מהי "הלכת סאליבן"(sullivan)?
אחד מפסקי הדין הידועים ביותר בארה"ב בנושא של תביעות דיבה, הוא פסק הדין ניו יורק טיימס נ' סאליבן[1] המכונה גם "פסק דין סאליבן" או "הלכת סאליבן" [לחצו כאן לקישור לערך הרלוונטי בויקיפדיה, שם מסוקר בהרחבה פסק הדין והרקע לו].
הקביעה העקרונית שניתנה בפסק דין זה הייתה, כי עובד ציבור (public official) המגיש תביעת דיבה בגין פרסום שגוי שפורסם נגדו, צריך לעמוד בתנאים שאינם נדרשים מאדם רגיל המגיש תביעת דיבה. עובד הציבור צריך להוכיח כי הפרסום נעשה מתוך כוונת זדון (actual malice"") [כלומר, מתוך ידיעה כי הידיעה אינה נכונה], או לפחות מתוך קלות דעת או "אדישות" לאפשרות שהפרסום אינו נכון ("reckless disregard"). נקבע גם כי יסוד הכוונה צריך להיות מוכח בדרגת הוכחה גבוהה ("convincing clarity"), ואם לא הוכחה כוונה או אדישות כאמור, חוסה הפרסום תחת ההגנה החוקתית לחופש הביטוי. בהמשך, ניתנה גם פסיקה אמריקנית שהרחיבה הלכה זו לא רק לעובד ציבור אלא גם ל"אישיות ציבורית", תוך דיון מה נחשב לאישיות ציבורית [לתמצית הלכת Sullivan והתפתחותה, ראו למשל בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין אילנה דיין – ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, פ"ד סה(3) 369, בעמ' 427] (קישור כאן).
האם הלכת Sullivan התקבלה/אומצה במדינת ישראל?
הלכת Sullivan אינה מוצאת ביטוי בחוק איסור לשון הרע [כלומר, אין שום סעיף חוק שבו נקבע כי עובד ציבור המגיש תביעה, צריך לעמוד בסטנדרטים המחמירים שנקבעו בעניין Sullivan].
על אף זאת, בבתי המשפט ניסו נתבעים שונים לעורר את הטענה, כי לאור חשיבות חופש הביטוי, ראוי שהפסיקה תאמץ את הלכת Sullivan ותנהג על פיה. אולם, בפועל, בית המשפט דחה טענה זו וקבע פעם אחר פעם, כי הפסיקה אינה מאמצת את הלכת Sullivan.
אחד מפסקי הדין שהתייחס בהרחבה לשאלה זו הוא פסק הדין שניתן ברע"א 6557/20 ערוץ 10 החדש בע"מ נ' מירי רגב (נבו, 13.3.2024) ובו נקבע כאמור כי אין לאמץ בארץ את הלכת Sullivan. השופט סולברג, אחד משלושת השופטים שדן בתיק, הרחיב והסביר כי אין לכך שום עיגון בחוק איסור לשון הרע, ומעבר לכך, הלכת Sullivan אינה רצויה לאימוץ במדינת ישראל גם לגופה [ראו דברי השופט סולברג בעיקר בפסקאות 42-38 לפסק דינו, וכן בפסקאות 60-42].
[אמנם יש מספר נקודות שבהן שונה ההתייחסות לתביעת לשון הרע המוגשת ע"י איש ציבור, מההתייחסות לתביעת דיבה של אדם מן היישוב, ובכך נדון במאמר נפרד. אך הלכת Sullivan כפי שהיא, כאמור לא אומצה בפסיקה].
האם שונה דינם של ביטויים הנאמרים נגד איש ציבור בעת מסע בחירות?
האם בעת בחירות משתנה הדין לעיל? דהיינו, האם נכון לומר שבתקופת בחירות "הכול מותר", במובן זה שאיש ציבור יהיה מנוע מלהגיש תביעת לשון הרע בגין דברים שנאמרו נגדו בעת מסע הבחירות? בית משפט השלום, במסגרת ת.א (שלום קריות) 45735-04-24 צורי נ' גרינברג (נבו, 27.2.25), פסק כי גם בתקופת בחירות, שמו הטוב של איש ציבור אינו הפקר. תחילה מציב בית המשפט את השאלה (בפסקה 7), "האם הדברים שונים בתקופת בחירות? היינו, האם בתקופת בחירות ניתן כחלק מהקמפיין הפוליטי, לתקוף אנשי ציבור, גם כאשר הדבר מהווה לשון הרע? שאלה זו לא נדונה בפסיקה בישראל…". לאחר סקירה של משפט משווה בעניין במדינות אחרות, מגיע בית המשפט למסקנה כי "גם כאשר מתקיים מסע בחירות, לא הכל מותר. לא ניתן להשחיר דמותו של מועמד במסגרת ויכוח פוליטי, רק מתוך מטרה לגרום לו שלא להיבחר, אלא אם כן, הדברים הינם אמת או מתיישבים עם חובת תום הלב כפי שנקבע בסעיפים 14 ו-15(2) לחוק איסור לשון הרע" (פסקה 9).
הערות שוליים:
[1] New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)
