, שנהר סבור (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 182) כי על בית המשפט להפעיל שיקול דעת כדי שלא להגיע לתוצאה מוזרה שבה אדם מפרסם על עובד ציבור כי הוא מושחת, והפרסום הוא אמיתי ויש בו עניין ציבורי, ואז נאמר לו כי הגנת אמת הפרסום מגנה עליו רק במשפט בשל לשון הרע אך לא מפני העבירה של העלבת עובד ציבור].
הניסיון לעקוף את הגנות חוק איסור לשון הרע באמצעות הגשת "תביעת רשלנות"
לעתים קרובות תובעים מנסים "לעקוף" את ההגנות וההיתרים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, על ידי התחכמות: התובע טוען בכתב התביעה, כי תביעתו מבוססת לא רק על חוק איסור לשון הרע, אלא גם על עילה נזיקית כללית, כגון עילת ה"רשלנות" שבפקודת הנזיקין [רשלנות, על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, מתקיימת כאשר "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות"; פקודת הנזיקין קובעת כי אם הרשלנות גרמה נזק, ניתן לתבוע בגינה פיצויים]. בכך כאמור מנסים התובעים לעתים קרובות "לעקוף" או להתגבר על ההגנות והאיסורים הקבועים בחוק איסור לשון הרע.
על אף שמדי פעם ניתנו פסקי דין שקיבלו את הטענה, בסופו של דבר הכלל הברור שהתגבש בפסיקה הוא כי לא ניתן לעקוף בדרך כזו את ההגנות וההיתרים בחוק איסור לשון הרע. הפסיקה קבעה כי "פרסום המוגן לפי החוק כלגיטימי לעניין לשון הרע אינו יכול להיות מעשה זדון או רשלנות" [ציטוט זה חוזר על עצמו במספר רב של פסקי דין, בהסתמך על ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן]. בדומה לכך נקבע ברע"א 7205/16 ד"ר סיגל שוורץ נגד ד"ר לילך צולר (נבו 9.4.2017), כי "אין מקום לתביעה שמחוץ לגדרי חוק איסור לשון הרע בנזיקין או עילה אחרת, מקום שהמחוקק נעל את שערי איסור לשון הרע" (פסקה ה' להחלטה). לסיכום מקיף וממצה של פסקי הדין שהלכו בדרך זו, ר' למשל ת.א. (שלום נצרת) 30996-08-19 חג'אזי נ' אלהאדי (נבו 20.3.24), בעיקר בפסקה 30.
ניסיונם של תובעים להשתמש בתביעת "רשלנות" כדי להתגבר על המכשול הפרוצדורלי של ס' 5 (השמצת נפטר):
לעתים התובע מנסה לעשות שימוש בעוולת הרשלנות לא כדי להתגבר על הגנה הקבועה בחוק איסור לשון הרע, אלא כדי להתגבר על מכשול פרוצדורלי. למשל, סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי לא ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין פרסום על אדם שכבר נפטר. האם תובע יכול להתגבר על מכשול זה, על ידי שיגיש במקום תביעת לשון הרע תביעת רשלנות וכיוצא בזה?
הסוגיה נדונה בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת תמ"ש (י-ם) 29170/05 עיזבון המנוחה ענת אלימלך נ' עיזבון דוד אפוטה (נבו 8.8.11). בתחילת ההליך, סבר בית המשפט כי סעיף 5 הנ"ל אינו מונע הגשת תביעה בעילה של רשלנות, ולא זו בלבד אלא שאף בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על החלטה זו, ואף בקשת רשות ערעור שהוגשה על כך לבית המשפט העליון נדחתה [בע"מ 2018/07 פלוני נ' פלוני (נבו, 17.2.08)]. אך בפסק דינו הסופי, שניתן לאחר מכן ביום 8.8.11, שינה ביהמ"ש לענייני משפחה את דעתו וקבע, כי לאחר בחינת הנושא לעומקו, מסקנתו היא שהתובע אינו יכול לעקוף את המחסום, דהיינו, כשם שסעיף 5 לחוק איסור לשון הרע מונע הגשת תביעה בעילת לשון הרע, כך גם לא ניתן לעקוף זאת ולהגיש תביעה בעילת רשלנות.
[ר' שם בעיקר מסעיף 56 ואילך. שם צוין כי "נוכח חשיבות השאלה הניצבת בפני להכרעה, ובשל העובדה כי החלטתי מיום 20/9/06 הינה 'החלטת ביניים, אשר נתונה בידי הסמכות לשנותה במסגרת פסק הדין הסופי, אני מוצא לנכון לדון בה מעיקרה, ואקדים את המאוחר, כאשר אומר כבר עתה, כי לאור הפסיקה הרלבנטית לעניינינו, הספרות המשפטית שנכתבה בנושא, התחקות אחר תכליות חקיקת חוק איסור לשון הרע, כמו גם של דיני הנזיקין, התחשבות באינטרסים והזכויות הטעונות איזון במקרה שבפני, נסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן והראיות שהוגשו בפני, ומתוך שיקולי מדיניות, אני משוכנע כעת, כי אין כל מקום להכיר בעילת תביעה בגין לשון הרע על מת, מכוחה של עוולת הרשלנות, כפי שאבהיר בהרחבה להלן"].
