מידת אחריותה של "גוגל" לפרסומי לשון הרע

השאלה:

מה מידת אחריותה של "גוגל" (או כל גוף דומה המפעיל מנוע חיפוש) לפרסומים השליליים המוצגים במהלך החיפוש?

האם ניתן לחייב את גוגל בגין לשון הרע, בעקבות כך שבדף תוצאות החיפוש מופיעות גם תוצאות מכפישות?

התשובה בקצרה:

א. ככלל, קבעה הפסיקה כי מפעיל מנוע החיפוש (גוגל, או כל מנוע חיפוש אחר) אינו אחראי לפרסומים שליליים שמניב החיפוש.

ב. על אף זאת, במקרי קיצון נדירים ניתן להטיל אחריות על גוגל, אך לשם כך נדרשים שני תנאים מצטברים: א. ודאות גבוהה כי מדובר בלשון הרע; ב. נעשתה פניה לגוגל לתקן את העוולה והיא סירבה.

[תהליך זה, בו מצופה מהנפגע לפנות ולדרוש את הסרת הפרסום, ובמקביל מצופה מהמפרסם להיענות לדרישה ולתקן את המעוות, מכונה בפסיקה "מנגנון הודעה והסרה"].

התשובה ביתר הרחבה:

הכלל: אין לגוגל אחריות לתוצאות שליליות העולות במהלך החיפוש (פס"ד לביב)

הפסיקה קבעה שככלל, מפעיל מנוע החיפוש (גוגל, או כל מנוע חיפוש אחר) אינו אחראי לפרסומים שליליים שמניב החיפוש ולא ניתן לחייבו בלשון הרע בגין הפרסום השלילי.

כך למשל בפסק הדין ת.א (שלום ת"א) 12773-08‏ ‏לביב יגאל נ' גוגל ישראל, נתבעו "גוגל" ו"גוגל ישראל" בגין פרסומים שליליים שהופיעו במנוע החיפוש.

ביהמ"ש פסק כי "לא חלה אחריות על הנתבעות לבדיקת התוכן המפורסם באתרים השונים, אשר מוכנס למנוע החיפוש של גוגל באמצעות קישור (Link) ; וכן לא קיימת במקרה דנן כל חבות של מי מהנתבעות כלפי התובע, לפיכך דין התביעה להידחות" (פסקה 9).

ביהמ"ש עמד על אופן פעולתו של מנוע החיפוש (ראו ציטוט בהערה למטה)[1], והסביר כי לא ניתן להחשיב את מנוע החיפוש ל"מפרסם" וגם לא ל"אמצעי תקשורת" (אילו היה נחשב לאמצעי תקשורת, ניתן להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, אך כפי שמסביר ביהמ"ש, לא ניתן להחשיבו כאמצעי תקשורת, שכן אין לו שליטה על הדברים המתפרסמים ועל תוכן האתרים, אלא הוא בסה"כ מנגנון אוטומטי לאיתור) (פסקה 10.3 לפסק הדין).

באופן דומה, לא ניתן לייחס למנוע החיפוש אחריות נזיקית כמי שתרם לנזק בתור "מתרשל", "משתף", או "משדל". נקבע כי – "אינני סבורה, כי מוטלת על מנוע החיפוש חובה כלשהי לבצע בדיקה מוקדמת של תוכן הפרסום אליו הוא מפנה תוכן אשר מוכנס באופן אוטומטי לחלוטין למנוע החיפוש, ולפיכך לא קיימת במקרה דנן עוולת הרשלנות מכוח פקודת הנזיקין. כמו כן, אין לקבל את הטענה ולפיה יש לחייב את הנתבעות בנזיקין מכוח סעיפים 11 – 12 לפקודת הנזיקין. כאשר מנוע החיפוש אינו יכול 'להבין' או להפעיל צנזורה מקדמית על התוכן שמועלה ע"י האתרים השונים – צדדי ג', אין לראות בו משתף או משדל" (פסקה 11.1 לפסק הדין, ור' שם ביתר הרחבה).

ביהמ"ש אף הסביר את חוסר הסבירות בעצם הדרישה להיענות לדרישת התביעה – "על מנת לסבר את האוזן בנוגע לאי סבירות דרישת התובע ולפיה גוגל תצטרך לקרוא את כל התוצאות המתפרסמות בתוצאות החיפוש של מנוע החיפוש אותו היא מפעילה בטרם יופיעו במנוע החיפוש, יפה הדוגמא שניתנה בסעיף 66 לסיכומי ב"כ הנתבעים: נכון ליום 4/5/09 [מועד כתיבת הסיכומים] חיפוש השם 'יגאל לביב' העלה 62,800 תוצאות חיפוש. האם סביר לדרוש, כי גוגל תעבור על כל אחת ואחת מתוצאות החיפוש ותבדוק, אם כל תוצאה מגלה או לא מגלה חשש לקיומה של עוולה?" [פסקה 11.2; ובאופן דומה בפסקה 12(ג): "לו היתה מתקבלת התביעה, היה מעוקר מנוע החיפוש מתפקידו וייעודו לספק מידע המפורסם באתרים השונים לגבי גורם זה או אחר ע"י הקשת מילה או צירוף מילים. אין הצדקה לחסל את השירות שניתן ע"י מנוע חיפוש, ודרישתו של התובע היא דרישה שאין להיענות לו [צ"ל לה]".

החריג: במקרי קיצון נדירים ניתן להטיל אחריות על גוגל, אך נדרשים שני תנאים מצטברים: א. ודאות גבוהה כי מדובר בלשון הרע; ב. נעשתה פניה לגוגל לתקן את העוולה והיא סירבה (פס"ד עמי סביר ופס"ד נוספים)

על אף האמור לעיל, יש מקרים קיצוניים ונדירים שבהם תוטל אחריות על מנוע החיפוש בגין פרסום שגוי. כדי שתוצאה משפטית כזו תתקבל, צריכים לקרות הדברים הבאים: א. הפרסום מהווה ללא שום ספק וברמה גבוהה של ודאות לשון הרע. ב. הנפגע פנה לגוגל וביקש להסיר את תוצאת החיפוש אשר עושה לו עוול, וגוגל לא נענתה לכך למרות הוודאות שמדובר בלשון הרע.

מקרה כזה אירע בפסק הדין הידוע בעניין "עמי סביר" [ע"א (מחוזי ת"א) 44711-11-14‏ ‏עמי סביר נ' שאול בר נוי (22.6.15), ומעשה שהיה כך היה:

עמי סביר היה עו"ד במקצועו. והנה, כאשר הכניסו למנוע החיפוש גוגל את הערך "עמי סביר", תוצאת החיפוש הראשונה שהתקבלה הייתה "הינו עורך דין אשר הורשע בחמש פרשיות שונות". בפועל, אין חולק כי עמי סביר לא הורשע מעולם בשום פרשיה, כך שמדובר באופן ודאי וברור בעיוות גמור.

התברר כי יסוד התקלה היה באתר בשם "דיון פומבי". באתר זה פורסם פסק דין, שהתייחס בכלל לעו"ד אחר אשר הורשע בהליכים משמעתיים. עו"ד עמי סביר לא הורשע שם בשום דרך, וה"קשר" היחיד שלו להליך היה רק בכך, שהוא ייצג את אחד הצדדים להליך (סביר ייצג את הלשכה, מול הערעור שהגיש עורך הדין המורשע נגד הרשעתו), אולם, שגיאה כלשהי בקוד הטכני שבו נכתב האתר, הובילה לשילוב המשובש המשדך את עו"ד סביר לעצם ההרשעה. כפועל יוצא, גם מנוע החיפוש גוגל, המבוסס על חיפוש המילים בקוד הטכני של אתרים, העלה בחכתו את השילוב הלא נכון בין "עמי סביר" לבין המילים "הינו עורך דין אשר הורשע בחמש פרשיות שונות".

עמי סביר הגיש תביעה בבימ"ש השלום, אשר קבע כי ניתן להטיל אחריות רק על בעל האתר "דיון משפטי" (צחי בר נוי), ולא על גוגל; אך על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי במקרה חריג כזה, ניתן להטיל אחריות גם על מנוע החיפוש. בית המשפט הדגיש, כי אמנם אין אנו מצפים ממנוע החיפוש שיעמוד על הטעות מלכתחילה, אך לאחר שהוגשה בקשה על ידי הנפגע לתיקון הטעות והסרת התוצאה הפוגענית, וגוגל לא נעתרה לכך למרות העוול הברור, ניתן להטיל את האחריות על גוגל. ברמה הטכנית-עובדתית, נקבע כי גוגל יכולה ומסוגלת לתקן/להסיר תוצאת חיפוש, וכך היה עליה לעשות לאחר קבלת הפניה.

בתוך כך, הוסיף ביהמ"ש והבהיר מה ההבדל בין מקרה זה לבין פסק הדין הקודם שראינו, בעניין לביב: במקרה של עמי סביר, לא מדובר בציפיה מגוגל לבדוק כל פרסום. מצפים ממנה כי לאחר הפניה, היא תתקן את המעוות אם תראה שמדובר ברמת ודאות גבוהה בלשון הרע שאין לה הצדקה [ללשון בית המשפט ביתר הרחבה, ר' בהערה[2]].

***

פסק דין ידוע נוסף הוא פסק הדין בעניין שמעון ברבי [ת"א (תל אביב-יפו) 67847-03-18 ברבי נ' Google Inc (נבו 5.5.21)], שם חוזר בית המשפט ומחדד את מסקנות פסק הדין בעניין עמי סביר. ביהמ"ש מבהיר, כי הציפיה מגוגל להיענות לדרישת תיקון/הסרה של תוצאת חיפוש, תתקיים רק במקרים נדירים שבהם יש ודאות לכך שמדובר בלשון הרע (ר' בפרט בפסקה 26 ואילך).

[בדומה לכך, ראו בפסק הדין ת"א 28120-03-18  פלוני נ' Googel LLC  (5.9.21)].

הערות שוליים:

[1] בפסקה 10 הסביר בית המשפט – "מנוע החיפוש מבוסס על 'זחל' (crawler) העובר בין דפי האינטרנט השונים ויוצר באופן אוטומטי לחלוטין – אינדקס המאפשר להגיע במהירות מכל מילה או צירוף מילים לדפי אינטרנט ספציפיים. … מנוע החיפוש מאנדקס דפי אינטרנט בכל השפות; מבלי שאותו 'זחל' מבין את התוכן ומבלי שיש לו, ולו שליטה חלקית באותו תוכן. מנוע החיפוש אינו זה שבוחר אלו דפים יופיעו או לא יופיעו באינדקס התוצאות של מנוע החיפוש אלא "הבחירה" נקבעת באמצעות מידע הידוע בשם "מטה–תגיות" (meta-tags) אשר מצורף לקוד היחודי המאפיין כל אחד מהאתרים באינטרנט ע"י יוצר אותו אתר. מנוע החיפוש 'מאתר' את עמודי האינטרנט אשר בקוד המחשב שלהם מופיעים אותם צרופי מילים מבוקשים, ולמפעילת מנוע החיפוש אין כל שליטה על המידע הכלול בקוד. מנוע החיפוש אינו יוצר תוכן בעצמו אלא מציג קישורים לדפי אינטרנט שונים, שנערכו ופורסמו ע"י צדדים שלישיים. מנוע החיפוש מתעדכן כל הזמן. בכל פעם שה"זחל" עובר באתר כלשהו, משתנה האינדקס בהתאם לתוכן העדכני. כאשר האתר המפרסם מסיר את התוכן, מוסר אותו תוכן גם מתוצאות מנוע החיפוש".

[2] בפסקה 16(ג) ואילך, קבע בית המשפט: "אני עומדת באופן מלא אחר קביעתי בעניין לביב גם היום; אך המקרה שם שונה לחלוטין מענייננו… הנושא אשר היה צריך לדון בו בענין לביב היה: האם גוגל היתה צריכה לבדוק כל פרסום ופרסום לפני שהוא מופיע במנוע החיפוש, על מנת להימנע מהפנייה לפרסום מעוול… המקרה שלפנינו אינו דן כלל בשאלת חובתה של גוגל כמנוע חיפוש לבצע 'צנזורה' מוקדמת או בדיקה מוקדמת של כל פרסום ופרסום לפני שהוא מופיע במנוע החיפוש. השאלה שיש לבחון אותה בענייננו שונה לחלוטין והיא: האם לאחר שנתבקשה הסרה של פרסום מעוול. צד ג' אשר גרם לפרסום המעוול אינו משתף פעולה / מסרב להסיר את הפרסום באתר שלו – האם מנוע החיפוש צריך לפעול להסרת הפרסום המעוול במנוע החיפוש עצמו…

אני סבורה, כי יש להשיב בחיוב לשאלה זו ומבהירה, כי מסקנה זו  שמורה ל'מקרי קיצון' כמו המקרה שלפנינו. מנוע חיפוש צריך להסיר פרסום מעוול כאשר אין ספק בכך שתוצאת החיפוש במנוע החיפוש שגויה לחלוטין. ככל שקיים ספק בנכונות הפרסום; רשאית (ולא חייבת) גוגל לדבוק בעמדתה ולפיה רק על פי צו  שיפוטי היא תתערב באופן אקטיבי בתוכן המופיע אצלה. אך כאשר עניינית גם האתר הפנה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון ושם ניתן להיווכח על נקלה כי עו"ד סביר לא הורשע בעבירה משמעתית; לא היה צריך להמתין ל"צו" בימ"ש והיה מקום להיענות לדרישת ההסרה. המקרה שלפנינו הוא מקרה קלאסי שבו יש להחיל מנגנון של 'הודעה והסרה'. כפי שכבר כתבתי בעניין לביב, מנוע החיפוש מבוסס על 'זחל' (crawler) העובר בין דפי האינטרנט השונים ויוצר באופן אוטומטי לחלוטין – אינדקס המאפשר להגיע במהירות מכל מילה או צירוף מילים לדפי אינטרנט ספציפיים. מנוע החיפוש מאנדקס דפי אינטרנט בכל השפות; מבלי שאותו 'זחל' מבין את התוכן ומבלי שיש לו, שליטה בתוכן. מנוע החיפוש אינו זה שבוחר אלו דפים יופיעו או לא יופיעו באינדקס התוצאות של מנוע החיפוש אלא "הבחירה" נקבעת באמצעות מידע הידוע בשם 'מטה – תגיות' (meta –  tags) אשר מצורף לקוד הייחודי המאפיין כל אחד מהאתרים באינטרנט ע"י יוצר אותו אתר. מנוע החיפוש 'מאתר' את עמודי האינטרנט אשר בקוד המחשב שלהם מופיעים אותם צרופי מילים מבוקשים, ולמפעילת מנוע החיפוש אין שליטה על המידע הכלול בקוד.

התביעה בעניינו של סביר אינה מתייחסת לפעולתו האוטומטית של ה'זחל' אלא לאי הפעלת מכניזם קיים להסרה של פרסום מעוול או לתיקון פרסום מעוול; לאחר קבלת הודעה על פרסום מעוול. עו"ד סביר אינו מבקש צנזורה מוקדמת או הפעלת מנגנון שיסנן מראש את תוצאות החיפוש. הדרישה היא להסרת פרסום מעוול במנוע החיפוש לאחר שמתברר כי בשל מעשה או מחדל של צד ג' – האתר, אזי הפרסום במנוע החיפוש הוא מעוול.

כב' השופטת ינון בפסק הדין קבעה כממצא עובדתי,  כי התרשמה שלגוגל אין אפשרות לתקן את הקוד הטכני אך ציטטה מתוך דברי מר פיטר דיקמן מטעם גוגל אשר מדבריו עולה, כי קיימת אפשרות טכנית להסיר את תוצאת החיפוש… כלומר- גם אם אצא מנקודת מוצא ולפיה גוגל לא יכולה לתקן את הקוד הטכני באתר; אזי עובדתית היא יכולה להסיר את תוצאת החיפוש.

ענייננו לא בדרישה להתערבות מקדימה בפעולה האוטומטית של מנוע החיפוש אלא בדרישה להסרה כאשר מדובר בעוולה מובהקת. במקרה שכזה הדרישות ממנוע החיפוש הן דרישות דומות מכל מי שמנהל אתר ולאו דווקא ייחודית למנוע חיפוש. אין צורך ליצור הבחנה פסיקתית בין בעל אתר לבין מנוע חיפוש בעניין זה. כפי שציין כב' השופט פרופ' גרוסקופף בעניין א.ל.י.ס, הגישה המקובלת כיום בעולם היא להגביל את אחריות בעלי אתרים במקרה הרגיל כך שלא יחויבו באחריות להימצאות קישורים מפירים אם הם מפעילים נוהל של הודעה והסרה (ראה סעיף 53 לפסק דינו ולפסקי הדין שאוזכרו שם)..".

ועוד הוסיף שם ביהמ"ש [פסקה 16(12)], כי "ברור שעדיף היה, לו בר נוי היה מתכבד ומתקן את הקוד הטכני אשר הוביל לפרסום המעוול, אך גוגל לא יכלה להסתפק בכך שהיא ביקשה מבר נוי לבצע תיקון והוא סירב. משנכחה לדעת כי בר נוי מטעמיו לא פועל לתיקון העוולה, היתה צריכה להיעתר לדרישה להסרת המידע מהר ככל האפשר. משלא עשתה כן, איננה יכולה להנות מחסינות או מהגנה אשר איננה ניתנת לבעלי אתרים אחרים. אני סבורה, כי בהיעדר חקיקה מסודרת בעניין, יש להמשיך ולפעול בנוהל שהשתרש זה מכבר של 'הודעה והסרה'".