תקציר:
האם ייתכן ששופט יגיע למסקנה שאכן הייתה לשון הרע (ולנתבע לא עומדות הגנות), אך בכל זאת יימנע מפסיקת פיצויים לתובע, מהטעם שהתובע בעצמו אינו נקי מההתנהגות שהוא מייחס לנתבע?
מהפסיקה נראה, שאכן שופט רשאי להימנע מפסיקת פיצויים ולדחות תביעה, בשל התנהגות דומה מצד התובע. הדגש הוא בעיקר על מקרים שבהם לא הוכח נזק. כלומר, למרות שהחוק קובע כי בתביעות לשון הרע בית משפט רשאי לפסוק סכום פיצוי גם ללא הוכחת נזק (עד לסכום תקרה הקבוע בחוק), השופט רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולא לפסוק נזק, כאשר התובע נגוע באותה התנהגות שהוא מייחס לנתבע.
ביתר הרחבה:
במקרה שנדון בבית משפט השלום בבת ים [ת.א. (שלום בת ים) 33406-02-24 ברוק נ' דהן (7.7.2026)] הגיש התובע תביעה לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק, לאחר שהנתבע, כלשון פסק הדין, "פרסם ברבים סרטון בו נכתב על התובע כי הוא "סוכן כאוס", "שונא יהודים", "אנטי דתי", "קאפו", כי הוא אחראי להרג של חיילי צה"ל במסגרת קרב סולטן יעקוב שנערך בשנת 1982 בתחילת מלחמת שלום הגליל, כי הוא "ממתועבי קפלן" שתקף בקללות "איש חבד שקט אוהב ישראל", כי אסון השבעה באוקטובר פקד את עם ישראל בגלל "שנאת אחים ועלי ברוק", כי התובע רואה בישראלים כ"אויב שלו", וכי הוא "מסוכן לישראל" ".
בית המשפט קבע, שאמנם סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק. אך החוק משתמש בלשון "רשאי", ומכך משתמע שהוא אינו "חייב". בית המשפט רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולא לפסוק פיצויים. בית המשפט הגיע למסקנה כי המקרה שלפניו הוא מקרה מובהק של "הפוסל – במומו פוסל", שכן, התובע בעצמו מכנה את חיילי צה"ל יודו נאצים, פושעים, ועוד שלל גינויים וגידופים. לא ייתכן שאדם תובע בגין התנהגות כזו, כאשר הוא בעצמו לוקה בה באופן מובהק, וכפי שהתבטא בית המשפט, "עד דלא ידע בין פרסומי התובע לבין פרסומיו של הנתבע". לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה.
בית המשפט הוסיף והביא מספר פסקי דין שגם בהם נקבע כי בית המשפט אינו חייב לפסוק נזק. כך, בפסקאות 7-6:
"יפה דרש אפוא חברי כב' השופט י' הלר את הדברים הבאים: "לטעמי, מהלשון של סעיף 7א(ב), "רשאי בית המשפט", עולה כי פסיקת הפיצוי בלא הוכחת הנזק נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ואין המדובר בפיצוי חובה אוטומטי"…"המחוקק איפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק. איפשר – ולא חייב" [ראו ת"א (4152-10-18 בר כוכבא נ' יגור (2021), להלן – "פרשת בר כוכבא"]. בעקבות אלה הילך גם כב' הרשם הבכיר א' כרמי כאשר קבע כי – "פסיקת פיצוי כספי ללא הוכחת נזק אינה מתחייבת מעצם הקביעה כי פורסמה לשון הרע, אלא משתלבת במארג נתונים ונסיבות שבמאזן כולל עשויים גם שלא להוביל לפסיקתו של סעד כספי" [ראו תאד"מ 16790-05-23 הירש נ' ארז (2024)]. לפרשנות בדרך זו של התיבה "רשאי" בעניין שמשיק לענייננו, של הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, אפנה לפסק דינה של כב' השופטת ש' דותן בע"א 39678-10-22 תנועת מכבי ישראל נ' קרנקורס ביגוד בע"מ (2023)".
***
נציין כי בפסק הדין הנ"ל, בית המשפט מוסיף ומתייחס לתובנות כלליות שונות הנוגעות לפרסומים ברשתות חברתיות, לפרסומים בבינה מלאכותית ועוד. בין היתר מציין בית המשפט בפסקה 13 – "בפסק דין שפרסמתי אשתקד [ת"א 53573-01-23 יופי נ' שילה (2025)] שנסב על תביעת לשון הרע בזירה החברתית-רשתית הפניתי לכך שלמרות שמקובל להתייחס לדיני לשון הרע כזירת מאבק בין שני יריבים נורמטיביים במשקל כבד – מצד אחד שמו הטוב וכבודו של אדם ומצד שני חופש הביטוי של אדם אחר, בשנים האחרונות התעצבה בפסיקה ההכרה בפעולתם המשחיתה של כוחות חזקים ומניעים זרים שפלשו לאותה זירה".
ובפסקה 14 ממשיך ביהמ"ש, "ובתביעות לשון הרע שנידונות בימים אלה ניתן לזהות סממנים של תביעות שראוי לכנותן 'תביעות השפעה'. אלו, להבדיל מ'תביעות השתקה', אינן חותרות להחרשת העניין. המניע הראשוני להן אינו השגת תרופה משפטית אלא הון תקשורתי או פוליטי, בדרך זו או אחרת. יש מהן שמסתפקות בפרסום עצם הגשת התביעה ומזניחות את ניהול ההליך עצמו באשר לא אצה הדרך לעומד מאחוריהן לברר את האמת, להתייצב על דוכן העדים ולהיחקר. יש מהן שהופכות את ההליך המשפטי כולו לבמת השפעה תקשורתית-פוליטית לפי התורה לעיל של 'המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים'. ברובן מוקרבת אש זרה על מזבח המשפט ומלובה הסכסוך למטרה החורגת מעניינו הפרטי של הנתבע הספציפי. כך, תחת הרציונל המדריך תובע רגיל לניהול מהיר ויעיל של ההליך ולהשגת ניצחון דיוני מקרין על ההליך רציונל של win-win situation לפיו לא זו בלבד שעצם הגשת התביעה לבדה או ניהול ההליך משיאים רווחים לבר משפטיים, אלא אף ניתן לתמרן הפסד משפטי בו לצרכים אלה".
