בכמה מהמאמרים הקודמים עסקנו בשאלה, מתי קללות וגידופים נחשבים ללשון הרע (ראו למשל כאן וכן כאן).
ניתן לסכם, שככלל קללות וגידופים ייחשבו ללשון הרע, אך יש כמה גורמים שעשויים לשכנע את בית המשפט שלא להכיר בהם כלשון הרע: רמת השכיחות של הגידוף ועד כמה הוא שגור בשפה הרגילה, האם ניתן לתלות את אמירתו בלהט הרגע וב"עידנא דריתחא", האם מדובר בגידוף סתמי שניתן לראות בו זוטי דברים, ועוד.
מסקירת הפסיקה נראה שכאשר מדובר בקללות או גידופים על רקע גזעני, זהו נתון המטה את הכף בצורה משמעותית לטובת ההכרעה כי אכן מדובר בלשון הרע המזכה בפיצוי.
כך, למשל, סיכם בית המשפט בת.א (שלום ת"א) 69076-02-23 פלוני נ' גל (22.11.25) את הפסיקה בנושא, בפסקאות 12-11:
"עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון [רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2006)], גם קללות וגידופים 'עשויים לבוא בגדר לשון הרע. סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום לשון הרע. עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע". ובאשר לקללות בעלות גוון גזעני נפסקו הלכות והתקבלו תביעות לשון הרע במספר רב של מקרים. כך, למשל, בפסה"ד שנזכר בסיכומי הנתבעת, שדן במקרה של תובעת גם כן ממוצא רוסי שהושמעו לעברה קללות גזעניות לגבי מוצאה, הובאה ההלכה מחוזית הבאה: 'גידוף שהוא אמירה גזענית עלינו לראותו, באופן רגיל, כהוצאת דיבה, גם אם הוא בא לידי ביטוי בעידנא דריתחא, ואפילו מתוך התגרות של מושא הגידוף' [ע"א (מחוזי נצרת) 146-05-19 קרישיאן נ' מועלם פריד (פורסם בנבו, 24.11.2019)]. אמנם באותו מקרה נשלל לבסוף פיצוי מהתובעים, אך זאת בשל כך שהם שיבשו ראיות ועשו שימוש לרעה בהליך המשפט, דבר חריג שאינו רלוונטי למקרה שלנו. וכך גם, למשל, בת"א (שלום הרצליה) 9567-05-18 גדעון נ' דהאן וקנין (פורסם בנבו, 30.7.2020) התקבלה תביעת לשון הרע על בסיס קללות בעלות גוון גזעני הקשורות במוצאה האתיופי של התובעת, תוך שביהמ"ש מציג שורה של פסיקות קודמות רלוונטיות.
אין בליבי כל ספק כי יישום ההלכות הנ"ל מביא למסקנה ברורה, לפיה הקללות והגידופים הגזעניים והמכוערים שהשמיעה הנתבעת על התובע באירוע (בשטח ציבורי בו עוברים הרבה אנשים הנמצא מרחק קצר ממקום עבודת התובע וכן עד התביעה גורובוי) מהווים דיבה אסורה לפי החוק. אני ער לכך שרוחה של הנתבעת סערה במהלך האירוע ושהיא לא אמרה את מה שאמרה כשהיא שלווה ורגועה, אך עדיין הדבר אינו יכול להוות צידוק להשמעת ביטויים כה קשים ופסולים, שוב ושוב, ואינו פוטר את הנתבעת מאחריות לביטויים הללו…".
