מהי תביעת השתקה, ומהו הקושי המתעורר לגביה?
המונח "תביעת השתקה" מתאר תביעת לשון הרע שניכר עליה כי מטרתה העיקרית להשתיק ביקורת לגיטימית, על ידי הפחדה בעצם ניהול התביעה. כלומר, מגיש התביעה מקווה "ללמד לקח" את מי שביקר אותו, כשהוא מניח שגם אם התביעה לבסוף לא תצליח, עצם ניהול התביעה מרתיע את הנתבע.
תביעה כזו מכונה גם SLAPP (ראשי תיבות- Strategic Lawsuit Against Public Participation).
[למשל, אדם או ארגון כלשהו נתקל בעיתון המבקר את התנהגותו, ועל מנת למנוע זאת הוא מגיש תביעה על סכומי עתק לא פרופורציונליים נגד העיתון, כדי שלהבא יימנע מכל ביקורת או דיון אודותיו].
הבעיה במקרים הללו היא, שגם אם לבסוף ידחה בית המשפט את התביעה, התובע כבר משיג את מטרתו בעצם ניהול המשפט – המשפט עשוי להימשך שנים, ובכל הזמן הזה הנתבע שרוי בפחדים ולחצים, וזו בדיוק מטרת התובע.
על רקע זה דנה הפסיקה, האם יש לבית המשפט אפשרות לדחות את התביעה (אם הוא מתרשם שמדובר בתביעת השתקה) כבר בשלב ראשוני, על הסף, מבלי להמתין עד שיגיע המשפט לשלבים מתקדמים [יוער כי בארה"ב, פותחו מנגנונים ייחודיים להתמודדות עם תביעות השתקה. אך בארץ, אין סעיף בחוק איסור לשון הרע המתייחס באופן ספציפי לבעייה הנ"ל של תביעות השתקה וביכולת לסלקן כבר בשלב ראשוני, ומכאן הקושי].
*
עד לשנת 2025, נדון הנושא של תביעות השתקה בעיקר בבתי משפט השלום והמחוזי [ר' למשל ת.א (שלום בת ים) 5223-11-17 עזריה נ' ניסן (27.7.21), שם סולקה תביעת השתקה; וראו גם ת.א. (שלום ת"א) 45635-10-20 אלקריב נ' אליהו (6.7.24), בסוף פסק הדין], ולא בבית המשפט העליון.
בתחילת שנת 2025 ניתנה החלטה של בית המשפט העליון [רע"א 1954-54 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד אגודה שיתופית (7.1.2025)], בה ניתנה התייחסות רחבה לנושא תביעות ההשתקה ולשאלה כיצד על בית המשפט להתייחס אליהן.
[הרקע בקצרה: באותו מקרה, הוגשה תביעה בתחילה לבימ"ש השלום. הנתבע ביקש לסלק את התביעה על הסף לאור היותה לטענתו תביעת השתקה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה, שכן הוא לא התרשם כי אכן מדובר בהכרח בתביעת השתקה. כך גם סבר ביהמ"ש המחוזי, ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות הערעור והצדיק את החלטת הערכאות שלמטה. אך בתוך כך מצא לנכון ביהמ"ש העליון להרחיב את היריעה ולהתוות כללים ברורים ביחס לנושא הכללי של תביעות השתקה, וכיצד יש לנהוג בהן].
בפסקה 19 לפסק דינו, מסביר השופט סולברג באופן כללי מהי תביעת השתקה:
"תופעה מוכרת וותיקה בעולמן של תביעות לשון הרע, שהוצגה לראשונה לפני למעלה משלושה עשורים, היא התופעה של תביעות ההשתקה, ובלעז:
SLAPP- Strategic Lawsuits Against Public Participation
הראשונים להצביע על התופעה היו צמד חוקרים אמריקנים, ג'ורג' פרינג ופנלופה קנאן, שריכזו את פירות עמלם בספר: George W. Pring & Penelope Canan, Slapp's – Getting Sued for Speaking Out(1995). בתמצית שבתמצית, מדובר על דפוס פעולה שבמסגרתו גורמים בעלי כוח וממון עושים שימוש בתביעות משפטיות, לשם השתקת שיח ציבורי וביקורת המופנים כלפיהם. ה'עוקץ' במהלך האמור, הוא שללא תלות בתוצאתן של התביעות, הרי שכבר עצם החשיפה להליכים המשפטיים – שיהיו, במרבית המקרים, הליכי לשון הרע – יש בה כדי להשית מחירים כבדים על נתבעים, ועל כן גם כדי לייצר 'אפקט מצנן', ולהרתיע את הרבים מנטילת חלק בשיח הציבורי ומהשמעת ביקורות על 'שחקנים חזקים'…".
בהמשך לכך מסכם סולברג (פסקה 21) את המאפיינים הקלאסיים של תביעת השתקה (אך מדגיש כי לא בהכרח תמיד מתקיימים כל המאפיינים: א. פערי כוחות ניכרים בין בעלי הדין. ב. עילת תביעה חסרת יסוד או בעייתית ביותר. ג. הפיצוי הנדרש מופרז ונטול בסיס. ד. בחירת הנתבעים (כלומר, מדוע דווקא אלה ולא אלה) נטולת הצדקה ומלמדת על אסטרטגיה פסולה. ה. האמירות שבגינן מוגשת התביעה הן בנושא שעשוי לעורר עניין ציבורי. ו. מכלול התנהגות התובע, הן לפני המשפט והן במהלכו (ר' שם דוגמאות).
כיצד על שופט להתמודד עם תביעת השתקה? על כך משיב סולברג כי מצד אחד אמנם אין בחוק הישראלי הוראת חוק ספציפית המתייחסת לתביעת השתקה, אך יחד עם זאת, הוראותיו הכלליות של הדין הישראלי המתייחסות לתביעות סרק, מספיקות כדי להעניק לשופט כלים יעילים להתמודד עם תביעת השתקה. סולברג עומד על שתי דרכי התמודדות העומדים לרשות השופט:
הדרך האחת: סילוק על הסף:
דרך התמודדות אחת עם תביעות השתקה (שעליה עומד סולברג החל מפסקה 28) היא סילוק התביעה על הסף [דהיינו, מחיקת התביעה כבר בשלב ראשוני, אם השופט נוכח שעל פניו מדובר בתביעת השתקה], וזאת מכוח תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018. כך, תקנה 41(א)(2) מאפשרת לבית המשפט למחוק כתב תביעה על הסף אם מכתב התביעה עולה שהתביעה "טרדנית או קנטרנית", ובנוסף, תקנה 42 קובעת כי אם "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו".
[סולברג מוסיף ומסביר שם, שאין לטעות בין זה לבין סילוק על הסף מהנימוק של "העדר עילה"; הטעם של "העדר עילה" מתייחס למצב שבו כתב התביעה עצמו אינו מגלה שום עילת תביעה, ואילו החידוש בתקנה 42 (המאפשרת למחוק כתב טענות עקב שימוש לרעה בהליכי משפט) הוא שניתן לסלק תביעה גם אם ברמה המשפטית יש בתביעה איזושהי "עילה" מסוימת. כפי שמסביר סולברג, החידוש של סעיף 42 הוא "דווקא במקרים שבהם כתב טענות – ובכלל זאת גם כתב תביעה – 'אוחז' עילה משפטית מסוימת, אלא שעדיין יש מקום לסלקו על אתר, מחמת השימוש לרעה שבו הוא נגוע"].
סולברג גם אינו מקבל את הגישה, שלפיה זכות הגישה לערכאות מחייבת לנקוט זהירות מופלגת בסילוק תביעות השתקה על הסף, ולא להרבות בכך. הוא אינו מקבל זאת, שכן נגד זכותו של התובע לגישה לערכאות, עומדת זכותו של הנתבע שלא להיות נתון תחת איום מתמשך של תביעת סרק (פסקאות 36-34).
הדרך השניה: הרתעה באמצעות הוצאות
סולברג ער לכך שלא תמיד ניתן כבר בשלב הראשוני לזהות באופן ברור שמדובר בתביעת השתקה. לא על כל תביעת השתקה מתנוסס "דגל שחור" שהיא כזו. לפיכך, אומר סולברג (פסקה 41 ואילך), יש צורך בכלי נוסף להתמודד עם תביעות השתקה, והוא באמצעות הטלת הוצאות מרתיעות, וזאת בהתאם לתקנה 151(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת: "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו".
היחס בין כלי זה לבין הכלי הראשון (סילוק התביעה על הסף) הוא כדלקמן: הכלי הראשון יעיל למקרה שבו ברור כבר בשלב הראשוני שמדובר בתביעת השתקה; לעומת זאת, כאשר השופט אינו בטוח בכך במידה המאפשרת סילוק התביעה על הסף, אזי יזהיר בית המשפט את התובע כי בסופו של ההליך, אם יתברר כי אכן התביעה היא תביעת השתקה, הוא יישא בהוצאות גבוהות בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. וכפי שמסבכם סולברג בפסקה 53:
"לאחר העמידה על שתי הסנקציות המרכזיות שבהן יש, לעמדתי, לעשות שימוש נגד תביעות השתקה, נותרת השאלה כיצד יתנהלו הדברים בפועל; אתייחס לכך, ובדברַי אלה אבהיר גם את היחס שבין שתי הסנקציות. אם כן, כאשר סבור נתבע
כי התביעה שהוגשה נגדו היא תביעת השתקה, ביכולתו להגיש בקשה למחיקתה על הסף, בטענה כי מדובר בתביעה העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. או-אז, יבחן בית המשפט הדן בהליך את הבקשה, ויכריע כאחת מבין האפשרויות הבאות: אפשרות אחת, היא שמדובר במקרה מובהק של תביעת השתקה, או שניתן להכריע בעניין זה ללא בירורים מורכבים – בכגון דא, נכון יהיה למחוק את התביעה על הסף (לאחר בירורים כאמור או בלעדיהם, על-פי הצורך), תוך חיוב התובע בהוצאות הולמות. אפשרות שניה, הופכית לקודמתה, היא שימצא בית המשפט כי הבקשה חסרת שחר, וכי אין כל אינדיקציה לכך שלפניו תביעת השתקה. במצב דברים זה, ידחה בית המשפט את הבקשה (תוך שעשוי כמובן להיות מקום לחיוב הנתבע בהוצאותיה – תקנה 53 לתקנות). האפשרות השלישית היא אפשרות הביניים, שבגדרה מוצא בית המשפט כי אכן ישנן אינדיקציות לכך שלפניו תביעת השתקה, אולם אין באפשרותו לגבש הכרעה סופית בעניין זה בשלב שבו מצוי ההליך, שכן נדרשים לשם כך בירורים שלא ניתן לבצע בנקל ובמהירות. במקרה זה, יבהיר בית המשפט לצדדים כי אלה הם פני הדברים, תוך שיצביע על הבירורים אשר סביר כי ידרשו עבור ההכרעה בתביעה, ויתרה בתובע בדבר סיומו האפשרי של ההליך – חיוב בהוצאות משפט, שעשוי להאמיר עד לסכום שנתבע בתביעה. לאחר הבהרה זו, התובע – שמכיר היטב את תביעתו, את כוחה ואת הראיות שבאמתחתו – ידרש לפשפש בטענותיו, לבחון את תביעתו, ולהחליט אם רצונו להמשיך בה, אם לאו. בכך, סבורני, יהיה כדי לייצר מנגנון אפקטיבי לבלימת התקדמותן של תביעות השתקה, שמא אף למניעת הגשתן מעיקרא".
לצד כל האמור, דן סולברג בהרחבה בשאלה מהו שיעור ההוצאות שראוי להטיל, ובאלו פרמטרים יש להתחשב (מידת המופרכות של התביעה, התנהלות התובע וכו'). הוא אף מציע במקרים מתאימים להטיל הוצאות בשיעור חריג ומשמעותי "שעשוי להאמיר עד לסכום שנתבע בתביעה" (פס' 53).
השופט שטיין הביע הסכמה לפסק דינו של השופט סולברג.
השופט עמית, לעומת זאת, על אף שהסכים עקרונית עם סולברג, העיר מספר הערות, ובין היתר הביע הסתייגות [בפסקה 2(ב)] מהטלת הוצאות בשיעורים כה ניכרים כפי שהתבטא סולברג, וסבור כי יהיה בכך אפקט מצנן יתר על המידה מפני תביעות.